נטייה אנושית היא, שבעת חגיגה נדחקות מחשבות שאינן נעימות. מאידך, צרה מאפילה על נקודות של אורה. וכך ניצחונם של המכבים מחביא תופעות שאינן מחמיאות. אך אין אנו פטורים מלהתייחס אליהן. וראוי שיהיו לנגד עינינו. כמו הרקע והצורך לעצם קריאתו של מתתיהו: "מי לה' אלי".
כמו הזמן הרב שעבר מאז ההתיוונות והגזירות עד שהכהן הזקן ממודיעין גייס את משפחתו הקרובה, והרים את נס המרד. ולמה היה צריך דווקא קשיש ומכפר נידח להתחיל את מהלך העצמאות, ולא בני האיליטה. מנהיגים, רבנים, אנשי צבא, אישי משק בכירים ועסקנים המצויים בהוויות העולם.
למה דווקא הבקיאים בהוויות אביי ורבא שבאפלולית בית המדרש הובילו את המהלך הפנימי בו היו הם מעטים, מול הרוב (הדמוקרטי והמתבולל?) של עמם. היכן היה כל העם, ולמה היו כל כך מעט לוחמים שיצאו לעזרת העם. וכיצד נותר יהודה, בקרב האחרון, עם לוחמים ספורים ממש.
באשר לחורבן יש הרבה הסברים. על שלא נהגו כבוד, ועל שלא קיימו בין אדם לחברו ובין אדם למקום. גם שם התוצאה הסופית מכריחה אותנו להתבוננות מעמיקה. והאומנם בחנוכה "מבחן התוצאה" הוא כולו חיוב. למעשה, הכרח הוא ללמוד ולהסיק גם מהאפילה שסביב הנרות. ומי שיקשור את אלו לאירועי ימינו, עושה זאת, לא רק, על אחריותו, אלא, מתוך הבנת דברי הכותב.
לכל איש יש שם. האמנם?
היהדות, באמצעות נציגיה ברבנות הראשית, העדיפה לקבוע יום זיכרון לשואה שעיקרו צידוק הדין וברמה האישית. לא נקבע כינוס הציבור וסידור תפילות או סליחות בעלי ייחוד. לא נפסק על עלייה לאנדרטאות ועינוי הגוף בחוסר סיכה, או נעילת מנעלים מיוחדים. רק קדיש אישי. רק "יהא שמיה רבא מבורך מעתה ועד עולם".
לכל אחד קדיש. אם על ידי קרוביו ואם על ידי אחרים. ובין לבין מתעוררת תהייה מה יקרה ברבות השנים. האם הדורות הבאים יתמידו במחויבות הזאת? עד כמה היא תימשך. האם אין מקום לעגן את הקדיש במחויבות קהילתית, לפחות.
הדור שלנו כבר תרם חידוש למערכת ההנצחה. והדבר בולט בהשוואה של שני האירועים שקרו ביום זה. הנה בדורנו מתנהל רישום של הנרצחים בשואה, במפעל "לכל איש יש שם". כל נרצח נרשם בהיכל השמות של האומה. למעשה, כבר בספרי הקהילות הונצחו שמות הנרצחים, איש איש בעירו ובקהילתו. אבל, בהשוואה, אין אנו יודעים את שמותיהם של הנרצחים בתקופת החורבן.
במקרה הטוב אנו מודעים למספרים משוערים במקומות שונים. כך גם אין אנו יודעים מי בדיוק היו קדושי יורק, את שמות בני השבטים היהודים שנרצחו במכה ומדינה, או מי היו נטבחי הפרעות בעיראק. ויש להניח שיש כאן הד ליכולות הטכנולוגיות של דורנו. לעצם הרישומים השונים שהיו במנהלי אוכלוסין או ברשימות שונות, לאמצעי הכתיבה הנפוצים וכמובן למחשבים.
עוד נקודה למחשבה, בענייני הנצחה מתעוררת לאורו של "ספר יזכור" המביא את שמות הנופלים במערכות להקמת המדינה ושמירתה. הנצחה לדורות. אך לא של כל הדורות. היו שנפלו במרד טריאנוס או במלחמות דוד עם הפלישתים ואין לנו כל מידע עליהם.
פן נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא שבמקביל, אין אנו מוצאים רישום של אלו שלחמו באותן מערכות ויצאו מהן בשלום. גם הם תרמו לביטחון ישראל ואף הם ראויים להוקרה של העם לדורותיו. אלו- "שם שנתן לו מותו", ואלו "שם שנתנו לו חייו". ויתכן שההנחה היא שזה שנותר, יכול להמשיך ולבנות לו שם. והרי "לכל איש יש שם".
למעשה, כל מי שתרם לעם ישראל אם בבניית הרוח לדורות הבאים ואם בתשתית הפיזית, למשל, ששילם מיסים שאיפשרו את החזקת מנגנון המדינה, ראוי להיזכר. כל מי שלמד דף יומי, הקים משפחה או בנה קיר של בית. ואולי ניתן ללמוד מכאן על עוצמתו של ה"יזכור". אנו לא נוכל "לזכור את כולם". אבל בורא העולם, שבצלם אלוקים עשה את האדם, הוא יכול. והוא יזכור.
