גל ההכפשות הנוכחי של המתנחלים שבו כיכבו אלכס אנסקי ועינב גלילי הגיע לשיאו בהתבטאות משולחת הרסן של מנכ"ל "תנובה", אריק רייכמן.
שנאתו של רייכמן שניכרת גם בעוצמת ההכפשה וגם באובדן הזהירות והתבונה הכלכלית מצד מנהל של גוף עסקי, שיחקו לידי המתנחלים באופן בלתי צפוי.
קודם כל, מקבל הציבור אישור נוסף לעובדה שהנסיגות וההתנתקויות הינן אסונות כלכליים, אם כי לדעת רייכמן משתלם לשלם אותם כדי "להיפטר מסרטן הכיבוש". אם כך נא לעדכן: לא "התנחלויות על חשבון השכונות" אלא עקירת ההתנחלויות היא הבאה על חשבון השכונות, סלי התרופות, החינוך ואימוני צה"ל.
מעבר להזדמנות הפז ללמד לקח את כל השונאים והמשתלחים, שמתיישבי יש"ע הפכו לשק החבטות שלהם, נוצרה למתנחלים הזדמנות להפגין את כוחם הנובע ממספרם ומהאהדה האדירה שיש להם בחלק השקט של החברה בישראל. מועצת יש"ע שבצדק קראה לחרם על "תנובה", לא ראתה את התמונה המלאה שמעבר להכפשה עצמה ולא השתמשה בהזדמנות הזו לבניית כח הרתעה שהפגנתו תשליך הרבה מעבר לפרשה הנוכחית.
דרישה קשוחה ובלתי מתפשרת לפיטוריו של רייכמן כפתרון יחידי לשערוריה היתה מקנה כמה יתרונות:
א. הוכחה של הכלל הבסיסי שחברה המעסיקה מנכ"ל כזה תיפגע כלכלית, אפילו אם מדובר באזרחים סוג ב' דוגמת המתנחלים.
ב. החידוש שלמתנחלים יש בסיס כח אדיר בחברה הישראלית והם סוף סוף מתחילים להשתמש בו יכול לתת הרהור שני לצפוי ביום שממשלה כלשהי תנסה לגרש בכח מתנחלים מבתיהם.
ג. הגברת הביטחון העצמי של המתנחלים שעדיין רחוקים מלהבין מהו כוחם האמיתי.
מימוש של האיום בחרם נגדי שהופרח ע"י איגוד יצרני המזון יכול היה לספק הזדמנות נפלאה בפני עצמה. מצב כזה היה מאלץ את המתנחלים להקים מפעלי מזון ביש"ע שקהל צרכנים של מאות אלפים מובטח להם מראש. בכך יכולים היו להווצר מקומות תעסוקה רבים שהיו מושכים תושבים נוספים ומקנים תנופת פיתוח גדולה. מה הייתה היום התעשייה הביטחונית הישראלית אילולא הטילה צרפת אמברגו נשק על ישראל לאחר ששת הימים?
זו יכולה היתה להיות הזדמנות מצויינת לבחון את דבריו של מנכ"ל "פיקנטי", משה בדש, הטוען זה זמן רב שמחירי מוצרי המזון הבסיסיים בישראל שערורייתים בהשוואה לעולם, הם אלו המגביהים את קו העוני, תוצאה מלאכותית של עריצות מושחתת של מונופולים דוגמת "תנובה",
מי שהבין מזמן שאין אפשרות להתנחל בלבבות שונאיהם הם החרדים שהם הציבור השנוא ביותר בישראל, לפעמים אף יותר מהערבים. למרות זאת אין ממשלה בישראל החולמת להתנגש איתם על נושא כלשהו כי הם פיתחו איסטינקטים של קיפוד, לא מחייכים ולא מתחנחנים אל שונאיהם ועומדים היטב על שלהם. מי שבוחן את מאמצי השיווק של כל החברות בקרבם ואף את הבדלי המחירים לטובתם, מבין שהדרך שלהם הביאה לידי כך שכל הרייכמנים עושים ככל יכולתם להתנחל בלבבותיהם שלהם , אין להם אהבה והם מנצחים.
מועצת יש"ע שהובילה את החרם שלא היה, יכולה היתה לבחור בין שתי דרכי מאבק שונות לחלוטין. אך אחרי הכל, כצפוי, היא עדיין משתוקקת "להתנחל בלבבות" של הרייכמנים והאנסקים וכך קיבלה בקלות יתר את הפשרה העלובה. לא היה לה את האומץ ללכת במסלול שמעולם לא ניסתה. במקום לנסות למצוא חן בעיני האליטה המכוערת המוכנה לפגוע בביטחון, בכלכלה ובמרקם החברתי בארץ רק כדי לראות את גירוש המתנחלים השנואים עליה, היה עליה להתעקש על סילוקו של רייכמן תוך פגיעה והשפלה של "תנובה" כסמל וכמופת למען יראו וייראו כל משולחי הרסן וילמדו שיעור חסר תקדים.
