לאישי ופקידי הציבור כדאי ללמוד היטב את פסק הדין שהרשיע את שמעון שבס, לבל יצטרכו לומר את הדברים שאמר סגן נשיא ארה"ב לשעבר, ספירו אגניו, כאשר הואשם בעבירה פלילית: "הממזרים שינו את הכללים ולא אמרו לי". ובכן, רבותי, עכשיו בית המשפט העליון אמר לכם, מה זה "מעשה הפרת אמונים הפוגע בציבור".
ליקטתי בפסק הדין כמה פנינים, מתוך מחרוזת שכבר חשבנו שיצאה מן האופנה: אימון ונאמנות, יושר ויושרה, הגינות, ענייניות, שוויון, טוהר מידות, מוסר. האם פקיד הציבור חייב להיות מודע לכך שהוא פוגע בערכים אלה כדי להיות מורשע בעבירת "הפרת אמונים"?
היו שופטים שדרשו "מצב נפשי" של מודעות ערכית כזאת אצל הנאשם, וגישה זו פגעה קשות במבחן השוויון בפני החוק, "מבחן בוזגלו" בלשון העם. אצל פשוטי עם הסיקו בתי המשפט את הכוונה הפלילית מתוך הנחה שאדם נורמלי יודע מה הוא עושה, ואילו לגבי אנשים "חשובים" נהגו במידת איפה ואיפה.
אחד כזה, שקנה לצרכיו הפרטיים מכרטיס אשראי השייך למוסד ציבורי בו שרת, לא הצליחו שופטים לגלות אצלו מודעות פלילית: וכי בשביל כמה עשרות אלפי דולרים אדם כזה ילך להתלכלך ביודעין?
בשימו קץ לחגיגה הזאת, השיב השופט ברק את שלטון החוק על מכונו. מעתה, מספיק להוכיח שפקיד הצבור היה מודע לעובדות, ותו לא. טענתו, שהוא לא ראה בעובדות האלה כל פסול, לא תישמע.
אצל שבס היה ניגוד עניינים בין האינטרסים הממלכתיים לבין האינטרסים של שני אזרחים "שהיו חבריו הטובים וקשורים עימו בקשרים עסקיים וכלכליים". שבס היה מודע לכך שהוא פועל בענייני חבריו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, ומודעות לעובדות אלה, כך קבע בית המשפט, פירושה באופן אוטומטי מודעות לקיום "ניגוד עניינים". וככל שמעמדו של הפקיד רם יותר, עוצמת ניגוד העניינים גדולה יותר, ועימה המסקנה שהפקיד "הפר אמונים", גם אם חשב "שהכל בסדר".
רק כך, אומר בצדק השופט ברק, ניתן למנוע הפרת אמון "של הפרט לפרט ושל הפרט לשלטון", ואת הטשטוש בין אסור ומותר. מי שחשש, שהשוויון בפני החוק הולך ומתכרסם, רואה בפסק הדין הזה קרן אור.
טעם מר נותר, בוודאי, בפיה של שופטת אחת בבית המשפט העליון, שאולי שואלת את עצמה, מדוע אמות המידה הללו לא היו טובות גם בפרשיות דודי אפל? שרון היה מודע לתפקידו כשר בממשלה? אפל הבטיח לסייע לו בתוך המפלגה? הוא ידע שבנו מועסק, בשכר גבוה ביותר, אצל דודי אפל? ובכל זאת פעל מכח משרתו לקידום פרוייקטים של אפל, ובמקרה האי היווני אפילו בפרוייקט שבנו נהנה ממנו?
משמע, שהיה מודע להיותו נתון במצב של "ניגוד עניינים הפוגע בציבור". אם כן , מדוע אישר בית המשפט העליון את החלטת היועץ המשפטי שלא להעמידו לדין, ואת שמעון שבס הרשיע?
נחת הרוח מפסק דינו של השופט ברק אסור שתסיח את דעתנו מהפרות אמונים שמעבר לתחום העונשין, שבהן בית המשפט היא דעת הקהל, וזו לוקה בטשטוש ערכים ובאובדן המצפן המוסרי.
צעיר שגדל כאן, והמדינה נתנה לו הכל, והוא עומד כעת בתור לאזרחות גרמנית, בין היתר כדי להקל עליו להסתלק מכאן (עם ילדו, שמתוך ראיית הנולד כבר קרא לו בשם לועזי) האם אינו מפיר אמונים?
גאונים, ווירטואוזים מוסיקליים או מכשפי היי-טק, הפורשים כנפים ועפים להם מכאן בהזדמנות הראשונה, מדוע החברה אינה מבקרת אותם על כפיות הטובה והפרת האמונים?
מנהיג, המתכחש לאידיאולוגיה, למצע ולהחלטות מפלגתו , היכן ההתקוממות המוסרית בציבור נוכח הפרת האמון הזאת?
