בבית החולים שערי צדק נחנך חדר מיון חדש. כבר מבחוץ הוא מאיר עיניים, משובב את הנפש ומרחיבה.
במיוחד למי שהצטופף עוד בין כתליו של בית החולים במקומו הישן, ברח' יפו. החדר, או בשמו: "היחידה לרפואה דחופה", קרוי על שמו של ד"ר דוד אפלבאום, רופא מעולה ואהוב, שנרצח בפיגוע, בידיהם נוטפות הדם, של מחבלים ערבים יחד עם בתו.
האירוע עורר זעם וכאב בזמנו ודומה שגם הביא כמה יהודים ואפילו גויים לרדת לשורשיה של בעיית הטרור במהותה. שהרי אין כמפגש אישי וישיר כדי לחדד חושים גם במקרה שקהו מעט. אולם, לזה אין הד בשלט שבכניסה ליחידה. שם מצוין שהמקום נקרא על שמו של ד"ר דוד אפלבאום ז"ל, ולא הי"ד הנהוג לציונם של הרוגים על קידוש ה'. וגם המשך הכיתוב שם אומר שהוא נקטף בטרם עת. ביטוי שנכון בכל מקרה מוות של מי שגילו פחות מ- 120. ותהא הסיבה אשר תהיה.
השר רחבעם זאבי הי"ד , היה נוהג לומר שהוא מבקש למות בגיל 119. זאת כדי שיאמרו עליו שהוא הלך בטרם עת
ד"ר אפלבאום, כזכור, נרצח. ולא "נקטף" באיזושהי תאונת דרכים או מחלה קשה. ורוצחיו ידועים בשייכותם לאומה הערבית. וגם בשייכותם הארגונית- טרוריסטית. ידועה גם סיבת הרצח- לאומני ואנטי יהודי. אז למה להסתיר את האמת? מי מעוניין בזה? האם יש מאן דהוא החושש שהערבים, המשתמשים בשירותי הרפואה המצוינים של "היאהוד, בני המוות" , יחושו בסתירה? ירגישו "לא נעים"?
ואולי דווקא מכאן, מן האמת עצמה, יתחיל תהליך התיקון של החברה הערבית. אולי כך הם יבינו שעליהם לתקן את דרכם? אולי יקישו מכאן שלא כדאי להשמיד את היהודים מאחר שזה יפגע בהם כבומרנג במחסור במומחים שנרצחו, ואולי גם באנשי רפואה שידרשו מאבטחים צמודים בטרם יגעו בפצוע ערבי הזקוק לעזרתם. אפילו שבועת הרופאים אינה מחייבת את הרופא למות בידי מטופליו הבוגדים באמון הבסיס שבין אדם לאדם.
למעשה, אנו בישראל שוברים שיאי עולם בלשון ההמעטה הנקוטה בידינו. דומה שאנו עולים על הבריטים הידועים בתחום הזה. בלוחות ההנצחה ובספרות תמצאו תמיד את ה"נספים" בשואה. הם לא נרצחו. כאילו חלה אי פעם רעידת אדמה או הוריקן רב עוצמה שפגע במקרה בהם, לרוע מזלם האישי. שהרי אם הם נרצחו עלולות להתעורר שאלות קשות: מי רצח? למה? לשם מה? מה המניעים? האם נענשו הרוצחים? האם חוסל החשבון עם כלל העמלקים? אז באמת למה להסתבך. נאמר נספים וגמרנו. לא יהיו יותר מדי שאלות. ובעוד דור או שניים נוכל להמשיך בשיגרת החיים ללא ייסורים.
באותה מידה ראוי לשים לב לדיווחים בתקשורת. חיילי צה"ל הם שהורגים בציר כיסופים או ליד ג'נין. הם שלוחצים על ההדק, כמובן. לעומת זאת הערבים אף פעם אינם הורגים. כאן האשמה נופלת על הצד השני. הוא תמיד נהרג. מין יצור מוזר התורם את הפגיעה בעצמו. החייל נהרג ממטען ולא איש חמאס הרג ישראלי. הישראלי רק נפגע, נורה, נהרג. ולך תבין בדיוק ממי וממה.
