מנהגו של עולם הוא שאדם עומד בתפילה לפני בוראו, בבקשה ובתחנונים, ומקווה שהבורא יעזור לו.
התפילה הרשמית מתחלקת לשני חלקים:
החלק של זמירות, שירות, תשבחות והודאות לה', שלעיתים נאמרות כמצוות אנשים מלומדה, מהשפה ולחוץ, ולעיתים מכל הלב - בעיקר בעת שאנו מרגישים התרוממות רוח והרגשה כי ה' שמע את תפילתנו ושלח לנו את מבוקשנו.
והחלק של הבקשות.
למרות שזה החלק העיקרי ומרבית התפילות שאנו נוהגים להתפלל אם מתוך כוונה אמיתית, עם לב שבור ותחנונים, או אם מתוך קריאת הטקסט באופן מכני, ללא כוונה וללא שימת לב כלל למילים שאנו מוציאים מהפה, הוא החלק של הבקשות אותן אנו שוטחים לפני בוראנו בבקשה שיתן לנו בריאות, פרנסה טובה, בן או בת זוג, ילדים, ועד לפרטי פרטים של בקשות שכולן נועדו למלא את הרצונות הרבים שיש לנו כל הזמן וללא הרף (וטוב שיש כל הזמן רצונות, כי אדם ללא רצונות משול למת).
באחד השיעורים ששמעתי שבועיים לפני ראש השנה, אמר לנו הרב, "תתפללו לתיקון לא למילוי".
כוונתו הייתה כי הבקשה העיקרית שלנו מהבורא צריכה להיות בקשה שה' יעזור לנו להיות דומים לו בתכונותינו, דהיינו שנוכל לתקן את הרצונות האגואיסטיים שלנו ולהפוך אותם לרצונות אלטרואיסטיים, כפי שלימדונו חז"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום מה הוא חנון, אף אתה חנון". וכפי שנאמר עשרות פעמים בתהילים: למדני לעשות רצונך, למדני חוקיך, הורני דרכך וכו'.
אנו דומים לו על ידי הזמנת אור מקיף בעת לימוד התורה ובעת התפילה כדי שיתקן את הרצונות שלנו ושנהיה ראויים להשפיע. שיהפוך את תכונות הקבלה שלנו לתכונות השפעה. לא למילויים, ושימלאו את הרצונות האגואיסטיים שלנו בכלי הקבלה שלנו.
נזכרתי כי כשבני התינוק שכב לו במיטה לפני שידע ללכת, כל רצונו ממני היה כי ניתן לו בקבוק מטרנה לשתות כשהיה רעב, שנחליף לו את החיתול כשהיה רטוב, ושנרים אותו קצת על הידיים כשרצה להתפנק.
כשהתחיל לגדול ואני ניסיתי להעמידו על רגליו לבד, סימן לי בידיו או בבכי "למה אתה עוזב אותי? תחזיק אותי, אני נופל". אני בשלי מנסה לייצב אותו ולעזוב אותו כדי שילמד לעמוד לבד, והוא בשלו זועק וכאילו אומר "האם אין לך רחמים עלי? האם אינך רואה כי אני נופל ונחבט בקרקע? וזה כואב לי. אני מעדיף שאתה תחזיק אותי על הידיים שלך. מאוד נוח לי ונעים לי להיות על הידיים שלך, להרגיש את חמימות גופך ולהתפנק". וכך המשכתי עד שלמד לעמוד לבד.
כעת ניסיתי ללמדו ללכת על רגליו. לצורך כך אחזתי בידו והתחלנו צועדים קמעה קמעה בסלון הבית. לאחר מכן עזבתי לפתע את ידו התרחקתי ממנו מעט וביקשתיו לפסוע לכיווני.
הוא פרץ בבכי והושיט את ידיו הקטנות בתחינה שאקח אותו כאילו אומר: "מדוע אתה נוטש אותי דווקא כשקשה לי ואיני יכול להסתדר לבד"? ושוב אני בשלי מנסה לכבוש את רחמי האב שלי, ומכריחו לנסות לצעוד לבד לכיווני. הוא משתטח על הרצפה, חוטף מכה הגונה ופורץ בבכי. ועיניו שואלות אותי "למה? למה אתה עושה לי את כל זה"? וכך נמשכת מסכת הייסורים שלו והצער שלי עד שלמד ללכת.
גם כשניסה שוב ושוב להכניס את אצבעותיו הקטנות לתוך השקע החשמלי וחטף על כך מכה ביד ממני, וגם לאחר שהתעקש להמשיך בניסיונותיו, לא הבין איך אני יכול להכותו? מדוע הוא עושה לי את זה? היה, בוודאי, תוהה בליבו.
