היחס לאבות האומה
הפרשה שלנו, היא פרשת ההשלמה בין יוסף ואחיו. השבוע ניגש אלי אברך, על מנת להתייעץ, כיצד יש ללמד את מעשי השבטים. התורה אומרת עליהם דברים לא טובים. אמנם, בדברי חכמים במשך הזמן, ניתנו כל מיני הסברים, אבל, מי שקורא את הדברים כפשוטם, רואה את האחים, כאנשים איומים ונוראים, ומאד מסתייג מהתנהגותם.
שמעתי מאנשים שלמדו במקומות שאינם של קודש ממש, שהרושם שלהם מהלימוד בביה"ס היה לא טוב. 'מילא, היו לנו כאלה הורים, מה אפשר לעשות'. שהרי, אם השבטים באמת גדולים, כמו שחז"ל תיארו אותם, אם כן, למה הדברים לא מפורשים בתורה?
השאלה הזו נוגעת כמובן, לא רק לענינם של השבטים. היה פעם מורה בבי"ס ממלכתי דתי, שאמר: 'מה יש להשוות בין המוסר של ה"חפץ חיים", שהיה איש מוסרי מאד, ובין, -אסור אפילו לחזור על מה שהוא אמר,- ובין, דוד המלך'. אני מביא את הדברים כדי להתייחס אליהם. אסור אפילו לחשוב על אפשרות כזאת. "דוד מלך ישראל חי וקיים ". דוד המלך מחבר ספר התהילים. דוד המלך היה גדול הדור. סדר יומו של דוד המלך, מתואר במסכת ברכות, כיצד היה שוקד על התורה, עוסק בשירות ותשבחות, משכים קום לעסוק בפסקי הלכה וכדו'.
מי שקורא את הדברים בנביאים בלבד, ולא לומד את הדברים מתוך דברי רבותינו, עלול לראות את הדברים בצורה לא נכונה.
כשעוסקים בשבטים, צריך לדעת, שהם היו גדולי עולם. התורה לא כתבה את הדברים, מפני שהם כל כך פשוטים. רק אח"כ, כשחז"ל נוכחו שהמרחק מהמאורעות, גורם להסתכלות מוטעת, רק אז, הם מצאו צורך ללמדינו, ש"כל האומר דוד המלך חטא, אינו אלא טועה".
המחלוקת בין השבטים היתה מחלוקת עמוקה, פנימית. אנחנו לא אומרים שהכל היה בסדר. חז"ל אומרים, שעשרת הרוגי מלכות, נהרגו בעבור מכירת יוסף. אבל צריכה להיות הבנה בסיסית, שמדובר כאן באבות האומה, ואומה שממשיכה כל כך הרבה דורות, בדרך כל כך גדולה, זה מראה על גדלותם של האבות. "אין אבות אלא שלושה", אברהם יצחק ויעקב. אחרי האבות באים בני יעקב, שהם אבות השבטים, והם בעצם ראשי האומה, אחרי האבות. מהם נמשכת האומה כולה, וכל מה שנמשך עד עכשיו זה הכל מהשורשים ההם. ההמשך של הדורות, מעיד על כך שהשורשים היו איתנים.
השבטים גדלים בביתו של יעקב אבינו. הם חיים חיים רוחניים. הם פוגשים את המלאכים המלווים את יעקב אבינו. דווקא מתוך המתח הרוחני הזה, מתוך השאיפות הגדולות, מתוך המגמה הגדולה שהם נושאים, דווקא מתוך כך, נוצרה המתיחות הזאת בין יוסף והאחים. המחלוקת נבעה מתוך האחריות הגדולה להמשך הדרך של בית יעקב.
ביאור המחלוקת בין האחים
אפשר להסתכל על המחלוקת שבין יוסף לאחיו, מזוויות שונות. אפשר להסביר, שיוסף אידיאליסט, חולם חלומות של גאולה, של ישועה. כמו שאומרים חז"ל: "בא וראה, כל מה שאירע ליוסף אירע לציון...ביוסף כתיב: "ויחלום יוסף חלום", ובציון כתיב: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" יוסף חולם, יש לו שאיפות גדולות.
