לפני כמה שנים, החלטתי לעזוב את ארצות הברית, מקום הולדתי, ולעלות לישראל. לא עזבתי בגלל שהיה לי רע שם. היו לי חברים, משפחה ואפשרות לעבוד, אבל החלטתי לעלות.
ישראלים רבים שהכרתי, מאז שעליתי, שאלו אותי מה גרם לי לעלות. אחת מהתשובות הייתה: בגלל שמדינת ישראל אינה אוגנדה.
לפני מאה שנים, הרצל דיבר על האפשרות להקים מדינה ליהודים. אחת מהאפשרויות שנשקלה אז הייתה, הקמת מדינה יהודית באוגנדה. בקונגרס הציוני שנערך ב 1903, היו הרבה אנשים שחשו צורך בהקמת מדינה יהודית אפילו באמצע אפריקה, לשם הצלת העם היהודי.
הרבה ציונים דאז חשבו על אוגנדה, כפתרון זמני, עד שתתאפשר הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. אבל היו "אוגנדיסטים" שעבורם מדינת היהודים באוגנדה הייתה פיתרון פרקטי וקבוע לבעיות של העם היהודי. מטרת הקמת המדינה הייתה עבורם עניין של הצלת חיים של העם היהודי, ולא חזון לאומי של "שיבת ציון".
בלי לדון מי צדק אז, אני שואל את עצמי, מה היה קורה אם אכן מדינה כזו הייתה קמה באוגנדה במקום בישראל? נדמיין מדינה, בדיוק כמו מדינת ישראל של היום, עם צבא, כלכלה, גורדי שחקים, ממשלה אבל באמצע אפריקה במקום במזרח התיכון.
נדמיין מדינה משוכללת עם ראש ממשלה יהודי, עם אוניברסיטאות, מטוסי קרב, ואפילו לשון עברית, אבל כמה אלפי קילומטרים מארץ מולדתו של העם היהודי. מדינה עם בורסה, היי-טק, תעשיה, אבל בלי ירושלים עיר הקודש. מדינה עם מיליוני יהודים, עם חופש ודמוקרטיה אבל בלי ההיסטוריה של העם היהודי.
את האמת, אני לא הייתי עולה לארץ כזו.
לא הייתי עוזב את החיים הטובים בארצות הברית בשביל מדינה יהודית אפריקאית. לא הייתי עוזב את הקהילה היהודית שבה גדלתי כדי "לעלות" למדינת יהודים פרקטית חסרת אידיאולוגיה, וחסרת משמעות.
עליתי ארצה כי זו הארץ שבה נולדו אבותיי. כאן גרו אבות האומה אברהם, יצחק, ויעקב. כאן הקמנו מלכות ובנינו בית מקדש. כאן חזרנו אחרי אלפי שנות גלות וכאן שוב הקמנו מדינה. אין מקום באוגנדה שיכול לתת לי את ההרגשה שאני מרגיש מול הכותל המערבי.
בשנת 2004 יש עדיין הרבה "אוגנדיסטים" פרקטיים. הם רואים אותי, "מתנחל" מאזור שכם, ושואלים אותי שאלות פרקטיות: "מה אתם עושים שם בהרי השומרון באמצע אוכלוסיה ערבית"? "מה אתם מחפשים בחברון ובעזה"? "אנחנו צריכים להיות ריאליים, אין סיבה להחזיק בשטחים האלה".
התשובה היא ברורה. יש במדינת ישראל חזון מעבר לפרקטיקה. יש לנו עבר ודווקא בגלל העבר שלנו, יש לנו הווה ועתיד. זה לא מקרה שמדינת היהודים נמצאת בארץ ישראל. הקמנו כאן מדינה בגלל הזכות ההיסטורית שלנו על הארץ ובגלל החזון הציוני, שלצערי הרבה יהודים החיים במדינת ישראל שכחו או מעולם לא הכירו. ברגע שנוותר על החזון הציוני, של הקמת מדינה, בכל שטחה של ארץ ישראל, אנחנו מחלישים את זכותנו למדינה.
בגלל אותו חזון הקמנו מדינה כאן ולא באוגנדה. אם ננטוש את החזון, אנחנו עלולים לאבד את המדינה. כדי להיות באמת פרקטיים, אנחנו חייבים לחלום ולדבוק בחזון שכבר התחיל להתגשם.
