בהתאם לאמרה "אין תלמיד רע, יש מורה רע", שגורסת כי חולשת הישגיו של תלמיד נעוצה בכישלונו החינוכי של מורהו, ממחיש עידן שרון את כלל היסוד של תורת המנהיגות המלמד כי "אין עם רע, יש מנהיגות רעה".
מחול השדים התקשורתי סביב האיומים כביכול על חיי ראש הממשלה הוא ביטוי מובהק למנהיגותו הכושלת. ככל שביצועיה של הנהגה פוליטית הם עלובים יותר, כך גוברת נטייתה להסתייע במניפולציות תעמולתיות להטיית תשומת הלב הציבורית ממחדליה אל נקודות תורפה של יריביה תוך השתלחות בגורמים "חתרניים ומסוכנים" וניפוח תקשורתי של פרשות מדומות או טפלות.
הקונספציה השלטונית הקלוקלת, שהשתרשה במדינת ישראל, מחריפה את ההשלכות ההרסניות של הנהגותיה הכושלות. להלכה משלמים מנהיגי המדינה מס שפתים המבטא את מחויבותם לשירות נאמן של הציבור, אך למעשה הם הולכים ומפתחים גינונים של אדונים מורמים מעם. היפוך היוצרות השלטוני, שהתגבש בחוגי השלטון ואשר מכתיב את דפוסי התנהלותם של נבחרי הציבור כאדוני העם ולא כמשרתיו, החמיר בימי כהונת שרון עד כדי פגיעה אנושה באיכות השלטון וערעור יסודות המשטר.
בעוד ראש הממשלה ממשיך לבסס את מעמדה של לשכתו כחצר המלכות של המדינה, הוא שוקד על עיצוב תדמיתו התקשורתית כאישיות המאוימת ביותר במדינה. אלא שאותה שמיכת טלאים תדמיתנית, שבה מצטייר ראש הממשלה כקורבן של קורבנות מדיניותו, מתקשה לכסות את מערומיהם של משווקיה. ככל שפמליית ראש הממשלה מפריזה בניצול המניפולציה היחצנית של "הרוצח שיצא לדרך", כך הולך ומבצבץ הכובע הבוער על ראשה.
כל מנהיג הוגן המתפקד בסביבה דמוקרטית בריאה היה בודק קודם כל את אחריותו האישית להקצנת האלימות הציבורית ולהחרפת האיומים על חייהם של נבחרי העם. אך ככל מנהיגות הצומחת מתוך תפישת עולם טוטליטרית, מתנער ממשל שרון מאחריותו הישירה להתלהטות אווירת האלימות ואינו מהסס להפנות אצבע מאשימה אל השעיר לעזאזל המסורתי בדמותו של "הימין הקיצוני". שלא בטובתו של ראש הממשלה אך ככרוניקה ידועה מראש הנגזרת מהתנהלותו השלטונית, מעוררת תקופת כהונתו את זכרם של משטרים אפלים אשר שרדו על גבו השחוח של "היהודי הנצחי" לדורותיו.
מנהיגות אמת נבחנת בחתירתה העקבית לאיחוי קרעים פנימיים ולמיתון המתחים החברתיים הנובעים מהם. הקיטוב הפנימי בחברה הישראלית המשוסעת מעמיד אתגר עליון בפני כל מנהיג בעל תובנה ומודעות לשליחותו הציבורית. אלא שכל מהלכיו הפוליטיים של שרון מאז תחילת כהונתו רק העמיקו את השסע המבתר את החברה הישראלית. כאנטי-מנהיג אולטימטיבי, מתיז שרון ללא אבחנה את ניצוצות התבערה לעבר חבית הנפץ הלאומית.