עוד ניצוץ קטן. כך גם באשר לאיכות הזיכרון. רק הרואה למסתרי האדם, יודע את האמת. את שיתגלה ברבות הימים אין אנו יודעים, כבני אנוש שימיהם קצרים. ומכאן ש"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם". ועלינו מוטל להיות ישרי דרך, נאמנים לדרכנו ולעצמנו, ורואים טובת עמנו.
כמו הזמן הרב שעבר מאז ההתיוונות והגזירות עד שהכהן הזקן ממודיעין גייס את משפחתו הקרובה, והרים את נס המרד. ולמה היה צריך דווקא קשיש ומכפר נידח להתחיל את מהלך העצמאות, ולא בני האיליטה. מנהיגים, רבנים, אנשי צבא, אישי משק בכירים ועסקנים המצויים בהוויות העולם.
למה דווקא הבקיאים בהוויות אביי ורבא שבאפלולית בית המדרש הובילו את המהלך הפנימי בו היו הם מעטים, מול הרוב (הדמוקרטי והמתבולל?) של עמם. היכן היה כל העם, ולמה היו כל כך מעט לוחמים שיצאו לעזרת העם. וכיצד נותר יהודה, בקרב האחרון, עם לוחמים ספורים ממש.
באשר לחורבן יש הרבה הסברים. על שלא נהגו כבוד, ועל שלא קיימו בין אדם לחברו ובין אדם למקום. גם שם התוצאה הסופית מכריחה אותנו להתבוננות מעמיקה. והאומנם בחנוכה "מבחן התוצאה" הוא כולו חיוב. למעשה, הכרח הוא ללמוד ולהסיק גם מהאפילה שסביב הנרות. ומי שיקשור את אלו לאירועי ימינו, עושה זאת, לא רק, על אחריותו, אלא, מתוך הבנת דברי הכותב.
לכל איש יש שם. האמנם?
היהדות, באמצעות נציגיה ברבנות הראשית, העדיפה לקבוע יום זיכרון לשואה שעיקרו צידוק הדין וברמה האישית. לא נקבע כינוס הציבור וסידור תפילות או סליחות בעלי ייחוד. לא נפסק על עלייה לאנדרטאות ועינוי הגוף בחוסר סיכה, או נעילת מנעלים מיוחדים. רק קדיש אישי. רק "יהא שמיה רבא מבורך מעתה ועד עולם".
לכל אחד קדיש. אם על ידי קרוביו ואם על ידי אחרים. ובין לבין מתעוררת תהייה מה יקרה ברבות השנים. האם הדורות הבאים יתמידו במחויבות הזאת? עד כמה היא תימשך. האם אין מקום לעגן את הקדיש במחויבות קהילתית, לפחות.
הדור שלנו כבר תרם חידוש למערכת ההנצחה. והדבר בולט בהשוואה של שני האירועים שקרו ביום זה. הנה בדורנו מתנהל רישום של הנרצחים בשואה, במפעל "לכל איש יש שם". כל נרצח נרשם בהיכל השמות של האומה. למעשה, כבר בספרי הקהילות הונצחו שמות הנרצחים, איש איש בעירו ובקהילתו. אבל, בהשוואה, אין אנו יודעים את שמותיהם של הנרצחים בתקופת החורבן.
במקרה הטוב אנו מודעים למספרים משוערים במקומות שונים. כך גם אין אנו יודעים מי בדיוק היו קדושי יורק, את שמות בני השבטים היהודים שנרצחו במכה ומדינה, או מי היו נטבחי הפרעות בעיראק. ויש להניח שיש כאן הד ליכולות הטכנולוגיות של דורנו. לעצם הרישומים השונים שהיו במנהלי אוכלוסין או ברשימות שונות, לאמצעי הכתיבה הנפוצים וכמובן למחשבים.
עוד נקודה למחשבה, בענייני הנצחה מתעוררת לאורו של "ספר יזכור" המביא את שמות הנופלים במערכות להקמת המדינה ושמירתה. הנצחה לדורות. אך לא של כל הדורות. היו שנפלו במרד טריאנוס או במלחמות דוד עם הפלישתים ואין לנו כל מידע עליהם.
פן נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא שבמקביל, אין אנו מוצאים רישום של אלו שלחמו באותן מערכות ויצאו מהן בשלום. גם הם תרמו לביטחון ישראל ואף הם ראויים להוקרה של העם לדורותיו. אלו- "שם שנתן לו מותו", ואלו "שם שנתנו לו חייו". ויתכן שההנחה היא שזה שנותר, יכול להמשיך ולבנות לו שם. והרי "לכל איש יש שם".
למעשה, כל מי שתרם לעם ישראל אם בבניית הרוח לדורות הבאים ואם בתשתית הפיזית, למשל, ששילם מיסים שאיפשרו את החזקת מנגנון המדינה, ראוי להיזכר. כל מי שלמד דף יומי, הקים משפחה או בנה קיר של בית. ואולי ניתן ללמוד מכאן על עוצמתו של ה"יזכור". אנו לא נוכל "לזכור את כולם". אבל בורא העולם, שבצלם אלוקים עשה את האדם, הוא יכול. והוא יזכור.
עוד ניצוץ קטן. כך גם באשר לאיכות הזיכרון. רק הרואה למסתרי האדם, יודע את האמת. את שיתגלה ברבות הימים אין אנו יודעים, כבני אנוש שימיהם קצרים. ומכאן ש"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם". ועלינו מוטל להיות ישרי דרך, נאמנים לדרכנו ולעצמנו, ורואים טובת עמנו.