מטען שהתפוצץ גרם למותם של כך וכך עוברי אורח, מתאבד התפוצץ וכמה בני אדם נהרגו, וביניהם המתאבדת. זו זוכה להיכלל במין האנושי. אגב, גם ה"מחבלים" נעלמו מזמן מהלקסיקון. הם רק "פעילים". יש פעילי שלום בצד הישראלי, למול פעילי חמאס או פעילי פאתח בצד הערבי. ממש "חבר הפעילים". צדיקים וזכים.
כך גם "נופלים" פצמ"רים, נורות קטיושות, בעוד מנגד "צה"ל יורה", מסוק פגע בקבוצת חמושים. הוא זה שיצא ממצב השלווה אל הפעילות המטורפת. מה גם שהם היו סתם קבוצת חמושים. יצורים תמימים ששיחקו, לכל היותר, במלחמת דמי. תרגיל חביב ואינו מזיק. כמו ילדים חמודים. ובכלל, היו חמושים בתחבושות וכלי מטבח. ( לא , לא ב-פתח מתחת למ'. רק ב-חיריק.) הם הלכו סתם לבשל לפיקניק. לא מחבלים או מרצחים מהג'יהאד האיסלאמי. משום מה מונעים מהם אפילו את זכות ההגדה העצמית. להיקרא בשם שהם קוראים לעצמם.
אמנם, כל רופא יודע שכדי לטפל ביעילות במחלה, יש לדעת להגדירה במדויק, לדעת אל מול מה מתמודדים. ואילו אצלנו מטשטשים במכוון את המציאות. אלא שזה אינו מחסל את המחלה. זה רק מרחיק את מועד החיסול ומונע הצלחה. וחבל על כל יום שעובר ואינו חוזר. שהרי בסופו של דבר חייבים לטפל. רק שהמחיר עולה כל הזמן. גם חוסנו של הגוף נחלש ברבות הימים וברצף הפיגועים.
אז ראשית לכל, הבה נקרא לדברים בשמם.
במיוחד למי שהצטופף עוד בין כתליו של בית החולים במקומו הישן, ברח' יפו. החדר, או בשמו: "היחידה לרפואה דחופה", קרוי על שמו של ד"ר דוד אפלבאום, רופא מעולה ואהוב, שנרצח בפיגוע, בידיהם נוטפות הדם, של מחבלים ערבים יחד עם בתו.
האירוע עורר זעם וכאב בזמנו ודומה שגם הביא כמה יהודים ואפילו גויים לרדת לשורשיה של בעיית הטרור במהותה. שהרי אין כמפגש אישי וישיר כדי לחדד חושים גם במקרה שקהו מעט. אולם, לזה אין הד בשלט שבכניסה ליחידה. שם מצוין שהמקום נקרא על שמו של ד"ר דוד אפלבאום ז"ל, ולא הי"ד הנהוג לציונם של הרוגים על קידוש ה'. וגם המשך הכיתוב שם אומר שהוא נקטף בטרם עת. ביטוי שנכון בכל מקרה מוות של מי שגילו פחות מ- 120. ותהא הסיבה אשר תהיה.
השר רחבעם זאבי הי"ד , היה נוהג לומר שהוא מבקש למות בגיל 119. זאת כדי שיאמרו עליו שהוא הלך בטרם עת
ד"ר אפלבאום, כזכור, נרצח. ולא "נקטף" באיזושהי תאונת דרכים או מחלה קשה. ורוצחיו ידועים בשייכותם לאומה הערבית. וגם בשייכותם הארגונית- טרוריסטית. ידועה גם סיבת הרצח- לאומני ואנטי יהודי. אז למה להסתיר את האמת? מי מעוניין בזה? האם יש מאן דהוא החושש שהערבים, המשתמשים בשירותי הרפואה המצוינים של "היאהוד, בני המוות" , יחושו בסתירה? ירגישו "לא נעים"?
