שעבוד רוחני ושעבוד גשמי

פרשתנו פותחת בפסוק (בראשית מ"ז, כ"ח):

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה".

בתורה ישנם פרשות פתוחות ופרשות סתומות. חלוקה זו באה לידי ביטוי בצורת היריעה בעמודי ספר התורה, יש פרשיות שמתחילות בצד שמאל של השורה, ויש שמתחילות בצד ימין. פרשת ויחי היא פרשה סתומה, והיא שונה ומיוחדת מכל הפרשיות שבתורה, כי ההפרש בין תחילת הפרשה לסוף פרשת ויגש הוא קטן ביותר (פחות מתשע אותיות), ועין שאינה מנוסה לא תזהה מייד את תחילת הפרשה.

רש"י מביא את הטעם מדוע פרשת ויחי סתומה, וז"ל:

"למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם".

ויש לשאול, הרי התורה כותבת בפירוש שהשעבוד התחיל רק לאחר מיתתם של יוסף ואחיו וכל הדור ההוא, כמו שכתוב (שמות א', בפסוק ו' ופסוק ח'):

"וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא…ויקם מלך חדש על מצרים"?

אלא, שבאותם ימים היתה האימפריה המצרית גדולה ועצומה, ושלטונה התפרס על פני כל המזרח התיכון, וידעו המצרים שלא יוכלו להשתעבד בישראל כל עוד הם מחזיקים בתורתם במסירות נפש, על כן התחילו בשיטתיות להשתעבד בנו שעבוד רוחני מייד אחרי פטירת יעקב אבינו ע"ה, ומגמה זו, להכחיד את הרוחניות של עם ישראל, נמשכה עד אחרי מותם של יוסף ואחיו וכל הדור ההוא, ואז התחיל השעבוד הגשמי המפרך בעם ישראל (עיין אוה"ח על פסוקים ו, ז, ח).

מדוע השביע יעקב את יוסף?

יעקב אבינו קורא ליוסף לפני מותו ומצוה אותו על כמה עניינים, בעיקר שלא יקבר במצרים (ועיין רש"י פרק מ"ז פסוק כ"ט כמה נימוקים לזה), ואף רצה להשביע אותו בנקיטת חפץ בשבועה חמורה שיקיים את דבריו עד תום. אמר יוסף לאביו וכי אינך מאמין שאקיים את דבריך, עד כדי כך שאתה צריך להשביעני בנקיטת חפץ?

אמר לו יעקב: איני חושש שלא תקיים את דברי, אלא אני חושש שפרעה מלך מצרים יערים עליך, ויצוה אותך להתיר את השבועה, ולכן עלי להכין תשובה לכך, שהרי אתה יוסף נשבעת לפרעה שלא תגלה שאתה יודע שבעים לשונות וגם את לשון הקודש, ואז אם יאמר לך פרעה להתיר את שבועתך שנשבעת לי, תאמר לו אם כן אני אתיר גם שבועתי שנשבעתי לך שלא אגלה שאני שולט בשפה אחת יותר ממך (ועיין ברש"י פרק כ"ד פסוק מ"ט למה הכוונה "תחת ירכי").


התרת השבועה של יוסף, כיצד?

פעם שאלתי את הגאון, רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל, יוסף אומר לפרעה אם אני אתיר את השבועה שנשבעתי לאבי, אני אתיר גם את השבועה שנשבעתי לך. והרי מהדין אדם שבא להתיר שבועה חייב לפרט את הנדר לפחות לפני אחד מהמתירים (עיין לשו"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' י"ד, וז"ל שם "קודם שיתירו לו צריך לפרט להם את הנדר והסיבה שבשבילה נדר, ואם לא פירט אין התרתן התרה. ומיהו כשיפרוט לאחד מהמתירין סגי") והרי כשהוא יפרט למתירים הוא עובר כבר על השבועה שלא יספר לאחרים (לפרעה) פרטי השבועה?

והוא זצ"ל תירץ, אולי תוך כדי דיבור, ובעצמו אמר שהתירוץ בדוחק. אח"כ ראיתי בספרו של סידנא ר' יעקב אבוחצירא זצ"ל הנקרא "אביר יעקב" שהקשה כן והשאיר בצ"ע. ואולי אפשר לומר שלפני מתן תורה לא היו צריכים לפרט את הנדר, ודוחק.

תולדות יוסף

כשראה יעקב אבינו את מנשה ואת אפרים אמר ליוסף (בראשית מ"ח, ה'-ו') "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו". ויש להבין לאלו תולדות התכוון יעקב, והרי התורה לא כתבה על עוד בנים שנולדו ליוסף? אלא, צריך לומר, אם קללת צדיק לא הולכת לריק, קל וחומר הוא שברכת צדיק אינה הולכת לחינם, ואם כך אמר יעקב אבינו, הרי שאחרי שיצאה הברכה מפיו ודאי הוא שנולדו ליוסף עוד ילדים, אלא שהתורה לא מפרטת אותם, אבל הם רמוזים כאן, בוודאי (עיין רש"י ורמב"ן שם).

שכם אחד על אחיך

יעקב אבינו מבטיח ליוסף הבטחות גדולות, למרות שהוא מפלה את יוסף לטובה יותר מאחיו. וכך אומר לו יעקב ליוסף (בראשית מח, כב) "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי". ומבאר רש"י: "שכם אחד על אחיך - שכם ממש, היא תהיה לך חלק אחד יתירה על אחיך". ולכאורה מדוע שוב מפלה יעקב את יוסף על פני אחיו ונותן לו עיר שלמה, והרי כל כך הרבה צרות ועגמת נפש עצומה ליוותה אותו במשך שנים רבות בגלל שהפלה את יוסף ועשה לו כתונת פסים, האם לא היה די בכך?

אלא נראה לומר, שיעקב אבינו לא ראה בכך אפלייה כלל ועיקר, אלא, הלך בדרך התורה הצרופה והטהורה בלבד, והבין יעקב אבינו שמגיע ליוסף את שכם במידה כנגד מידה, כיון ששם התחילה גנבתו ומכירתו של יוסף. ועוד, שרצה יעקב אבינו למנוע כל אפשרות להתיר ליוסף את שבועתו, וכיון שעשה לו טובה לא יוכל שוב להתיר את נדרו (עיין שו"ע סי' רכ"ח סעי' כ' ולחונים עליו).

ועוד מבאר רש"י, ד"א שכם אחד הוא הבכורה שיטלו בניו שני חלקים, ושכם לשון חלק הוא.