הוא מוציא דיבה רעה על אחיו, מפני שיש לו תביעות גדולות של התנהגות, ולפי דעתו הם לא מתנהגים כראוי. לפי השקפתו, הוא מחוייב להעיר את אזני יעקב על ההתנהגות של האחים, מפני שיש כאן אחריות גדולה. אבל לאחים יש דרך אחרת. הם יותר 'מציאותיים', יותר 'ראליים'.
אפשר להשוות את הדברים להיום, שהרי אנחנו בני השבטים. כמו שאז שנאו את יוסף החולם, השואף לגאולה, כך היום, שונאים את שואפי הגאולה. לא מבינים מה הם רוצים. חושבים שהם סוחבים את העם לסכנות, להרס עצמי, חושבים שהם רוצים דברים שאי אפשר להשיג אותם. השנאה כל כך עמוקה, עד ש"לא יכלו דברו לשלום".
מובא בספר "קול התור" בשם הגר"א, שכל מי ששואף לבנין א"י, לבנין ירושלים, לגאולה וכו', מי ששואף לשליטה על א"י, שרק ע"י ישובה מסתלקת רוח הטומאה מא"י, יש בו ניצוצות של משיח בן יוסף. הוא המשך למהלך של יוסף הצדיק. אבל כמו יוסף, גם אותו לא מבינים. לא מכירים את דרכיו. "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו". ליוסף יש דרך עמוקה, גדולה, ואחרים לא מצליחים לעמוד על סוף דעתו. אילו היו מכירים את ההנהגה של יוסף, אומר הגר"א, היתה הגאולה באה.
הרב מסביר את המחלוקת בין יוסף לאחיו, באופן שונה. הם חלקו על הדרך להאיר את אור ה' בעולם. יוסף סבר, ששיטת ההשפעה של עם ישראל על העולם, היא לעשות 'מזרח תיכון חדש'. להשפיע על כל העולם, להתקשר עם כולם, להתקרב אל הגויים, לטשטש את ההבדלים, וכך נקרב את כולם לאבינו שבשמים. לטשטש, כמובן, לא באופן מוחלט, אלא, לא לחדד, לא להסתגר, לא להיות 'עם לבדד', שמרומם את עצמו, ודרך הרוממות הזאת מרומם את העולם. אלא, לצאת, להיות קשור עם כל יושבי תבל, וכך להשפיע.
שאר השבטים, ויהודה בראשם, סברו אחרת. לשיטתם, עם ישראל צריך לבנות את עצמו בתוך תוכו, להתרומם, להתעלות, להתקדש ולהתייחד. ורק בהיותו במדרגותיו הגבוהות, השלמות, רק אז, כעם מיוחד, העומד ברשות עצמו, רק אז, הוא יכול להאיר לכל העולם כולו. לא ע"י התפזרות, לא ע"י טשטוש מסוים של הייחוד שלו, אלא דווקא ע"י התכנסות והתרכזות, והשתלמות פנימית.
גם בדור שלנו, יש שיטות חינוכיות שונות. בחב"ד אומרים, שמי שיודע אל"ף בי"ת, כבר ייצא ללמד אל"ף בי"ת. ידע עוד משהו, יצא להשפיע עוד. מה שיש לך, תן! יש שיטות אחרות, שאומרות, שלפני שיוצאים להשפיע, צריך להמשיך בכתה ב', כתה ג', לומדים עוד כמה שנים, על מנת להתמלא, ואז יוצאים להשפיע. ומה שאדם יותר מלא וגדוש, אז השפעתו גדולה בכפל כפליים. היא לא שיטחית, אלא עמוקה, כפי התגדלותו והתעלותו בתורה.
יוסף חשב, שיש לנו כח להשפיע על הגויים. לא צריכים לחשוש מההתקרבות אליהם ומהקשרים איתם. הם יושפעו. אנחנו לא נתקלקל. (ולכן יוסף מתרועע עם בני השפחות). אבל זה לא כל כך פשוט. הרב מזכיר את הפסוק, "אפרים בעמים הוא יתבולל" .ומסביר הרב, שלא תמיד זה מצליח, לפעמים יש מזה מפולות ומשברים. לפעמים אתה הולך להשפיע, ובסוף אתה מושפע. אבל אם בונים את הבסיס הפנימי, העמוק, היסודי, ומתוך כך מתעלים למדרגות גבוהות, עליונות. אח"כ אפשר להשפיע על כל העולם כולו בעוצמות אדירות וגדולות.
