בעידן חגורות הנפץ והמחבלים המתאבדים, ספק אם איזשהו חוק מלחמה חל ככתבו, ובוודאי שבמלחמה כזו לא יכול להיות חוק האוסר לירות במחבל פצוע. הם ממלכדים גם גופות, הם מוכנים לפוצץ פצועים שלנו ושלהם עם הרופאים והחובשים שלנו שמטפלים בהם.
הם מבריחים מטעני חבלה באמבולנסים ובילקוטי בית ספר של ילדים. מול שיטות לחימה כאלה צריך להעמיד מוסר לחימה חדש, שעדיין לא נכתב, ואני מסכים שדווקא משום כך הוא גם מחייב יתר זהירות ויתר ביקורת. אבל אחרי כל הזהירות והביקורת קשה לי מאוד להזדעזע מסיפור השייטת בג'נין, ובוודאי שלא הזלתי דמעות עשוקים לנוכח העובדה השגרתית והמובנת, שחיילים דרשו מבעל כינור להראות שהכינור שלו אכן מנגן.
אם אכן קצין בצה"ל ירה מקרוב וביודעין בילדה קטנה, אסור לסלוח על זה ואסור לטייח את זה. אבל לוחמים שמצטלמים עם גופות של מחבלים, או שמסמנים על קת הרובה שלהם כל חייל אויב שנהרג על ידם, הם לא המצאה של צה"ל ולא שום עדות על הכיבוש המשחית. אלה תופעות שקיימות בכל הצבאות ובכל המלחמות. מותר לנו לצפות מהצבא היהודי שיהיה אור לגויים, משהו מיוחד שאין כמוהו בעולם. אבל כאשר פה ושם מתגלה שאנחנו בכל זאת נורמאלים, האכזבה לא הייתה אמורה להיות איומה כל כך.
רק עשרים ותשעה
שני ממצאים סטטיסטיים משמעותיים מאוד התפרסמו השבוע. האחד הוא מסקנתו של הצוות החוקר בפיקוד מרכז, שבמהלך שנת לחימה נהרגו ביהודה ושומרון רק 29 אזרחים פלשתינים חפים מפשע. השני הוא תוצאת סקר פנים פלשתיני, לפיה 52 אחוזים של הפלשתינים תומכים בהפסקת הלחימה נגד ישראל. שני הממצאים מדהימים, וצירופם יחד מעיד שצה"ל קרוב לנצח במלחמה, שכל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה פעמים, הסבירו לנו שאי אפשר לנצח בה. והוא מנצח בין היתר גם משום שהוא צבא מוסרי וזהיר בחיי אדם במידה שאין לה אח ורע במלחמות בעולם.
ארגון "בצלם" לא מקבל את המספרים של צה"ל, וגם לא את המינוח, והוא מדבר על 110 אזרחים "שאינם מעורבים בלחימה", שנהרגו מאש צה"ל. נניח שהאמת נמצאת אי שם באמצע, בין שני המספרים ושתי ההגדרות, עדיין מדובר במספר נמוך ביותר, בהשוואה לכל מלחמה אחרת ולכל צבא אחר שנלחם בקרב אוכלוסיה אזרחית במאה השנים האחרונות.
ויש הרבה דוגמאות להשוואה, מצבאות הברית בגרמניה, דרך ויטנאם, מלחמת המפרץ, כוחות האו"ם באנגולה וכוח השלום בבוסניה, ועד לצבא ארה"ב בעיראק של היום. מדובר כמובן בהשוואה רק לצבאות של מדינות דמוקרטיות, או כוחות שלום בינלאומיים. למה אף אחד לא עושה את ההשוואה הזו ביושר? האם זה רציני לדרוש מצה"ל להיות יותר טוב מכל הידוע בעולם החופשי? ולמה דווקא עכשיו מתעורר גל עכור הפוך, של התקפות על צה"ל ועל הביטחון העצמי שלו?
עוד חמש דקות
אולי הממצא השני יכול לספק איזה הסבר. לראשונה מאז פרוץ המלחמה רוב הציבור הפלשתיני מתנגד להמשך הלחימה בישראל. זוהי בעצם מטרת המלחמה של צה"ל. אנחנו במלחמה שהפלשתינים פתחו בה ורק הפלשתינים יכולים לסיים אותה, ושום מנהיגות פלשתינית לא תרצה ולא תוכל לסיים את המלחמה כל זמן שהרחוב הפלשתיני נלהב להלחם, מריע למשלחי השאהידים, ויוצא לרחובות להניף דגלים ולשיר שירי מלחמה. ברור שממצא חד פעמי, ורוב כל כך קטן, הם עדיין לא ניצחון שאפשר לבנות עליו, אבל עד כה במשך ארבע שנות מלחמה, מעולם לא נרשם רוב כזה.
בשנתיים הראשונות של המלחמה, בטרם היו החיסולים והמחסומים, נרשם תמיד רוב ענק שתומך בטרור, מאז שצה"ל הכביד את המחסומים והחיסולים הרוב הזה הלך והצטמצם בהדרגה, והנה עכשיו לראשונה נרשם רוב קטן בכיוון ההפוך. זה אומר שאולי צה"ל מגיע לישורת האחרונה בדרך לניצחון, למקום שבו צריך להחזיק מעמד עוד חמש דקות והאויב יתמוטט וייכנע ללא תנאי.
חמש הדקות המטאפוריות יכולות להיות קשות מאוד, ועלולות להמשך עוד חודשים רבים, אבל נראה שהפלשתינים התחילו להבין שעל המחסומים והרעב והמצור, אחראים השאהידים ומשלחיהם, ולא "הכיבוש". לא פלא שבדיוק במקום הזה מתעוררים מחדש כל אנשי "הכיבוש משחית" למיניהם, לדורותיהם, ולמגדריהם.