הפרת האמונים החוקית, הפלילית, היא רק קצה הקרחון. מתחת לפני המים באמות המוסר החובקות את כל חיי החברה מתפשטת הפרת האמונים כסרטן. אולם כאן, למרבה הצער, טרם נמצא המנהיג שישרטט קו בחול ויאמר: "עד כאן".
ליקטתי בפסק הדין כמה פנינים, מתוך מחרוזת שכבר חשבנו שיצאה מן האופנה: אימון ונאמנות, יושר ויושרה, הגינות, ענייניות, שוויון, טוהר מידות, מוסר. האם פקיד הציבור חייב להיות מודע לכך שהוא פוגע בערכים אלה כדי להיות מורשע בעבירת "הפרת אמונים"?
היו שופטים שדרשו "מצב נפשי" של מודעות ערכית כזאת אצל הנאשם, וגישה זו פגעה קשות במבחן השוויון בפני החוק, "מבחן בוזגלו" בלשון העם. אצל פשוטי עם הסיקו בתי המשפט את הכוונה הפלילית מתוך הנחה שאדם נורמלי יודע מה הוא עושה, ואילו לגבי אנשים "חשובים" נהגו במידת איפה ואיפה.
אחד כזה, שקנה לצרכיו הפרטיים מכרטיס אשראי השייך למוסד ציבורי בו שרת, לא הצליחו שופטים לגלות אצלו מודעות פלילית: וכי בשביל כמה עשרות אלפי דולרים אדם כזה ילך להתלכלך ביודעין?
בשימו קץ לחגיגה הזאת, השיב השופט ברק את שלטון החוק על מכונו. מעתה, מספיק להוכיח שפקיד הצבור היה מודע לעובדות, ותו לא. טענתו, שהוא לא ראה בעובדות האלה כל פסול, לא תישמע.
אצל שבס היה ניגוד עניינים בין האינטרסים הממלכתיים לבין האינטרסים של שני אזרחים "שהיו חבריו הטובים וקשורים עימו בקשרים עסקיים וכלכליים". שבס היה מודע לכך שהוא פועל בענייני חבריו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, ומודעות לעובדות אלה, כך קבע בית המשפט, פירושה באופן אוטומטי מודעות לקיום "ניגוד עניינים". וככל שמעמדו של הפקיד רם יותר, עוצמת ניגוד העניינים גדולה יותר, ועימה המסקנה שהפקיד "הפר אמונים", גם אם חשב "שהכל בסדר".
רק כך, אומר בצדק השופט ברק, ניתן למנוע הפרת אמון "של הפרט לפרט ושל הפרט לשלטון", ואת הטשטוש בין אסור ומותר. מי שחשש, שהשוויון בפני החוק הולך ומתכרסם, רואה בפסק הדין הזה קרן אור.
טעם מר נותר, בוודאי, בפיה של שופטת אחת בבית המשפט העליון, שאולי שואלת את עצמה, מדוע אמות המידה הללו לא היו טובות גם בפרשיות דודי אפל? שרון היה מודע לתפקידו כשר בממשלה? אפל הבטיח לסייע לו בתוך המפלגה? הוא ידע שבנו מועסק, בשכר גבוה ביותר, אצל דודי אפל? ובכל זאת פעל מכח משרתו לקידום פרוייקטים של אפל, ובמקרה האי היווני אפילו בפרוייקט שבנו נהנה ממנו?
משמע, שהיה מודע להיותו נתון במצב של "ניגוד עניינים הפוגע בציבור". אם כן , מדוע אישר בית המשפט העליון את החלטת היועץ המשפטי שלא להעמידו לדין, ואת שמעון שבס הרשיע?
נחת הרוח מפסק דינו של השופט ברק אסור שתסיח את דעתנו מהפרות אמונים שמעבר לתחום העונשין, שבהן בית המשפט היא דעת הקהל, וזו לוקה בטשטוש ערכים ובאובדן המצפן המוסרי.
צעיר שגדל כאן, והמדינה נתנה לו הכל, והוא עומד כעת בתור לאזרחות גרמנית, בין היתר כדי להקל עליו להסתלק מכאן (עם ילדו, שמתוך ראיית הנולד כבר קרא לו בשם לועזי) האם אינו מפיר אמונים?
גאונים, ווירטואוזים מוסיקליים או מכשפי היי-טק, הפורשים כנפים ועפים להם מכאן בהזדמנות הראשונה, מדוע החברה אינה מבקרת אותם על כפיות הטובה והפרת האמונים?
מנהיג, המתכחש לאידיאולוגיה, למצע ולהחלטות מפלגתו , היכן ההתקוממות המוסרית בציבור נוכח הפרת האמון הזאת?
הפרת האמונים החוקית, הפלילית, היא רק קצה הקרחון. מתחת לפני המים באמות המוסר החובקות את כל חיי החברה מתפשטת הפרת האמונים כסרטן. אולם כאן, למרבה הצער, טרם נמצא המנהיג שישרטט קו בחול ויאמר: "עד כאן".