סביר להניח שהשנאה למתנחלים לא היתה פוחתת, אך ללא ספק הוחמצה הזדמנות נוחה לגרום לכך שסוף סוף יתחילו לכבד אותם ולהיזהר מפניהם.
שנאתו של רייכמן שניכרת גם בעוצמת ההכפשה וגם באובדן הזהירות והתבונה הכלכלית מצד מנהל של גוף עסקי, שיחקו לידי המתנחלים באופן בלתי צפוי.
קודם כל, מקבל הציבור אישור נוסף לעובדה שהנסיגות וההתנתקויות הינן אסונות כלכליים, אם כי לדעת רייכמן משתלם לשלם אותם כדי "להיפטר מסרטן הכיבוש". אם כך נא לעדכן: לא "התנחלויות על חשבון השכונות" אלא עקירת ההתנחלויות היא הבאה על חשבון השכונות, סלי התרופות, החינוך ואימוני צה"ל.
מעבר להזדמנות הפז ללמד לקח את כל השונאים והמשתלחים, שמתיישבי יש"ע הפכו לשק החבטות שלהם, נוצרה למתנחלים הזדמנות להפגין את כוחם הנובע ממספרם ומהאהדה האדירה שיש להם בחלק השקט של החברה בישראל. מועצת יש"ע שבצדק קראה לחרם על "תנובה", לא ראתה את התמונה המלאה שמעבר להכפשה עצמה ולא השתמשה בהזדמנות הזו לבניית כח הרתעה שהפגנתו תשליך הרבה מעבר לפרשה הנוכחית.
דרישה קשוחה ובלתי מתפשרת לפיטוריו של רייכמן כפתרון יחידי לשערוריה היתה מקנה כמה יתרונות:
א. הוכחה של הכלל הבסיסי שחברה המעסיקה מנכ"ל כזה תיפגע כלכלית, אפילו אם מדובר באזרחים סוג ב' דוגמת המתנחלים.
ב. החידוש שלמתנחלים יש בסיס כח אדיר בחברה הישראלית והם סוף סוף מתחילים להשתמש בו יכול לתת הרהור שני לצפוי ביום שממשלה כלשהי תנסה לגרש בכח מתנחלים מבתיהם.
ג. הגברת הביטחון העצמי של המתנחלים שעדיין רחוקים מלהבין מהו כוחם האמיתי.
מימוש של האיום בחרם נגדי שהופרח ע"י איגוד יצרני המזון יכול היה לספק הזדמנות נפלאה בפני עצמה. מצב כזה היה מאלץ את המתנחלים להקים מפעלי מזון ביש"ע שקהל צרכנים של מאות אלפים מובטח להם מראש. בכך יכולים היו להווצר מקומות תעסוקה רבים שהיו מושכים תושבים נוספים ומקנים תנופת פיתוח גדולה. מה הייתה היום התעשייה הביטחונית הישראלית אילולא הטילה צרפת אמברגו נשק על ישראל לאחר ששת הימים?
זו יכולה היתה להיות הזדמנות מצויינת לבחון את דבריו של מנכ"ל "פיקנטי", משה בדש, הטוען זה זמן רב שמחירי מוצרי המזון הבסיסיים בישראל שערורייתים בהשוואה לעולם, הם אלו המגביהים את קו העוני, תוצאה מלאכותית של עריצות מושחתת של מונופולים דוגמת "תנובה",
מי שהבין מזמן שאין אפשרות להתנחל בלבבות שונאיהם הם החרדים שהם הציבור השנוא ביותר בישראל, לפעמים אף יותר מהערבים. למרות זאת אין ממשלה בישראל החולמת להתנגש איתם על נושא כלשהו כי הם פיתחו איסטינקטים של קיפוד, לא מחייכים ולא מתחנחנים אל שונאיהם ועומדים היטב על שלהם. מי שבוחן את מאמצי השיווק של כל החברות בקרבם ואף את הבדלי המחירים לטובתם, מבין שהדרך שלהם הביאה לידי כך שכל הרייכמנים עושים ככל יכולתם להתנחל בלבבותיהם שלהם , אין להם אהבה והם מנצחים.
מועצת יש"ע שהובילה את החרם שלא היה, יכולה היתה לבחור בין שתי דרכי מאבק שונות לחלוטין. אך אחרי הכל, כצפוי, היא עדיין משתוקקת "להתנחל בלבבות" של הרייכמנים והאנסקים וכך קיבלה בקלות יתר את הפשרה העלובה. לא היה לה את האומץ ללכת במסלול שמעולם לא ניסתה. במקום לנסות למצוא חן בעיני האליטה המכוערת המוכנה לפגוע בביטחון, בכלכלה ובמרקם החברתי בארץ רק כדי לראות את גירוש המתנחלים השנואים עליה, היה עליה להתעקש על סילוקו של רייכמן תוך פגיעה והשפלה של "תנובה" כסמל וכמופת למען יראו וייראו כל משולחי הרסן וילמדו שיעור חסר תקדים.
סביר להניח שהשנאה למתנחלים לא היתה פוחתת, אך ללא ספק הוחמצה הזדמנות נוחה לגרום לכך שסוף סוף יתחילו לכבד אותם ולהיזהר מפניהם.