התנגדותו של שרון נמשכה רבע דקה. אני משער שג'ורג' בוש אפילו לא טרח לטלפן אליו. בוש הודיע לתקשורת, שערביי מזרח ירושלים ישתתפו בבחירות לנשיא פלשתין, ושרון הסיר את התנגדותו תוך כדי מהדורת החדשות. אריאל שרון הוא גבר גבר שאף פעם לא ממצמץ ראשון, אבל רק בתנאי שעומד מולו פוליטיקאי מפוחד מהליכוד. חכם על בנלולואים.
מול הממשל האמריקאי שרון הוא מצמצן סידרתי. הוא מרים דגל לבן עוד לפני שהתחיל איזשהו משא ומתן אין לו מושג ירוק איך עובדים איתם, והוא פשוט עונה אמן. הוא נכנע להם בעניין "מפת הדרכים", הוא התקפל מולם בעניין המאחזים, הוא הרים ידיים בעניין תוואי הגדר, ועכשיו בעניין ירושלים.
אבל לגופו של עניין ולטווח ארוך, אולי זה דווקא תקדים חיובי: אזרחים ערבים חיים תחת שלטון ישראל, ומצביעים למוסדותיו של שלטון ערבי שכן. זה אכן מסובך, זה הופך את שאלת הזהות שלהם למשהו מורכב, וזה אולי לא הסידור הכי דמוקרטי. אבל זה יותר דמוקרטי מכל אופציה מעשית אחרת, ובעיקר, זה מה יש. וזה כנראה יהיה הסידור בעתיד לגבי שני מיליון הפלשתינים תושבי יהודה ושומרון. הם יהיו בעלי כל מיני שייכויות חלקיות: אזרחים של ירדן, נתינים של רשות פלשתינית, ותושבים של ישראל. יהיה להם דרכון ירדני, תעודת זהות פלשתינית, וגם איזשהו מסמך זיהוי ישראלי.
הם יצביעו בבחירות למוסדות הרשות הפלשתינית וגם לפרלמנט הירדני, ואולי יהיו להם גם כמה נציגים בכנסת ישראל. מיליון ורבע אחיהם ברצועת עזה יהיו תושבים של ישות פלשתינית מצרית, יצביעו למוסדותיה וגם לפרלמנט המצרי, יהיה להם דרכון מצרי, תעודת זהות פלשתינית, וגם איזושהי תעודת מסע ישראלית, שתאפשר להם לעת שלום לנוע בחופשיות בין הישויות, למכור ולקנות, להמריא ולנחות. אולי גם להם יהיו שני נציגי מחוז בכנסת ישראל. נוסחת שתי מדינות לשני עמים היא נאיבית, פשטנית, ובלתי מציאותית. הפתרון חייב להיות מעורב ירושלמי.
עשרים מדינות לשני עמים
זה מה שיהיה בסוף, כי זה מה שחייב להיות, כי זה מה שיש במציאות: גבולות מפותלים, ישויות מפוצלות, זהויות כפולות, ריבונות חלקית, הקשר אזורי שאי אפשר להתעלם ממנו. יש עם פלשתיני אבל יש גם אומה ערבית, וכל פלשתיני באמת שייך לשניהם, ובכנות מחזיק בשתי זהויות לאומיות, דבר שאין לו אח ורע בעולם. מצד שני אין עם ישראלי, אבל יש עם יהודי, והסכסוך של הפלשתינים הוא לא עם האזרח הישראלי אחמד טיבי ולא עם העיר הישראלית אום אל פחם, אלא עם היהודים. במהותו הפנימית זה לא סכסוך בין העם הפלשתיני לבין מדינת ישראל, אלא בין העם היהודי ובין האומה הערבית.
כך שלא מדובר על שתי מדינות לשני עמים אלא על עשרים ושלוש מדינות לשני עמים: לאחד מדינה אחת, ולשני עשרים ושתיים. עמו של אריאל שרון עומד וגבו אל הים, הוא לבדו ואין לו שום מדינה אחות, ואילו עמו של אבו מאזן משתרע בבטחה על פני עשרים ושתיים מדינות רחבות ידיים, עשירות בקרקע, במים ובנפט, וסביבו עוד מרחב ענק של מדינות אחיות מאיראן ועד אוזבקיסטן.