בעודו רומס את הימין, מנפנף שרון במעדן ה"התנתקות" אל מול לועו זב הריר של השמאל המרחרח בשקיקה את ניחוחות העקירה. רק אינסטינקט עיוור של חיית טרף פוליטית מסוגל להניב מתכון כה קטלני לשיסוי איש באחיו. יש להניח שאיש מבין באי לשכת שרון אינו מזהה את פוטנציאל האימה הגלום בהקצנת הקיטוב הלאומי בין ימין מתוסכל ונבגד לשמאל מוכה בסנוורי ה"התנתקות". אלא אם כן איבד ראש הממשלה את שארית מעצוריו המוסריים והוא מקווה להיבנות מטקטיקה פוליטית של "הפרד ומשול" על חורבותיה של האומה.
מחד גיסא, אומנם העמיק שרון את הקרע הלאומי עד כדי תהום פעורה בין המחנות, אך מאידך גיסא, מתרחבת תמימות הדעים באשר לנזקיה החמורים של בריונותו הפוליטית. שכן, בעוד הימין מתפכח ממקסם השווא של שרון, ממשיך השמאל לרחוש כלפיו את אותו יחס טעון של טינה ובוז.
מבחינתו של השמאל, שרון היה ונשאר אותו פרא פוליטי חסר רסן ותרבות, שניתן לנצלו כל עוד הוא דוהר בכיוון "הנכון" ולשלח אותו בבעיטה משסיים את משימתו.
פרדוקס שרון ממחיש את היקף כישלונו הקולוסאלי כראש מדינה. בין קטביו המנוגדים של הוואקום המנהיגותי, שנפער בעידן שרון, מתחבט הציבור בין הקרע הפנימי שמעוללת מדיניותו לבין מכנה לאומי משותף של הסתייגות מהתנהלותו האישית והפוליטית. שרון מצידו מעדיף להתגפף עם התקשורת ולהתענג על מחמאותיה וסקריה המחניפים ל"מנהיגותו".
ככל שמתארכת כהונת שרון מעל ומעבר לרצוי, מתרחבת גלריית "האשמים האמיתיים" במחדליו, החל מ"הימין הקיצוני", דרך חברי מפלגתו וכלה בפלשתינים. שכן, רק הנהגה ללא חשבון היא זו המחפשת את האשמים במחדליה, במקום לערוך חשבון נפש ממצה וענייני ולהפיק את הלקחים המתחייבים.
מחול השדים התקשורתי סביב האיומים כביכול על חיי ראש הממשלה הוא ביטוי מובהק למנהיגותו הכושלת. ככל שביצועיה של הנהגה פוליטית הם עלובים יותר, כך גוברת נטייתה להסתייע במניפולציות תעמולתיות להטיית תשומת הלב הציבורית ממחדליה אל נקודות תורפה של יריביה תוך השתלחות בגורמים "חתרניים ומסוכנים" וניפוח תקשורתי של פרשות מדומות או טפלות.
הקונספציה השלטונית הקלוקלת, שהשתרשה במדינת ישראל, מחריפה את ההשלכות ההרסניות של הנהגותיה הכושלות. להלכה משלמים מנהיגי המדינה מס שפתים המבטא את מחויבותם לשירות נאמן של הציבור, אך למעשה הם הולכים ומפתחים גינונים של אדונים מורמים מעם. היפוך היוצרות השלטוני, שהתגבש בחוגי השלטון ואשר מכתיב את דפוסי התנהלותם של נבחרי הציבור כאדוני העם ולא כמשרתיו, החמיר בימי כהונת שרון עד כדי פגיעה אנושה באיכות השלטון וערעור יסודות המשטר.
בעוד ראש הממשלה ממשיך לבסס את מעמדה של לשכתו כחצר המלכות של המדינה, הוא שוקד על עיצוב תדמיתו התקשורתית כאישיות המאוימת ביותר במדינה. אלא שאותה שמיכת טלאים תדמיתנית, שבה מצטייר ראש הממשלה כקורבן של קורבנות מדיניותו, מתקשה לכסות את מערומיהם של משווקיה. ככל שפמליית ראש הממשלה מפריזה בניצול המניפולציה היחצנית של "הרוצח שיצא לדרך", כך הולך ומבצבץ הכובע הבוער על ראשה.