וכך הלאה ב"מסע הטירונות" המפרך שלו הוא למד ללכת לשירותים, למרות שמאד נוח היה לו להיות עסוק כל היום במשחקיו ולא לבזבז זמן יקר על הליכה לשירותים. "מה אכפת לך להחליף לי מידי פעם בפעם את החיתול"? היה כאילו שואל אותי. וכמובן שנאלץ לבסוף ללמוד לטפל בעצמו לבד.
וכך היה כשרצה שאמשיך לפנק אותו לאכול את בקבוק המטרנה, בלי שיצטרך להתאמץ ולהחזיק את הכף ביד וללעוס את האוכל. וכך היה כשרצה להישאר כל היום בבית ולשחק איתי, עם אימו וצעצועיו המוכרים. אבל נאלץ להיפרד מאיתנו למספר שעות וללכת לפעוטון, לגנון ולגן. גם כאן הוא הרגיש כאילו ננטש ולא הבין מדוע אנו עוזבים אותו לבד במקום זר ומנוכר?
וכך הגיע השלב של בית הספר. "מדוע אתה מכריח אותי לענות על השאלות לבד"? היה מטיח לעומתי, "הרי אתה אבא טוב ואוהב אותי, כך לפחות אתה אומר לי כל הזמן, ואתה יודע את כל התשובות הכי טוב, למה אינך רושם אותן במחברת שלי במקומי, מה איכפת לך לעזור לי קצת, המורה לא תדע על כך".
וכמובן שוב אני בשלי , עומד על דעתי כי עליו ללמוד את החומר, עליו ללמוד לקרוא היטב ולכתוב יפה ולהבין כל דבר. כך נמשכת דרכו המפרכת בשלבי החיים. בית ספר עממי, מכינה, תיכון, עד לקבלת תעודת בגרות.
ושוב, צו קריאה לצבא. כאן כבר אין כל כך הרבה תהיות. הוא מתחיל להבין שיש דברים שעליו לעשות. יש דברים שאף אחד אחר לא יכול לעשות אותם במקומו. ושעליו לקחת אחריות על חייו.
אוניברסיטה, חתונה, דירה, עבודה, פרנסה. ולאט לאט מתבהר לו שכל "מסע האימונים המפרך" היה לטובתו ולא הייתה כאן כל רשעות מצידי, אלא רצון טוב ואהבה בלבד.
הרי עכשיו הוא יכול לעשות את הדברים לבד. הוא יכול להשיג מה שהוא רוצה בכוחות עצמו ואינו תלוי בחסדי הוריו או בחסדי אחרים. הרי הוא יכול להכין לעצמו איזו ארוחה טעימה שירצה ומתי שירצה, ואינו תלוי בבקבוק המטרנה בלבד וברצון הוריו שיתנו לו את הבקבוק רק לאחר שיקים קול זעקה.
הוא יכול ללכת לאן שירצה ומתי שירצה ולא תלוי בי שאקח אותו על הידיים לטייל, רק מתי שיהיה לי נוח ויהיה לי זמן בשבילו. וכך כל דבר ודבר בחיים.
כעת כשנעשה את האנלוגיה לחיינו הרוחניים נראה (עד כמה שהבנתי משגת) שאין כמעט הבדל.
הרי אם נעמוד בתפילה ונצעק אל הבורא "תן לנו בריאות, תן לנו כסף, תן לנו חיים טובים, תן ותן ותן", הוא יכול לתת כל מה שנרצה ואף יותר מכך. הבעיה היא שנשאר בחזקת תינוקות ששותים בקבוק מטרנה כל הזמן, מחליפים להם את החיתולים ולוקחים אותם על הידיים כל פעם שהם בוכים.
לא נלמד ללכת לבד. לא נלמד לעשות את הדברים לבד. נשאר כל הזמן מסכנים וחסרי אונים.
נשאר בחזקת קטנים שמסתפקים במועט, עם כלי קבלה קטנים מאד. נשאר עם הבנה קטנה מאד ועם החמצה של מטרת הבריאה. "רצונו של הבורא להיטיב עם ברואיו", אותה ניתן להשיג בשלמותה הנצחית רק כשנגיע לדבקות בבורא על ידי התאמת תכונותינו לתכונותיו.
את הדבקות ניתן להשיג אם נתפלל לזה כל הזמן, אם נשאף לזה כל הזמן שהבורא ייתן בליבנו בינה להבין להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתו באהבה. שיורנו את דרכיו, שיאיר לנו את הדרך כיצד לתקן את תכונותינו ולרכוש את תכונותיו.
לכן הבורא מעביר לנו קורס קרבי מפרך ביותר שיש, והמשובח ביותר שיש.
רק כך נוכל לגדול לדרגת מודעות שתביא אותנו להבין את תכונות ההשפעה שלו, ושתביא אותנו להסכים עם כל שלבי המסלול שהוא מעביר אותנו בו, ונגיע להכרה שכל הדרך שעברנו ושנמשיך לעבור בה, הייתה והנה הכרחית לטובתנו.