יש סכנה מוחשית שצה"ל עלול לנצח, וצריך להיקרא אל הדגל כדי למנוע את זה.
הם מבריחים מטעני חבלה באמבולנסים ובילקוטי בית ספר של ילדים. מול שיטות לחימה כאלה צריך להעמיד מוסר לחימה חדש, שעדיין לא נכתב, ואני מסכים שדווקא משום כך הוא גם מחייב יתר זהירות ויתר ביקורת. אבל אחרי כל הזהירות והביקורת קשה לי מאוד להזדעזע מסיפור השייטת בג'נין, ובוודאי שלא הזלתי דמעות עשוקים לנוכח העובדה השגרתית והמובנת, שחיילים דרשו מבעל כינור להראות שהכינור שלו אכן מנגן.
אם אכן קצין בצה"ל ירה מקרוב וביודעין בילדה קטנה, אסור לסלוח על זה ואסור לטייח את זה. אבל לוחמים שמצטלמים עם גופות של מחבלים, או שמסמנים על קת הרובה שלהם כל חייל אויב שנהרג על ידם, הם לא המצאה של צה"ל ולא שום עדות על הכיבוש המשחית. אלה תופעות שקיימות בכל הצבאות ובכל המלחמות. מותר לנו לצפות מהצבא היהודי שיהיה אור לגויים, משהו מיוחד שאין כמוהו בעולם. אבל כאשר פה ושם מתגלה שאנחנו בכל זאת נורמאלים, האכזבה לא הייתה אמורה להיות איומה כל כך.
רק עשרים ותשעה
שני ממצאים סטטיסטיים משמעותיים מאוד התפרסמו השבוע. האחד הוא מסקנתו של הצוות החוקר בפיקוד מרכז, שבמהלך שנת לחימה נהרגו ביהודה ושומרון רק 29 אזרחים פלשתינים חפים מפשע. השני הוא תוצאת סקר פנים פלשתיני, לפיה 52 אחוזים של הפלשתינים תומכים בהפסקת הלחימה נגד ישראל. שני הממצאים מדהימים, וצירופם יחד מעיד שצה"ל קרוב לנצח במלחמה, שכל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה פעמים, הסבירו לנו שאי אפשר לנצח בה. והוא מנצח בין היתר גם משום שהוא צבא מוסרי וזהיר בחיי אדם במידה שאין לה אח ורע במלחמות בעולם.
ארגון "בצלם" לא מקבל את המספרים של צה"ל, וגם לא את המינוח, והוא מדבר על 110 אזרחים "שאינם מעורבים בלחימה", שנהרגו מאש צה"ל. נניח שהאמת נמצאת אי שם באמצע, בין שני המספרים ושתי ההגדרות, עדיין מדובר במספר נמוך ביותר, בהשוואה לכל מלחמה אחרת ולכל צבא אחר שנלחם בקרב אוכלוסיה אזרחית במאה השנים האחרונות.
ויש הרבה דוגמאות להשוואה, מצבאות הברית בגרמניה, דרך ויטנאם, מלחמת המפרץ, כוחות האו"ם באנגולה וכוח השלום בבוסניה, ועד לצבא ארה"ב בעיראק של היום. מדובר כמובן בהשוואה רק לצבאות של מדינות דמוקרטיות, או כוחות שלום בינלאומיים. למה אף אחד לא עושה את ההשוואה הזו ביושר? האם זה רציני לדרוש מצה"ל להיות יותר טוב מכל הידוע בעולם החופשי? ולמה דווקא עכשיו מתעורר גל עכור הפוך, של התקפות על צה"ל ועל הביטחון העצמי שלו?
עוד חמש דקות
אולי הממצא השני יכול לספק איזה הסבר. לראשונה מאז פרוץ המלחמה רוב הציבור הפלשתיני מתנגד להמשך הלחימה בישראל. זוהי בעצם מטרת המלחמה של צה"ל. אנחנו במלחמה שהפלשתינים פתחו בה ורק הפלשתינים יכולים לסיים אותה, ושום מנהיגות פלשתינית לא תרצה ולא תוכל לסיים את המלחמה כל זמן שהרחוב הפלשתיני נלהב להלחם, מריע למשלחי השאהידים, ויוצא לרחובות להניף דגלים ולשיר שירי מלחמה. ברור שממצא חד פעמי, ורוב כל כך קטן, הם עדיין לא ניצחון שאפשר לבנות עליו, אבל עד כה במשך ארבע שנות מלחמה, מעולם לא נרשם רוב כזה.
בשנתיים הראשונות של המלחמה, בטרם היו החיסולים והמחסומים, נרשם תמיד רוב ענק שתומך בטרור, מאז שצה"ל הכביד את המחסומים והחיסולים הרוב הזה הלך והצטמצם בהדרגה, והנה עכשיו לראשונה נרשם רוב קטן בכיוון ההפוך. זה אומר שאולי צה"ל מגיע לישורת האחרונה בדרך לניצחון, למקום שבו צריך להחזיק מעמד עוד חמש דקות והאויב יתמוטט וייכנע ללא תנאי.
חמש הדקות המטאפוריות יכולות להיות קשות מאוד, ועלולות להמשך עוד חודשים רבים, אבל נראה שהפלשתינים התחילו להבין שעל המחסומים והרעב והמצור, אחראים השאהידים ומשלחיהם, ולא "הכיבוש". לא פלא שבדיוק במקום הזה מתעוררים מחדש כל אנשי "הכיבוש משחית" למיניהם, לדורותיהם, ולמגדריהם.
יש סכנה מוחשית שצה"ל עלול לנצח, וצריך להיקרא אל הדגל כדי למנוע את זה.