כל מנהיג הוגן המתפקד בסביבה דמוקרטית בריאה היה בודק קודם כל את אחריותו האישית להקצנת האלימות הציבורית ולהחרפת האיומים על חייהם של נבחרי העם. אך ככל מנהיגות הצומחת מתוך תפישת עולם טוטליטרית, מתנער ממשל שרון מאחריותו הישירה להתלהטות אווירת האלימות ואינו מהסס להפנות אצבע מאשימה אל השעיר לעזאזל המסורתי בדמותו של "הימין הקיצוני". שלא בטובתו של ראש הממשלה אך ככרוניקה ידועה מראש הנגזרת מהתנהלותו השלטונית, מעוררת תקופת כהונתו את זכרם של משטרים אפלים אשר שרדו על גבו השחוח של "היהודי הנצחי" לדורותיו.
מנהיגות אמת נבחנת בחתירתה העקבית לאיחוי קרעים פנימיים ולמיתון המתחים החברתיים הנובעים מהם. הקיטוב הפנימי בחברה הישראלית המשוסעת מעמיד אתגר עליון בפני כל מנהיג בעל תובנה ומודעות לשליחותו הציבורית. אלא שכל מהלכיו הפוליטיים של שרון מאז תחילת כהונתו רק העמיקו את השסע המבתר את החברה הישראלית. כאנטי-מנהיג אולטימטיבי, מתיז שרון ללא אבחנה את ניצוצות התבערה לעבר חבית הנפץ הלאומית.
בעודו רומס את הימין, מנפנף שרון במעדן ה"התנתקות" אל מול לועו זב הריר של השמאל המרחרח בשקיקה את ניחוחות העקירה. רק אינסטינקט עיוור של חיית טרף פוליטית מסוגל להניב מתכון כה קטלני לשיסוי איש באחיו. יש להניח שאיש מבין באי לשכת שרון אינו מזהה את פוטנציאל האימה הגלום בהקצנת הקיטוב הלאומי בין ימין מתוסכל ונבגד לשמאל מוכה בסנוורי ה"התנתקות". אלא אם כן איבד ראש הממשלה את שארית מעצוריו המוסריים והוא מקווה להיבנות מטקטיקה פוליטית של "הפרד ומשול" על חורבותיה של האומה.
מחד גיסא, אומנם העמיק שרון את הקרע הלאומי עד כדי תהום פעורה בין המחנות, אך מאידך גיסא, מתרחבת תמימות הדעים באשר לנזקיה החמורים של בריונותו הפוליטית. שכן, בעוד הימין מתפכח ממקסם השווא של שרון, ממשיך השמאל לרחוש כלפיו את אותו יחס טעון של טינה ובוז.
מבחינתו של השמאל, שרון היה ונשאר אותו פרא פוליטי חסר רסן ותרבות, שניתן לנצלו כל עוד הוא דוהר בכיוון "הנכון" ולשלח אותו בבעיטה משסיים את משימתו.
פרדוקס שרון ממחיש את היקף כישלונו הקולוסאלי כראש מדינה. בין קטביו המנוגדים של הוואקום המנהיגותי, שנפער בעידן שרון, מתחבט הציבור בין הקרע הפנימי שמעוללת מדיניותו לבין מכנה לאומי משותף של הסתייגות מהתנהלותו האישית והפוליטית. שרון מצידו מעדיף להתגפף עם התקשורת ולהתענג על מחמאותיה וסקריה המחניפים ל"מנהיגותו".
ככל שמתארכת כהונת שרון מעל ומעבר לרצוי, מתרחבת גלריית "האשמים האמיתיים" במחדליו, החל מ"הימין הקיצוני", דרך חברי מפלגתו וכלה בפלשתינים. שכן, רק הנהגה ללא חשבון היא זו המחפשת את האשמים במחדליה, במקום לערוך חשבון נפש ממצה וענייני ולהפיק את הלקחים המתחייבים.