התפילה הרשמית מתחלקת לשני חלקים:
החלק של זמירות, שירות, תשבחות והודאות לה', שלעיתים נאמרות כמצוות אנשים מלומדה, מהשפה ולחוץ, ולעיתים מכל הלב - בעיקר בעת שאנו מרגישים התרוממות רוח והרגשה כי ה' שמע את תפילתנו ושלח לנו את מבוקשנו.
והחלק של הבקשות.
למרות שזה החלק העיקרי ומרבית התפילות שאנו נוהגים להתפלל אם מתוך כוונה אמיתית, עם לב שבור ותחנונים, או אם מתוך קריאת הטקסט באופן מכני, ללא כוונה וללא שימת לב כלל למילים שאנו מוציאים מהפה, הוא החלק של הבקשות אותן אנו שוטחים לפני בוראנו בבקשה שיתן לנו בריאות, פרנסה טובה, בן או בת זוג, ילדים, ועד לפרטי פרטים של בקשות שכולן נועדו למלא את הרצונות הרבים שיש לנו כל הזמן וללא הרף (וטוב שיש כל הזמן רצונות, כי אדם ללא רצונות משול למת).
באחד השיעורים ששמעתי שבועיים לפני ראש השנה, אמר לנו הרב, "תתפללו לתיקון לא למילוי".
כוונתו הייתה כי הבקשה העיקרית שלנו מהבורא צריכה להיות בקשה שה' יעזור לנו להיות דומים לו בתכונותינו, דהיינו שנוכל לתקן את הרצונות האגואיסטיים שלנו ולהפוך אותם לרצונות אלטרואיסטיים, כפי שלימדונו חז"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום מה הוא חנון, אף אתה חנון". וכפי שנאמר עשרות פעמים בתהילים: למדני לעשות רצונך, למדני חוקיך, הורני דרכך וכו'.
אנו דומים לו על ידי הזמנת אור מקיף בעת לימוד התורה ובעת התפילה כדי שיתקן את הרצונות שלנו ושנהיה ראויים להשפיע. שיהפוך את תכונות הקבלה שלנו לתכונות השפעה. לא למילויים, ושימלאו את הרצונות האגואיסטיים שלנו בכלי הקבלה שלנו.
נזכרתי כי כשבני התינוק שכב לו במיטה לפני שידע ללכת, כל רצונו ממני היה כי ניתן לו בקבוק מטרנה לשתות כשהיה רעב, שנחליף לו את החיתול כשהיה רטוב, ושנרים אותו קצת על הידיים כשרצה להתפנק.
כשהתחיל לגדול ואני ניסיתי להעמידו על רגליו לבד, סימן לי בידיו או בבכי "למה אתה עוזב אותי? תחזיק אותי, אני נופל". אני בשלי מנסה לייצב אותו ולעזוב אותו כדי שילמד לעמוד לבד, והוא בשלו זועק וכאילו אומר "האם אין לך רחמים עלי? האם אינך רואה כי אני נופל ונחבט בקרקע? וזה כואב לי. אני מעדיף שאתה תחזיק אותי על הידיים שלך. מאוד נוח לי ונעים לי להיות על הידיים שלך, להרגיש את חמימות גופך ולהתפנק". וכך המשכתי עד שלמד לעמוד לבד.
כעת ניסיתי ללמדו ללכת על רגליו. לצורך כך אחזתי בידו והתחלנו צועדים קמעה קמעה בסלון הבית. לאחר מכן עזבתי לפתע את ידו התרחקתי ממנו מעט וביקשתיו לפסוע לכיווני.
הוא פרץ בבכי והושיט את ידיו הקטנות בתחינה שאקח אותו כאילו אומר: "מדוע אתה נוטש אותי דווקא כשקשה לי ואיני יכול להסתדר לבד"? ושוב אני בשלי מנסה לכבוש את רחמי האב שלי, ומכריחו לנסות לצעוד לבד לכיווני. הוא משתטח על הרצפה, חוטף מכה הגונה ופורץ בבכי. ועיניו שואלות אותי "למה? למה אתה עושה לי את כל זה"? וכך נמשכת מסכת הייסורים שלו והצער שלי עד שלמד ללכת.
גם כשניסה שוב ושוב להכניס את אצבעותיו הקטנות לתוך השקע החשמלי וחטף על כך מכה ביד ממני, וגם לאחר שהתעקש להמשיך בניסיונותיו, לא הבין איך אני יכול להכותו? מדוע הוא עושה לי את זה? היה, בוודאי, תוהה בליבו.