אנחנו לא ממציאים כל מיני רעיונות ותולים בהם את המחלוקת בין יוסף לאחיו. לאורך כל הדורות אנחנו מוצאים את הבחינות הללו בעם ישראל. לפעמים מהלך אחד מתגלה בשבט אחר, אבל הוא מתגלה.
חז"ל אומרים: "יוסף שקדש שם שמים בסתר - זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, דכתיב: עדות ביהוסף שמו, יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא - זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה". יוסף קידש שם שמים בסתר. אולי גם הדברים האלה מתקשרים. יוסף הוא איש פנימי, יש לו עוצמה פנימית רוחנית. הוא לא מפחד לצאת החוצה, מפני שיש לו כוחות סמויים, פנימיים.
ולכן הוא מקדש שם שמים בסתר. אנחנו מברכים: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", דווקא כאפרים וכמנשה- בני יוסף, שהם בחינה של דגים, השמורים מעין הרע. גם כאן באה לידי ביטוי העוצמה הפנימית , שיכולה להתמודד עם יציאה החוצה, ולהצליח. אבל יהודה מקדש שם שמים בגלוי, זו הופעת מלכות ישראל.
יוסף הוא פורץ דרכים, וכך גם משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד הוא המסיים. יש אנשים שיש להם את העוצמה, את האומץ ואת הגבורה להתחיל, אבל, להשלים את הדברים, הם לא יכולים. לא בזה כוחם. זה הבחינה של יוסף, הכח הפורץ. יהודה, זה הבחינה של הכח המשלים. אלה בעצם השורשים הראשוניים, שאח"כ מתגלים במשך הדורות. כל אחד צריך ללמוד מההתבוננות הזאת של ההופעה של שבטי י-ה, את התכונות, ולראות, מה אנחנו יכולים ללמוד מהמהלכים הגדולים הללו.
הפרשה שלנו, היא פרשת ההשלמה בין יוסף ואחיו. השבוע ניגש אלי אברך, על מנת להתייעץ, כיצד יש ללמד את מעשי השבטים. התורה אומרת עליהם דברים לא טובים. אמנם, בדברי חכמים במשך הזמן, ניתנו כל מיני הסברים, אבל, מי שקורא את הדברים כפשוטם, רואה את האחים, כאנשים איומים ונוראים, ומאד מסתייג מהתנהגותם.
שמעתי מאנשים שלמדו במקומות שאינם של קודש ממש, שהרושם שלהם מהלימוד בביה"ס היה לא טוב. 'מילא, היו לנו כאלה הורים, מה אפשר לעשות'. שהרי, אם השבטים באמת גדולים, כמו שחז"ל תיארו אותם, אם כן, למה הדברים לא מפורשים בתורה?
השאלה הזו נוגעת כמובן, לא רק לענינם של השבטים. היה פעם מורה בבי"ס ממלכתי דתי, שאמר: 'מה יש להשוות בין המוסר של ה"חפץ חיים", שהיה איש מוסרי מאד, ובין, -אסור אפילו לחזור על מה שהוא אמר,- ובין, דוד המלך'. אני מביא את הדברים כדי להתייחס אליהם. אסור אפילו לחשוב על אפשרות כזאת. "דוד מלך ישראל חי וקיים ". דוד המלך מחבר ספר התהילים. דוד המלך היה גדול הדור. סדר יומו של דוד המלך, מתואר במסכת ברכות, כיצד היה שוקד על התורה, עוסק בשירות ותשבחות, משכים קום לעסוק בפסקי הלכה וכדו'.
מי שקורא את הדברים בנביאים בלבד, ולא לומד את הדברים מתוך דברי רבותינו, עלול לראות את הדברים בצורה לא נכונה.
כשעוסקים בשבטים, צריך לדעת, שהם היו גדולי עולם. התורה לא כתבה את הדברים, מפני שהם כל כך פשוטים. רק אח"כ, כשחז"ל נוכחו שהמרחק מהמאורעות, גורם להסתכלות מוטעת, רק אז, הם מצאו צורך ללמדינו, ש"כל האומר דוד המלך חטא, אינו אלא טועה".
