תארו לעצמכם שיגאל עמיר היה מציג עצמו כמועמד לבחירות לכנסת ומבקש להשתחרר. הניתן להעלות זאת על הדעת?

ראשית, הוא סגור ומנוע מלהעביר מילה לתקשורת. שנית, כל מי שתומך בו מוחרם אוטומטית, מאבד את מקום עבודתו ועלול למצוא עצמו בכלא. ומעל לכל, כל תנועה שינסה להנהיג תהיה לא-חוקית בהגדרתה.

והנה ראו מה קורה עם ברגותי. הוא מתראיין לעיתונאים, חברי כנסת מבקרים אותו וקוראים לשחררו ובחירתו נראית לכל חוקית. האם דמם של נרצחיו אדום פחות מדמו של רבין? האם תנועת החמאס שאותה הוא מייצג, אשר כיום כל העולם רואה בה ארגון טרור לא-חוקי, טובה יותר מתנועת "כך"?

ברגותי הוא רוצח לא פחות נאלח מיגאל עמיר ותנאי מאסרו אסור שיהיו טובים יותר. עליו להיות מנותק מהעולם, מהתקשורת ומהעיתונאים עד הגיע זמנו להיצלות באש הגיהינום.

מה קורה לנו? עד היכן מגיעה זילות חיי הנטבחים בטרור? היכן כל בעלי המצפון והיושר ומדוע הם שותקים כשהפרסה הזו מתרחשת כאן אצלנו?

ובאשר לטענת אי-ההתערבות בענייני הפלסטינאים. כאשר רוצח שנידון ל-5 מאסרי עולם מנסה להשליט על הרשות הפלסטינית ארגון פשע, האם עלינו לשבת בחיבוק ידיים? אם כך, מה כוונת החוק שבגינו מעמידים לדין על אי-מניעת פשע?



כותב המאמר הוא חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני.