חז"ל שואלים מה ההבדל בין משה ויוסף, מדוע לא זכה משה להכנס לארץ גם לא לאחר מותו ואילו יוסף זכה לזה, וז"ל המדרש: "אמר רבי לוי אמר לפניו רבש"ע עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ.
אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו, יוסף הודה בארצו מנין? גבירתו אומרת (בראשית ל"ט) ראו הביא לנו איש עברי וגו' ולא כפר אלא (שם מ) גנב גנבתי מארץ העברים נקבר בארצו מנין שנאמר (יהושע כד) "ואת עצמות יוסף אשר העלו מארץ מצרים קברו בשכם, אתה שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך כיצד בנות יתרו אומרות (שמות ב) איש מצרי הצילנו מיד הרועים והוא שומע ושותק לפיכך לא נקבר בארצו" (דברים רבא פרשה ב ד"ה ח ד' אלקים).
ננסה אכן להראות כי הקשר בין יוסף וארצו תופס מקום מרכזי בחייו. לכאורה יוסף הוא זה שהזמין את בני ישראל לרדת מצרימה ולהחיות את נפשם תחת חסותו כמשנה למלך מצרים.
לטווח קצר, בוודאי שהיה מדובר על הצלת נפשות בגלל הרעב הגדול ששרר בארץ כנען, מה קרה לאחר מכן? התורה מספרת לנו שבני ישראל כנראה הרגישו טוב מאוד על אדמת ניכר "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (בראשית מ"ז, כ"ז).
כנראה, שגם מבחינה רוחנית לא הרגיש העם בנכר טוב. שהרי יוסף ניסה להוביל במצרים מהפכה מונותואיסטית. השעבוד התחיל הרבה יותר מאוחר, כשקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף (שמות א' ח) לא מבחינת תרומתו לכלכלה המצרית, ולא מבחינת מורשתו הרוחנית. מי דאג לכך ש"שיר ציון לא ישכח" ? התשובה כנראה היא, יוסף בהדרכתו של יעקב.
מיד לאחר שהתורה מציינת את התבססותם של בני יעקב וישיבתם בשלווה "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן" מספרת לנו התורה :
" ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים: ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם ויאמר אנכי אעשה כדברך. ויאמר השבעה לי וישבע לו וישתחו ישראל על ראש המטה" (שם מ"ז כ"ט-ל"א).
יעקב המוטרד מההתבססות במצרים משביע את יוסף שלא יקבור אותו במצרים כדי שצאצאיו ידעו להיכן הוא שייך, לארץ ישראל. זו אולי גם הסיבה שהתורה מכנה בהקשר זה את יעקב, דווקא, כישראל וגם את בניו כבני ישראל. הסמל לחיים הטובים של צאצאי יעקב במצרים הם הנסיכים, בניו של ה"משנה למלך" מנשה ואפרים, לכן גם בפרשיה הבאה העוסקת בהם הדבר מודגש:
"ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך ויתחזק ישראל וישב על המטה. "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה: ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות ויגש אתם אליו וישק להם ויחבק להם". "ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי והנה הראה אתי אלהים גם את זרעך". "ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל ויגש אליו". "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור".
... "ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה". ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבתיכם: ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (שם, מ"ח).
לכן, ספר בראשית, ספרה של ארץ ישראל, מסתיים בשבועה שהשביע יוסף את בניו שלא לקברו במצרים ולהעלות את עצמותיו אל ארצם של בני ישראל "וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעלתם את עצמתי מזה". "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אתו ויישם בארון במצרים" (שם נ' כ"ה-כ"ו).
יוסף לא נקבר במצרים הוא חיכה בארון עד לקבורתו בארץ ישראל. זו הסיבה שספר יהושע המוגדר בפי חז"ל " שערכה של ארץ ישראל הוא (נדרים דף כב ע"ב), מסתיים בסיפור קבורתו של יוסף בארצו-ארץ ישראל. "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב" (יהושע כ"ד, ל"ב).
דווקא, בימים אלה נזכור, בכל רגע, את הקשר המיוחד של עם ישראל לארץ ישראל.
אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו, יוסף הודה בארצו מנין? גבירתו אומרת (בראשית ל"ט) ראו הביא לנו איש עברי וגו' ולא כפר אלא (שם מ) גנב גנבתי מארץ העברים נקבר בארצו מנין שנאמר (יהושע כד) "ואת עצמות יוסף אשר העלו מארץ מצרים קברו בשכם, אתה שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך כיצד בנות יתרו אומרות (שמות ב) איש מצרי הצילנו מיד הרועים והוא שומע ושותק לפיכך לא נקבר בארצו" (דברים רבא פרשה ב ד"ה ח ד' אלקים).
ננסה אכן להראות כי הקשר בין יוסף וארצו תופס מקום מרכזי בחייו. לכאורה יוסף הוא זה שהזמין את בני ישראל לרדת מצרימה ולהחיות את נפשם תחת חסותו כמשנה למלך מצרים.
לטווח קצר, בוודאי שהיה מדובר על הצלת נפשות בגלל הרעב הגדול ששרר בארץ כנען, מה קרה לאחר מכן? התורה מספרת לנו שבני ישראל כנראה הרגישו טוב מאוד על אדמת ניכר "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (בראשית מ"ז, כ"ז).
כנראה, שגם מבחינה רוחנית לא הרגיש העם בנכר טוב. שהרי יוסף ניסה להוביל במצרים מהפכה מונותואיסטית. השעבוד התחיל הרבה יותר מאוחר, כשקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף (שמות א' ח) לא מבחינת תרומתו לכלכלה המצרית, ולא מבחינת מורשתו הרוחנית. מי דאג לכך ש"שיר ציון לא ישכח" ? התשובה כנראה היא, יוסף בהדרכתו של יעקב.
מיד לאחר שהתורה מציינת את התבססותם של בני יעקב וישיבתם בשלווה "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן" מספרת לנו התורה :
" ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים: ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם ויאמר אנכי אעשה כדברך. ויאמר השבעה לי וישבע לו וישתחו ישראל על ראש המטה" (שם מ"ז כ"ט-ל"א).
יעקב המוטרד מההתבססות במצרים משביע את יוסף שלא יקבור אותו במצרים כדי שצאצאיו ידעו להיכן הוא שייך, לארץ ישראל. זו אולי גם הסיבה שהתורה מכנה בהקשר זה את יעקב, דווקא, כישראל וגם את בניו כבני ישראל. הסמל לחיים הטובים של צאצאי יעקב במצרים הם הנסיכים, בניו של ה"משנה למלך" מנשה ואפרים, לכן גם בפרשיה הבאה העוסקת בהם הדבר מודגש:
"ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך ויתחזק ישראל וישב על המטה. "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה: ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות ויגש אתם אליו וישק להם ויחבק להם". "ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי והנה הראה אתי אלהים גם את זרעך". "ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל ויגש אליו". "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור".
... "ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה". ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבתיכם: ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (שם, מ"ח).
לכן, ספר בראשית, ספרה של ארץ ישראל, מסתיים בשבועה שהשביע יוסף את בניו שלא לקברו במצרים ולהעלות את עצמותיו אל ארצם של בני ישראל "וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעלתם את עצמתי מזה". "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אתו ויישם בארון במצרים" (שם נ' כ"ה-כ"ו).
יוסף לא נקבר במצרים הוא חיכה בארון עד לקבורתו בארץ ישראל. זו הסיבה שספר יהושע המוגדר בפי חז"ל " שערכה של ארץ ישראל הוא (נדרים דף כב ע"ב), מסתיים בסיפור קבורתו של יוסף בארצו-ארץ ישראל. "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב" (יהושע כ"ד, ל"ב).
דווקא, בימים אלה נזכור, בכל רגע, את הקשר המיוחד של עם ישראל לארץ ישראל.