המחלוקת בין השבטים היתה מחלוקת עמוקה, פנימית. אנחנו לא אומרים שהכל היה בסדר. חז"ל אומרים, שעשרת הרוגי מלכות, נהרגו בעבור מכירת יוסף. אבל צריכה להיות הבנה בסיסית, שמדובר כאן באבות האומה, ואומה שממשיכה כל כך הרבה דורות, בדרך כל כך גדולה, זה מראה על גדלותם של האבות. "אין אבות אלא שלושה", אברהם יצחק ויעקב. אחרי האבות באים בני יעקב, שהם אבות השבטים, והם בעצם ראשי האומה, אחרי האבות. מהם נמשכת האומה כולה, וכל מה שנמשך עד עכשיו זה הכל מהשורשים ההם. ההמשך של הדורות, מעיד על כך שהשורשים היו איתנים.
השבטים גדלים בביתו של יעקב אבינו. הם חיים חיים רוחניים. הם פוגשים את המלאכים המלווים את יעקב אבינו. דווקא מתוך המתח הרוחני הזה, מתוך השאיפות הגדולות, מתוך המגמה הגדולה שהם נושאים, דווקא מתוך כך, נוצרה המתיחות הזאת בין יוסף והאחים. המחלוקת נבעה מתוך האחריות הגדולה להמשך הדרך של בית יעקב.
ביאור המחלוקת בין האחים
אפשר להסתכל על המחלוקת שבין יוסף לאחיו, מזוויות שונות. אפשר להסביר, שיוסף אידיאליסט, חולם חלומות של גאולה, של ישועה. כמו שאומרים חז"ל: "בא וראה, כל מה שאירע ליוסף אירע לציון...ביוסף כתיב: "ויחלום יוסף חלום", ובציון כתיב: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" יוסף חולם, יש לו שאיפות גדולות.
הוא מוציא דיבה רעה על אחיו, מפני שיש לו תביעות גדולות של התנהגות, ולפי דעתו הם לא מתנהגים כראוי. לפי השקפתו, הוא מחוייב להעיר את אזני יעקב על ההתנהגות של האחים, מפני שיש כאן אחריות גדולה. אבל לאחים יש דרך אחרת. הם יותר 'מציאותיים', יותר 'ראליים'.
אפשר להשוות את הדברים להיום, שהרי אנחנו בני השבטים. כמו שאז שנאו את יוסף החולם, השואף לגאולה, כך היום, שונאים את שואפי הגאולה. לא מבינים מה הם רוצים. חושבים שהם סוחבים את העם לסכנות, להרס עצמי, חושבים שהם רוצים דברים שאי אפשר להשיג אותם. השנאה כל כך עמוקה, עד ש"לא יכלו דברו לשלום".
מובא בספר "קול התור" בשם הגר"א, שכל מי ששואף לבנין א"י, לבנין ירושלים, לגאולה וכו', מי ששואף לשליטה על א"י, שרק ע"י ישובה מסתלקת רוח הטומאה מא"י, יש בו ניצוצות של משיח בן יוסף. הוא המשך למהלך של יוסף הצדיק. אבל כמו יוסף, גם אותו לא מבינים. לא מכירים את דרכיו. "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו". ליוסף יש דרך עמוקה, גדולה, ואחרים לא מצליחים לעמוד על סוף דעתו. אילו היו מכירים את ההנהגה של יוסף, אומר הגר"א, היתה הגאולה באה.
הרב מסביר את המחלוקת בין יוסף לאחיו, באופן שונה. הם חלקו על הדרך להאיר את אור ה' בעולם. יוסף סבר, ששיטת ההשפעה של עם ישראל על העולם, היא לעשות 'מזרח תיכון חדש'. להשפיע על כל העולם, להתקשר עם כולם, להתקרב אל הגויים, לטשטש את ההבדלים, וכך נקרב את כולם לאבינו שבשמים. לטשטש, כמובן, לא באופן מוחלט, אלא, לא לחדד, לא להסתגר, לא להיות 'עם לבדד', שמרומם את עצמו, ודרך הרוממות הזאת מרומם את העולם. אלא, לצאת, להיות קשור עם כל יושבי תבל, וכך להשפיע.