וכך הלאה ב"מסע הטירונות" המפרך שלו הוא למד ללכת לשירותים, למרות שמאד נוח היה לו להיות עסוק כל היום במשחקיו ולא לבזבז זמן יקר על הליכה לשירותים. "מה אכפת לך להחליף לי מידי פעם בפעם את החיתול"? היה כאילו שואל אותי. וכמובן שנאלץ לבסוף ללמוד לטפל בעצמו לבד.
וכך היה כשרצה שאמשיך לפנק אותו לאכול את בקבוק המטרנה, בלי שיצטרך להתאמץ ולהחזיק את הכף ביד וללעוס את האוכל. וכך היה כשרצה להישאר כל היום בבית ולשחק איתי, עם אימו וצעצועיו המוכרים. אבל נאלץ להיפרד מאיתנו למספר שעות וללכת לפעוטון, לגנון ולגן. גם כאן הוא הרגיש כאילו ננטש ולא הבין מדוע אנו עוזבים אותו לבד במקום זר ומנוכר?
וכך הגיע השלב של בית הספר. "מדוע אתה מכריח אותי לענות על השאלות לבד"? היה מטיח לעומתי, "הרי אתה אבא טוב ואוהב אותי, כך לפחות אתה אומר לי כל הזמן, ואתה יודע את כל התשובות הכי טוב, למה אינך רושם אותן במחברת שלי במקומי, מה איכפת לך לעזור לי קצת, המורה לא תדע על כך".
וכמובן שוב אני בשלי , עומד על דעתי כי עליו ללמוד את החומר, עליו ללמוד לקרוא היטב ולכתוב יפה ולהבין כל דבר. כך נמשכת דרכו המפרכת בשלבי החיים. בית ספר עממי, מכינה, תיכון, עד לקבלת תעודת בגרות.
ושוב, צו קריאה לצבא. כאן כבר אין כל כך הרבה תהיות. הוא מתחיל להבין שיש דברים שעליו לעשות. יש דברים שאף אחד אחר לא יכול לעשות אותם במקומו. ושעליו לקחת אחריות על חייו.
אוניברסיטה, חתונה, דירה, עבודה, פרנסה. ולאט לאט מתבהר לו שכל "מסע האימונים המפרך" היה לטובתו ולא הייתה כאן כל רשעות מצידי, אלא רצון טוב ואהבה בלבד.
הרי עכשיו הוא יכול לעשות את הדברים לבד. הוא יכול להשיג מה שהוא רוצה בכוחות עצמו ואינו תלוי בחסדי הוריו או בחסדי אחרים. הרי הוא יכול להכין לעצמו איזו ארוחה טעימה שירצה ומתי שירצה, ואינו תלוי בבקבוק המטרנה בלבד וברצון הוריו שיתנו לו את הבקבוק רק לאחר שיקים קול זעקה.
הוא יכול ללכת לאן שירצה ומתי שירצה ולא תלוי בי שאקח אותו על הידיים לטייל, רק מתי שיהיה לי נוח ויהיה לי זמן בשבילו. וכך כל דבר ודבר בחיים.
כעת כשנעשה את האנלוגיה לחיינו הרוחניים נראה (עד כמה שהבנתי משגת) שאין כמעט הבדל.
הרי אם נעמוד בתפילה ונצעק אל הבורא "תן לנו בריאות, תן לנו כסף, תן לנו חיים טובים, תן ותן ותן", הוא יכול לתת כל מה שנרצה ואף יותר מכך. הבעיה היא שנשאר בחזקת תינוקות ששותים בקבוק מטרנה כל הזמן, מחליפים להם את החיתולים ולוקחים אותם על הידיים כל פעם שהם בוכים.
לא נלמד ללכת לבד. לא נלמד לעשות את הדברים לבד. נשאר כל הזמן מסכנים וחסרי אונים.
נשאר בחזקת קטנים שמסתפקים במועט, עם כלי קבלה קטנים מאד. נשאר עם הבנה קטנה מאד ועם החמצה של מטרת הבריאה. "רצונו של הבורא להיטיב עם ברואיו", אותה ניתן להשיג בשלמותה הנצחית רק כשנגיע לדבקות בבורא על ידי התאמת תכונותינו לתכונותיו.
את הדבקות ניתן להשיג אם נתפלל לזה כל הזמן, אם נשאף לזה כל הזמן שהבורא ייתן בליבנו בינה להבין להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתו באהבה. שיורנו את דרכיו, שיאיר לנו את הדרך כיצד לתקן את תכונותינו ולרכוש את תכונותיו.
לכן הבורא מעביר לנו קורס קרבי מפרך ביותר שיש, והמשובח ביותר שיש.
רק כך נוכל לגדול לדרגת מודעות שתביא אותנו להבין את תכונות ההשפעה שלו, ושתביא אותנו להסכים עם כל שלבי המסלול שהוא מעביר אותנו בו, ונגיע להכרה שכל הדרך שעברנו ושנמשיך לעבור בה, הייתה והנה הכרחית לטובתנו.