למרות ש"חזונו", חזון המדינה הפלסטינית, אינו מבשר טוב לישראל, רואים אנשי שרון בבוש את הנשיא "הכי ידידותי לישראל בכל הזמנים". אם כן, מדוע הם חוששים מלחצו?
"לחץ אמריקני" מלווה את ישראל מיום קיומה, ככאב שינים עמום ברקע. אולם, אם הנושא ייחקר אי פעם לעומק, יישברו כמה מיתוסים. יתברר למשל, שרעיון "ההתנתקות" האובדני נולד בחוות השקמים, לא בוושינגטון. בוש לא חלם ששרון יתנדב למחוק 25 ישובים ויחזור בו מן הכלל שקבע, שאין משא ומתן עם טרוריסטים, ובוודאי לא נסיגה חינם תחת אש.
בתחילה, בוש אפילו חשד בכוונותיו של שרון. לחץ אמריקני, אם יבוא, תחילתו הייתה הפוכה: לחץ של שרון על האמריקנים לאמץ תוכנית מטורפת, שרק בעטיפה של "לחץ אמריקני" היה יכול לשווקה לעמו.
גם את אסון אוסלו אנחנו בישלנו לעצמנו. כשבוושינגטון התנהלו שיחות עקרות, הסתודדו באוסלו עם המחבלים והסתירו מן האמריקנים. את שר החוץ כריסטופר העמידו בפני הברירה - לעלות על העגלה ולקצור את התהילה, או שהיא תיסע בלעדיו.
ב"מלחמת יום הכיפורים" לחצו האמריקנים שלא נשמיד את הארמיה השלישית. אחר כך תבעו נסיגה ממיצרי המיתלה והגידי, אך לא העלו על דעתם לתבוע מבגין לנתץ בסיני את שני הלוחות של המדינה הציונית-חלוצית: התישבות ובטחון. את בשורת נכונותנו להרוס כל מה שבנינו בסיני השמיע דיין לתוהמי המצרי ולא לקיסינג'ר.
אותה שעה חיפשו האמריקנים התמימים נוסחה לחכירת שטחי המפתח בסיני ל-99 שנה, בהניחם שאין סיכוי שנוותר על אינטרסים לאומיים חיוניים. הלחץ בא רק בהמשך, כשנתברר להם שאצלנו הכל סחיר גם ההתישבות וגם הביטחון.
המפגינים מתחת לחלונותיה של גולדה, שצעקו לקיסינג'ר "jew boy" מפני שלחץ לויתורים במסגרת "הפרדת הכוחות" בגולן, לא ידעו שהאיש התלונן על שלשול שחטף בדמשק, וכמעט התחנן שיתנו לו כבר לנסוע הבייתה. ישראל הייתה זו שלחצה עליו "לנסות שוב"!
כשהגישו האמריקנים לגולדה מאיר את "תכנית רוג'רס" ולמנחם בגין את "תכנית רייגן", מפות הדרכים של הימים ההם, ונתקלו בלאו נמרץ, הם נסוגו. למרות שבימים ההם ישראל הייתה חלשה ומבודדת לאין ערוך יותר מאשר היום. גם צעדים של ממש שננקטו נגדנו, כמו עיכוב אספקת מטוסי פאנטום לכמה חודשים או עיכוב מתן הערבויות לקליטת העלייה הרוסית היו יותר סמליים מאשר ממשיים.
לנו נאמר, ששרת החוץ האמריקנית, מדלן אולברייט, לחצה על נתניהו לפנות 13% משטח יש'ע . אך למה דווקא 13? מפני שזו הייתה הצעתו של נתניהו בעצמו, שחזר בו ממנה, והיא לא הרשתה שיתעתעו בה. אותה אולברייט סירבה לכנות את יש"ע "שטחים כבושים" והקפידה לאמר "שטחים במחלוקת". עכשיו, שגם שרון מכנה את מולדתנו "כבושה", מסתמא לא הייתה מתעקשת עוד.
שני צעדים גורליים לעבר התהום שעשה שרון, לא קדם להם כל לחץ אמריקני. ערפאת, בפותחו במלחמת הטרור, הוריד את קרון אוסלו מן הפסים. שרון, בנאום לטרון, החזירו למסילה והחייה את המדינה הפלסטינית שכבר הייתה קבורה מתחת להריסות אוסלו. ולמי ששכח: "חזון בוש" בא אחרי נאום שרון !
הצעד השני אל התהום קשור במפת הדרכים, שגם אותה תקעו הערבים, בסרבם לשלם את הכרטיס להסעתנו לעזאזל על פי המפה הזאת: הפסקת הטרור, ולו זמנית, והכנסת סדר בממשל שלהם, ולו למראית עין בלבד. והנה, גם הפעם מחלץ שרון, ללא לחץ אמריקני, את הקרון הפלסטיני התקוע: "תוכנית ההתנתקות" שלו, שמעצם חד-צדדיותה פוטרת אותם מחובותיהם על פי "מפת הדרכים", הופכת אותה לאופרטיבית ללא כל תמורה מצידם.
ב-1976, כשהריץ "שלומציון" את מפלגתו , הציע שרון לעמוס קינן וליוסי שריד להצטרף על בסיס מצע של מדינה פלסטינית. בימים ההם אמריקה עדיין החרימה את אש"ף ושמרה על התחייבותה להתנגד לעצם הרעיון של מדינה פלסטינית...