שאר השבטים, ויהודה בראשם, סברו אחרת. לשיטתם, עם ישראל צריך לבנות את עצמו בתוך תוכו, להתרומם, להתעלות, להתקדש ולהתייחד. ורק בהיותו במדרגותיו הגבוהות, השלמות, רק אז, כעם מיוחד, העומד ברשות עצמו, רק אז, הוא יכול להאיר לכל העולם כולו. לא ע"י התפזרות, לא ע"י טשטוש מסוים של הייחוד שלו, אלא דווקא ע"י התכנסות והתרכזות, והשתלמות פנימית.
גם בדור שלנו, יש שיטות חינוכיות שונות. בחב"ד אומרים, שמי שיודע אל"ף בי"ת, כבר ייצא ללמד אל"ף בי"ת. ידע עוד משהו, יצא להשפיע עוד. מה שיש לך, תן! יש שיטות אחרות, שאומרות, שלפני שיוצאים להשפיע, צריך להמשיך בכתה ב', כתה ג', לומדים עוד כמה שנים, על מנת להתמלא, ואז יוצאים להשפיע. ומה שאדם יותר מלא וגדוש, אז השפעתו גדולה בכפל כפליים. היא לא שיטחית, אלא עמוקה, כפי התגדלותו והתעלותו בתורה.
יוסף חשב, שיש לנו כח להשפיע על הגויים. לא צריכים לחשוש מההתקרבות אליהם ומהקשרים איתם. הם יושפעו. אנחנו לא נתקלקל. (ולכן יוסף מתרועע עם בני השפחות). אבל זה לא כל כך פשוט. הרב מזכיר את הפסוק, "אפרים בעמים הוא יתבולל" .ומסביר הרב, שלא תמיד זה מצליח, לפעמים יש מזה מפולות ומשברים. לפעמים אתה הולך להשפיע, ובסוף אתה מושפע. אבל אם בונים את הבסיס הפנימי, העמוק, היסודי, ומתוך כך מתעלים למדרגות גבוהות, עליונות. אח"כ אפשר להשפיע על כל העולם כולו בעוצמות אדירות וגדולות.
אנחנו לא ממציאים כל מיני רעיונות ותולים בהם את המחלוקת בין יוסף לאחיו. לאורך כל הדורות אנחנו מוצאים את הבחינות הללו בעם ישראל. לפעמים מהלך אחד מתגלה בשבט אחר, אבל הוא מתגלה.
חז"ל אומרים: "יוסף שקדש שם שמים בסתר - זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, דכתיב: עדות ביהוסף שמו, יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא - זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה". יוסף קידש שם שמים בסתר. אולי גם הדברים האלה מתקשרים. יוסף הוא איש פנימי, יש לו עוצמה פנימית רוחנית. הוא לא מפחד לצאת החוצה, מפני שיש לו כוחות סמויים, פנימיים.
ולכן הוא מקדש שם שמים בסתר. אנחנו מברכים: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", דווקא כאפרים וכמנשה- בני יוסף, שהם בחינה של דגים, השמורים מעין הרע. גם כאן באה לידי ביטוי העוצמה הפנימית , שיכולה להתמודד עם יציאה החוצה, ולהצליח. אבל יהודה מקדש שם שמים בגלוי, זו הופעת מלכות ישראל.
יוסף הוא פורץ דרכים, וכך גם משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד הוא המסיים. יש אנשים שיש להם את העוצמה, את האומץ ואת הגבורה להתחיל, אבל, להשלים את הדברים, הם לא יכולים. לא בזה כוחם. זה הבחינה של יוסף, הכח הפורץ. יהודה, זה הבחינה של הכח המשלים. אלה בעצם השורשים הראשוניים, שאח"כ מתגלים במשך הדורות. כל אחד צריך ללמוד מההתבוננות הזאת של ההופעה של שבטי י-ה, את התכונות, ולראות, מה אנחנו יכולים ללמוד מהמהלכים הגדולים הללו.