כותב המאמר הוא כימאי העוסק בתחום הקניין הרוחני. עלה לארץ לפני חמש שנים, ומתגורר בשומרון.
ישראלים רבים שהכרתי, מאז שעליתי, שאלו אותי מה גרם לי לעלות. אחת מהתשובות הייתה: בגלל שמדינת ישראל אינה אוגנדה.
לפני מאה שנים, הרצל דיבר על האפשרות להקים מדינה ליהודים. אחת מהאפשרויות שנשקלה אז הייתה, הקמת מדינה יהודית באוגנדה. בקונגרס הציוני שנערך ב 1903, היו הרבה אנשים שחשו צורך בהקמת מדינה יהודית אפילו באמצע אפריקה, לשם הצלת העם היהודי.
הרבה ציונים דאז חשבו על אוגנדה, כפתרון זמני, עד שתתאפשר הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. אבל היו "אוגנדיסטים" שעבורם מדינת היהודים באוגנדה הייתה פיתרון פרקטי וקבוע לבעיות של העם היהודי. מטרת הקמת המדינה הייתה עבורם עניין של הצלת חיים של העם היהודי, ולא חזון לאומי של "שיבת ציון".
בלי לדון מי צדק אז, אני שואל את עצמי, מה היה קורה אם אכן מדינה כזו הייתה קמה באוגנדה במקום בישראל? נדמיין מדינה, בדיוק כמו מדינת ישראל של היום, עם צבא, כלכלה, גורדי שחקים, ממשלה אבל באמצע אפריקה במקום במזרח התיכון.
נדמיין מדינה משוכללת עם ראש ממשלה יהודי, עם אוניברסיטאות, מטוסי קרב, ואפילו לשון עברית, אבל כמה אלפי קילומטרים מארץ מולדתו של העם היהודי. מדינה עם בורסה, היי-טק, תעשיה, אבל בלי ירושלים עיר הקודש. מדינה עם מיליוני יהודים, עם חופש ודמוקרטיה אבל בלי ההיסטוריה של העם היהודי.
את האמת, אני לא הייתי עולה לארץ כזו.
לא הייתי עוזב את החיים הטובים בארצות הברית בשביל מדינה יהודית אפריקאית. לא הייתי עוזב את הקהילה היהודית שבה גדלתי כדי "לעלות" למדינת יהודים פרקטית חסרת אידיאולוגיה, וחסרת משמעות.
עליתי ארצה כי זו הארץ שבה נולדו אבותיי. כאן גרו אבות האומה אברהם, יצחק, ויעקב. כאן הקמנו מלכות ובנינו בית מקדש. כאן חזרנו אחרי אלפי שנות גלות וכאן שוב הקמנו מדינה. אין מקום באוגנדה שיכול לתת לי את ההרגשה שאני מרגיש מול הכותל המערבי.
בשנת 2004 יש עדיין הרבה "אוגנדיסטים" פרקטיים. הם רואים אותי, "מתנחל" מאזור שכם, ושואלים אותי שאלות פרקטיות: "מה אתם עושים שם בהרי השומרון באמצע אוכלוסיה ערבית"? "מה אתם מחפשים בחברון ובעזה"? "אנחנו צריכים להיות ריאליים, אין סיבה להחזיק בשטחים האלה".
התשובה היא ברורה. יש במדינת ישראל חזון מעבר לפרקטיקה. יש לנו עבר ודווקא בגלל העבר שלנו, יש לנו הווה ועתיד. זה לא מקרה שמדינת היהודים נמצאת בארץ ישראל. הקמנו כאן מדינה בגלל הזכות ההיסטורית שלנו על הארץ ובגלל החזון הציוני, שלצערי הרבה יהודים החיים במדינת ישראל שכחו או מעולם לא הכירו. ברגע שנוותר על החזון הציוני, של הקמת מדינה, בכל שטחה של ארץ ישראל, אנחנו מחלישים את זכותנו למדינה.
בגלל אותו חזון הקמנו מדינה כאן ולא באוגנדה. אם ננטוש את החזון, אנחנו עלולים לאבד את המדינה. כדי להיות באמת פרקטיים, אנחנו חייבים לחלום ולדבוק בחזון שכבר התחיל להתגשם.
כותב המאמר הוא כימאי העוסק בתחום הקניין הרוחני. עלה לארץ לפני חמש שנים, ומתגורר בשומרון.