זה לא אומר שלא מוטל עלינו לעשות כלום בעניין הבעיה הפלשתינית. אי אפשר לומר שאין עם פלשתיני, ואי אפשר לומר לפלשתינים לכו למדינות ערב, ושהן יפתרו את הבעיה שלכם. אבל לא יכול להיות שאנחנו לבדנו נשלם את מחיר הפתרון של הבעיה הפלשתינית. זה לא צודק וזה לא אפשרי. אנחנו לא יכולים. אין לנו מספיק אדמה. אין לנו מספיק אוויר. המטיפים הראשיים לפתרון החלוקה הפשטני, אומרים שהם מבוהלים מהדמוגרפיה. הם טוענים שעוד מעט הערבים יהיו רוב.
נו. ואם זה נכון, אתם חושבים שהרוב יסתפק ב-20 אחוז של הארץ, והמיעוט יקח 80 אחוזים? זה צודק? זה יחזיק מעמד? ועוד אתם רוצים שהרוב הדחוס ב-20 אחוז, יהיה מפורז, שאסור יהיה לו להחזיק טנקים, תותחים ומטוסי קרב, ושאנחנו, המיעוט המחזיק 80 אחוז, נקבע לו אילו בריתות והסכמי הגנה מותר לו לעשות ואיפה הוא רשאי להקים בשטחו שדות תעופה או מתקני ביוב. זה ייתכן? אבל מצד שני, ייתכן שיהיו תותחים פלשתינים 5 ק"מ מנתב"ג? אנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו?
בקושי מקום לאחת
לא. אם הם מדינה, הם לא יכולים בשום אופן להסתפק בחלק המפוצל והקטן מאוד שמתווה הקו הירוק. אין שם מקום למדינה. ואנחנו לא יכולים להסתפק בחלק הקטן מאוד שמותיר לנו אותו קו ירוק מצידו השני. זה קטן מדי. אבא אבן קרא לזה "גבולות אשוויץ". קשה מאוד למצוא בעולם מדינה עם אוכלוסיה כמו שלנו על שטח כל כך קטן.
ואנחנו הרי בונים פה לא רק לנו אלא לכל העם היהודי, ומאמינים שהוא יבוא. זו עובדה אובייקטיבית שאין פה מקום לשתי מדינות. בקושי יש מקום לאחת. אבל יש בהחלט מקום לכל מיני נוסחאות ביניים יצירתיות, שמביאות בחשבון שהפלשתינים גם יושבים פה על אדמתם וגם קשורים למדינות השכנות, וגם אנחנו פה על אדמתנו, והאדמה פה מועטה עד מאוד.
מול הממשל האמריקאי שרון הוא מצמצן סידרתי. הוא מרים דגל לבן עוד לפני שהתחיל איזשהו משא ומתן אין לו מושג ירוק איך עובדים איתם, והוא פשוט עונה אמן. הוא נכנע להם בעניין "מפת הדרכים", הוא התקפל מולם בעניין המאחזים, הוא הרים ידיים בעניין תוואי הגדר, ועכשיו בעניין ירושלים.
אבל לגופו של עניין ולטווח ארוך, אולי זה דווקא תקדים חיובי: אזרחים ערבים חיים תחת שלטון ישראל, ומצביעים למוסדותיו של שלטון ערבי שכן. זה אכן מסובך, זה הופך את שאלת הזהות שלהם למשהו מורכב, וזה אולי לא הסידור הכי דמוקרטי. אבל זה יותר דמוקרטי מכל אופציה מעשית אחרת, ובעיקר, זה מה יש. וזה כנראה יהיה הסידור בעתיד לגבי שני מיליון הפלשתינים תושבי יהודה ושומרון. הם יהיו בעלי כל מיני שייכויות חלקיות: אזרחים של ירדן, נתינים של רשות פלשתינית, ותושבים של ישראל. יהיה להם דרכון ירדני, תעודת זהות פלשתינית, וגם איזשהו מסמך זיהוי ישראלי.
הם יצביעו בבחירות למוסדות הרשות הפלשתינית וגם לפרלמנט הירדני, ואולי יהיו להם גם כמה נציגים בכנסת ישראל. מיליון ורבע אחיהם ברצועת עזה יהיו תושבים של ישות פלשתינית מצרית, יצביעו למוסדותיה וגם לפרלמנט המצרי, יהיה להם דרכון מצרי, תעודת זהות פלשתינית, וגם איזושהי תעודת מסע ישראלית, שתאפשר להם לעת שלום לנוע בחופשיות בין הישויות, למכור ולקנות, להמריא ולנחות. אולי גם להם יהיו שני נציגי מחוז בכנסת ישראל. נוסחת שתי מדינות לשני עמים היא נאיבית, פשטנית, ובלתי מציאותית. הפתרון חייב להיות מעורב ירושלמי.
