יוסף נחל הצלחה גדולה באחוזתו של פוטיפר, מה שאפשר לו לנהל את הענייניים ביד רמה כפי שהכתוב מתאר זאת "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי. וירא אדניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו. וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אתו ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו" (בראשית ל"ט ב'-ד').

למרות זאת מוסיף הכתוב הסתייגות "ויעזב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה" (שם ו').

נחלקו הראשונים בהסבר העניין. לדעת האבן עזרא המצרים אכן לא נתנו לעברים לגעת במאכליהם בגלל סיבות הקשורות לעבודת האלילים שלהם. לדעת הרמב"ן כוונת הכתוב לומר שכיון שיוסף לא דאג לרווחתו ולא ניצל את מעמדו כדי להשיג לעצמו טובות הנאה והוא הסתפק בלחם בלבד, פוטיפר היה רגוע והניח לו לנהל את העיניים ללא התערבותו.

לעומתם רש"י בעקבות חז"ל מושך את הדיון לכיוון אחר לגמרי וז”ל : " כי אם הלחם - היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה" (שם, ע"פ בראשית רבה פרשה פ"ו). ננסה להבין מדוע הלכו חז"ל בכיוון זה? ניתן לומר כי הסיפא של הפסוק המתקשרת לניסיון של אשת פוטיפר להכשילו היא שרומזת כי גם הרישא עוסקת בתחום רגיש זה אלא שדיבר הכתוב בלשון נקייה.

מאידך גיסא, קשה הרי המשך הדברים מדבר מפורשות על תחום זה שהצניעות יפה לו ומדוע לפתוח בלשון נקייה במקום שאין ברירה ויש הכרח לפרש בנושא מיד בהמשך. מה עוד שגם יעקב בברכתו ליוסף מפרש את הדברים עוד יותר, על פי חז"ל, כמו שמצינו שם. "ותשב באיתן קשתו ויפזו זרעי ידיו" (בראשית מ"ט כ"ד עיין שם ברש"י ד"ה אבן ישראל ובמסכת סוטה לו ע"ב). לכן יתכן וניתן לומר כי הפרשנות המזהה את ה"לחם" עם אשת פוטיפר הוא אכן פשט הכתובים.

הלחם היה מאז ומתמיד מאכלו הבסיסי של האדם והדבר נכון מאז נגזר על האדם לאכלו בזיעת אפיו. ברוב המקומות הכוונה היא למאכל שמרכיבו העיקרי הוא מחמשת מיני דגן, זו גם המשמעות במקום הראשון בו נזכר מושג זה בתנ"ך " בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג' י"ט).

אבל במקומות רבים בתנ"ך ברור שהכוונה היא לבשר. ניתן כמה דוגמאות : "ואת שתי הכלית ואת החלב אשר עלהן אשר על הכסלים ואת היתרת על הכבד על הכלית יסירנה. והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה לריח ניחח כל חלב לה'" (ויקרא ג' ט"ו-ט"ז).

גם בפרשת קרבן התמיד בספר במדבר התורה קוראת לבשר "לחם" וז"ל הכתוב " צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו: ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימם שנים ליום עלה תמיד" (במדבר כ"ח ב'-ג').

נוסיף מקור שלישי העוסק באזהרות המיוחדות המוטלות על הכהנים בענייני טומאה וטהרה "ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו:…קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם כי את אשי ה' לחם אלהי.

הם מקריבם והיו קדש:… וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדשכם" (ויקרא כ"א א'-ח'). גם בסעודה שערכו יעקב ולבן כחלק מטקס הברית והשבועה מזוהה הזבח עם הלחם כדברי הכתוב "ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם ויאכלו לחם וילינו בהר. בראשית פרק ל"א נ"ד).

מכאן ניתן להבין גם את הפסוק הבא העוסק ביוסף ואחיו "וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האכלים אתו לבדם כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם כי תועבה הוא למצרים" המתקשר ישירות לפסוק העוסק בפוטיפר ויוסף שנחשב אז לעברי.

בשני המקרים הללו הכוונה היא לבשר שהמצרים נמנעו לאכלו בגלל שהצאן והבקר היו מקודשים בעיניהם. אם אכן לחם כולל גם בשר אין זה פלא כי מי שעליו נאמר "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב' כ"ד) יכונה כך. לפי זה מובנת גם הפרשנות של חז"ל המפרשים את שיחתו של יתרו עם בנותיו בדרך הבאה: "ויאמר אל בנתיו ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם" (שמות ב' כ) " שמא ישא אחת מכם.

אף אכילת לחם האמור כאן אינו אלא אשה" (שמות רבה פרשה א' ד"ה א', ל"ב למ"ה). כך גם מסבירים חז"ל את ברכתו של יעקב לבנו אשר "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" (בראשית פרק מ"ט כ') שמשמעותה כי בנותיו של שבט זה היו מאוד מבוקשות כנשות מלכים ושרים (עיין מדרש אגדה במדבר פרק א' ד"ה [י"ג] לאשר).

אם כך, זכינו כי להבין כיצד הפרשנות של חז"ל המזהה את הלחם=בשר עם אשת פוטיפר היא אכן פשט המעוגן בפשטי מקראות רבים.


הרב יוסף כרמל הוא ראש כולל "ארץ חמדה".