"לחץ אמריקני" מלווה את ישראל מיום קיומה, ככאב שינים עמום ברקע. אולם, אם הנושא ייחקר אי פעם לעומק, יישברו כמה מיתוסים. יתברר למשל, שרעיון "ההתנתקות" האובדני נולד בחוות השקמים, לא בוושינגטון. בוש לא חלם ששרון יתנדב למחוק 25 ישובים ויחזור בו מן הכלל שקבע, שאין משא ומתן עם טרוריסטים, ובוודאי לא נסיגה חינם תחת אש.
בתחילה, בוש אפילו חשד בכוונותיו של שרון. לחץ אמריקני, אם יבוא, תחילתו הייתה הפוכה: לחץ של שרון על האמריקנים לאמץ תוכנית מטורפת, שרק בעטיפה של "לחץ אמריקני" היה יכול לשווקה לעמו.
גם את אסון אוסלו אנחנו בישלנו לעצמנו. כשבוושינגטון התנהלו שיחות עקרות, הסתודדו באוסלו עם המחבלים והסתירו מן האמריקנים. את שר החוץ כריסטופר העמידו בפני הברירה - לעלות על העגלה ולקצור את התהילה, או שהיא תיסע בלעדיו.
ב"מלחמת יום הכיפורים" לחצו האמריקנים שלא נשמיד את הארמיה השלישית. אחר כך תבעו נסיגה ממיצרי המיתלה והגידי, אך לא העלו על דעתם לתבוע מבגין לנתץ בסיני את שני הלוחות של המדינה הציונית-חלוצית: התישבות ובטחון. את בשורת נכונותנו להרוס כל מה שבנינו בסיני השמיע דיין לתוהמי המצרי ולא לקיסינג'ר.
אותה שעה חיפשו האמריקנים התמימים נוסחה לחכירת שטחי המפתח בסיני ל-99 שנה, בהניחם שאין סיכוי שנוותר על אינטרסים לאומיים חיוניים. הלחץ בא רק בהמשך, כשנתברר להם שאצלנו הכל סחיר גם ההתישבות וגם הביטחון.
המפגינים מתחת לחלונותיה של גולדה, שצעקו לקיסינג'ר "jew boy" מפני שלחץ לויתורים במסגרת "הפרדת הכוחות" בגולן, לא ידעו שהאיש התלונן על שלשול שחטף בדמשק, וכמעט התחנן שיתנו לו כבר לנסוע הבייתה. ישראל הייתה זו שלחצה עליו "לנסות שוב"!
כשהגישו האמריקנים לגולדה מאיר את "תכנית רוג'רס" ולמנחם בגין את "תכנית רייגן", מפות הדרכים של הימים ההם, ונתקלו בלאו נמרץ, הם נסוגו. למרות שבימים ההם ישראל הייתה חלשה ומבודדת לאין ערוך יותר מאשר היום. גם צעדים של ממש שננקטו נגדנו, כמו עיכוב אספקת מטוסי פאנטום לכמה חודשים או עיכוב מתן הערבויות לקליטת העלייה הרוסית היו יותר סמליים מאשר ממשיים.
לנו נאמר, ששרת החוץ האמריקנית, מדלן אולברייט, לחצה על נתניהו לפנות 13% משטח יש'ע . אך למה דווקא 13? מפני שזו הייתה הצעתו של נתניהו בעצמו, שחזר בו ממנה, והיא לא הרשתה שיתעתעו בה. אותה אולברייט סירבה לכנות את יש"ע "שטחים כבושים" והקפידה לאמר "שטחים במחלוקת". עכשיו, שגם שרון מכנה את מולדתנו "כבושה", מסתמא לא הייתה מתעקשת עוד.
שני צעדים גורליים לעבר התהום שעשה שרון, לא קדם להם כל לחץ אמריקני. ערפאת, בפותחו במלחמת הטרור, הוריד את קרון אוסלו מן הפסים. שרון, בנאום לטרון, החזירו למסילה והחייה את המדינה הפלסטינית שכבר הייתה קבורה מתחת להריסות אוסלו. ולמי ששכח: "חזון בוש" בא אחרי נאום שרון !
הצעד השני אל התהום קשור במפת הדרכים, שגם אותה תקעו הערבים, בסרבם לשלם את הכרטיס להסעתנו לעזאזל על פי המפה הזאת: הפסקת הטרור, ולו זמנית, והכנסת סדר בממשל שלהם, ולו למראית עין בלבד. והנה, גם הפעם מחלץ שרון, ללא לחץ אמריקני, את הקרון הפלסטיני התקוע: "תוכנית ההתנתקות" שלו, שמעצם חד-צדדיותה פוטרת אותם מחובותיהם על פי "מפת הדרכים", הופכת אותה לאופרטיבית ללא כל תמורה מצידם.
ב-1976, כשהריץ "שלומציון" את מפלגתו , הציע שרון לעמוס קינן וליוסי שריד להצטרף על בסיס מצע של מדינה פלסטינית. בימים ההם אמריקה עדיין החרימה את אש"ף ושמרה על התחייבותה להתנגד לעצם הרעיון של מדינה פלסטינית...