עשרים מדינות לשני עמים
זה מה שיהיה בסוף, כי זה מה שחייב להיות, כי זה מה שיש במציאות: גבולות מפותלים, ישויות מפוצלות, זהויות כפולות, ריבונות חלקית, הקשר אזורי שאי אפשר להתעלם ממנו. יש עם פלשתיני אבל יש גם אומה ערבית, וכל פלשתיני באמת שייך לשניהם, ובכנות מחזיק בשתי זהויות לאומיות, דבר שאין לו אח ורע בעולם. מצד שני אין עם ישראלי, אבל יש עם יהודי, והסכסוך של הפלשתינים הוא לא עם האזרח הישראלי אחמד טיבי ולא עם העיר הישראלית אום אל פחם, אלא עם היהודים. במהותו הפנימית זה לא סכסוך בין העם הפלשתיני לבין מדינת ישראל, אלא בין העם היהודי ובין האומה הערבית.
כך שלא מדובר על שתי מדינות לשני עמים אלא על עשרים ושלוש מדינות לשני עמים: לאחד מדינה אחת, ולשני עשרים ושתיים. עמו של אריאל שרון עומד וגבו אל הים, הוא לבדו ואין לו שום מדינה אחות, ואילו עמו של אבו מאזן משתרע בבטחה על פני עשרים ושתיים מדינות רחבות ידיים, עשירות בקרקע, במים ובנפט, וסביבו עוד מרחב ענק של מדינות אחיות מאיראן ועד אוזבקיסטן.
זה לא אומר שלא מוטל עלינו לעשות כלום בעניין הבעיה הפלשתינית. אי אפשר לומר שאין עם פלשתיני, ואי אפשר לומר לפלשתינים לכו למדינות ערב, ושהן יפתרו את הבעיה שלכם. אבל לא יכול להיות שאנחנו לבדנו נשלם את מחיר הפתרון של הבעיה הפלשתינית. זה לא צודק וזה לא אפשרי. אנחנו לא יכולים. אין לנו מספיק אדמה. אין לנו מספיק אוויר. המטיפים הראשיים לפתרון החלוקה הפשטני, אומרים שהם מבוהלים מהדמוגרפיה. הם טוענים שעוד מעט הערבים יהיו רוב.
נו. ואם זה נכון, אתם חושבים שהרוב יסתפק ב-20 אחוז של הארץ, והמיעוט יקח 80 אחוזים? זה צודק? זה יחזיק מעמד? ועוד אתם רוצים שהרוב הדחוס ב-20 אחוז, יהיה מפורז, שאסור יהיה לו להחזיק טנקים, תותחים ומטוסי קרב, ושאנחנו, המיעוט המחזיק 80 אחוז, נקבע לו אילו בריתות והסכמי הגנה מותר לו לעשות ואיפה הוא רשאי להקים בשטחו שדות תעופה או מתקני ביוב. זה ייתכן? אבל מצד שני, ייתכן שיהיו תותחים פלשתינים 5 ק"מ מנתב"ג? אנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו?
בקושי מקום לאחת
לא. אם הם מדינה, הם לא יכולים בשום אופן להסתפק בחלק המפוצל והקטן מאוד שמתווה הקו הירוק. אין שם מקום למדינה. ואנחנו לא יכולים להסתפק בחלק הקטן מאוד שמותיר לנו אותו קו ירוק מצידו השני. זה קטן מדי. אבא אבן קרא לזה "גבולות אשוויץ". קשה מאוד למצוא בעולם מדינה עם אוכלוסיה כמו שלנו על שטח כל כך קטן.
ואנחנו הרי בונים פה לא רק לנו אלא לכל העם היהודי, ומאמינים שהוא יבוא. זו עובדה אובייקטיבית שאין פה מקום לשתי מדינות. בקושי יש מקום לאחת. אבל יש בהחלט מקום לכל מיני נוסחאות ביניים יצירתיות, שמביאות בחשבון שהפלשתינים גם יושבים פה על אדמתם וגם קשורים למדינות השכנות, וגם אנחנו פה על אדמתנו, והאדמה פה מועטה עד מאוד.