ואולי דווקא מכאן, מן האמת עצמה, יתחיל תהליך התיקון של החברה הערבית. אולי כך הם יבינו שעליהם לתקן את דרכם? אולי יקישו מכאן שלא כדאי להשמיד את היהודים מאחר שזה יפגע בהם כבומרנג במחסור במומחים שנרצחו, ואולי גם באנשי רפואה שידרשו מאבטחים צמודים בטרם יגעו בפצוע ערבי הזקוק לעזרתם. אפילו שבועת הרופאים אינה מחייבת את הרופא למות בידי מטופליו הבוגדים באמון הבסיס שבין אדם לאדם.
למעשה, אנו בישראל שוברים שיאי עולם בלשון ההמעטה הנקוטה בידינו. דומה שאנו עולים על הבריטים הידועים בתחום הזה. בלוחות ההנצחה ובספרות תמצאו תמיד את ה"נספים" בשואה. הם לא נרצחו. כאילו חלה אי פעם רעידת אדמה או הוריקן רב עוצמה שפגע במקרה בהם, לרוע מזלם האישי. שהרי אם הם נרצחו עלולות להתעורר שאלות קשות: מי רצח? למה? לשם מה? מה המניעים? האם נענשו הרוצחים? האם חוסל החשבון עם כלל העמלקים? אז באמת למה להסתבך. נאמר נספים וגמרנו. לא יהיו יותר מדי שאלות. ובעוד דור או שניים נוכל להמשיך בשיגרת החיים ללא ייסורים.
באותה מידה ראוי לשים לב לדיווחים בתקשורת. חיילי צה"ל הם שהורגים בציר כיסופים או ליד ג'נין. הם שלוחצים על ההדק, כמובן. לעומת זאת הערבים אף פעם אינם הורגים. כאן האשמה נופלת על הצד השני. הוא תמיד נהרג. מין יצור מוזר התורם את הפגיעה בעצמו. החייל נהרג ממטען ולא איש חמאס הרג ישראלי. הישראלי רק נפגע, נורה, נהרג. ולך תבין בדיוק ממי וממה.
מטען שהתפוצץ גרם למותם של כך וכך עוברי אורח, מתאבד התפוצץ וכמה בני אדם נהרגו, וביניהם המתאבדת. זו זוכה להיכלל במין האנושי. אגב, גם ה"מחבלים" נעלמו מזמן מהלקסיקון. הם רק "פעילים". יש פעילי שלום בצד הישראלי, למול פעילי חמאס או פעילי פאתח בצד הערבי. ממש "חבר הפעילים". צדיקים וזכים.
כך גם "נופלים" פצמ"רים, נורות קטיושות, בעוד מנגד "צה"ל יורה", מסוק פגע בקבוצת חמושים. הוא זה שיצא ממצב השלווה אל הפעילות המטורפת. מה גם שהם היו סתם קבוצת חמושים. יצורים תמימים ששיחקו, לכל היותר, במלחמת דמי. תרגיל חביב ואינו מזיק. כמו ילדים חמודים. ובכלל, היו חמושים בתחבושות וכלי מטבח. ( לא , לא ב-פתח מתחת למ'. רק ב-חיריק.) הם הלכו סתם לבשל לפיקניק. לא מחבלים או מרצחים מהג'יהאד האיסלאמי. משום מה מונעים מהם אפילו את זכות ההגדה העצמית. להיקרא בשם שהם קוראים לעצמם.
אמנם, כל רופא יודע שכדי לטפל ביעילות במחלה, יש לדעת להגדירה במדויק, לדעת אל מול מה מתמודדים. ואילו אצלנו מטשטשים במכוון את המציאות. אלא שזה אינו מחסל את המחלה. זה רק מרחיק את מועד החיסול ומונע הצלחה. וחבל על כל יום שעובר ואינו חוזר. שהרי בסופו של דבר חייבים לטפל. רק שהמחיר עולה כל הזמן. גם חוסנו של הגוף נחלש ברבות הימים וברצף הפיגועים.
אז ראשית לכל, הבה נקרא לדברים בשמם.