פינחס ולרשטיין לא חידש שום חידוש, הוא רק עשה קצת סדר על השולחן, והזכיר לנו מה עיקר ומה טפל, מה מהות ומה קליפה. חקיקת חוקים ושמירתם הם אמצעי ולא מטרה. הם נועדו לאפשר חיים על פי הערכים שלמענם הוקמה המדינה: ערכי הדמוקרטיה, הצדק, החופש והציונות. כשהחוקים סותרים באופן יסודי את הערכים, הם גולם שקם על יוצרו.
הדמוקרטיה המודרנית היא גם ערכים וגם פרוצדורה. ערכי הדמוקרטיה הם חופש, זכויות אדם, שוויון, זכויות קניין וכולי (ובישראל גם זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, שבלעדיה המדינה עצמה איננה לגיטימית), ואילו הפרוצדורה הדמוקרטית היא שיטת קבלת ההחלטות באמצעות הצבעת הרוב.
והיום, מקובל על הכל שכאשר יש התנגשות בין שני המובנים של הדמוקרטיה, ערכי הדמוקרטיה גוברים על הפרוצדורה הדמוקרטית. כך נכון, כך למדנו בבית הספר, וכך גם שמענו, השכם והערב, מפי משה ואהרון (משה נגבי ואהרון ברק).
בוודאי ובוודאי שהמדינה הדמוקרטית המודרנית לא מצפה מאף אחד שכמו סוקרטס, ישתה בעצמו את הרעל שימית אותו. סביר ומתקבל על הדעת שהנידון למוות יבעט, ישרוט ויצרח, וינסה להתנגד כדי להרוויח עוד כמה דקות של חיים. אם הוא חף מפשע זו אפילו חובתו.
אין הפלות מאוחרות
יישובי גוש קטיף חפים מכל פשע. הם הוקמו באופן הכי מסודר והכי לגיטימי (ואפילו בקונצנזוס מלא, וביוזמת ממשלת שמאל, בראשות יצחק רבין). הם לא נמצאים בעזה, ולא קרוב לעזה ולא מפריעים לצה"ל לצאת מעזה. הם יושבים על אדמה שלא הייתה פלשתינית מעולם, לא במובן המדיני, לא במובן המשפטי, לא במובן ההיסטורי ולא במובן הכי פרטי. אף פלשתיני לא ישב עליה ואיש לא השתמש בה מאות בשנים אם לא יותר.
זה אזור יהודי, מזה, 35 שנה. אם לא הייתה לעם היהודי זכות להתיישב שם, מפני שהמקום שייך לערבים, הרי פירוש הדבר שלא הייתה לעם היהודי זכות להקים את תל אביב, את חדרה ואת המדינה.
את כל מה שיש בישראל, כולל המדינה עצמה, הקמנו "מחוץ לגבולות המדינה", על בסיס הטענה שהארץ הזאת היא נחלתנו וארץ אבותינו, ויש לנו זכות בלתי מעורערת לבנות עליה את בתינו. אלה הן המילים הראשונות של מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי", זהו העיקרון המכונן של מדינת ישראל, וההצדקה המוסרית היחידה לקיומה.
על זה אומרים חלק מאנשי השמאל הציוני: אכן זכות מוסרית הייתה לנו להקים את גוש קטיף, אבל הייתה זו טעות לממש את הזכות הזו, ועכשיו באה המדינה לתקן את הטעות.
סליחה, אבל אני לא מאמין לכם, ולדעתי כל העולם לא קורא את זה כך. העולם יודע שטעויות לא מתקנים בדרך הזו. מדינה דמוקרטית לא יכולה להתפרץ בכוח לתוך בתיהם החוקיים של אזרחים חפים מפשע, לשבור את הדלת, לגרור אותם החוצה ולזרוק אותם על משאיות.
אף מדינה דמוקרטית לא עושה דבר כזה לאזרחיה. גם אם מישהו חושב שהקמת בתים מסוימים הייתה טעות, המדינה איננה רשאית לתקן את הטעות בדרך הזו. אלי פימשטיין, שרצח את בתו הקטנה והטמין את גופתה ביער ירושלים, אמר להגנתו שזו הייתה טעות ללדת אותה, והוא רואה במעשיו מעין הפלה מאוחרת. אין הפלות מאוחרות. מדינה יכולה להחליט שלא לתת לאזרח רישיון בנייה. אבל היא לא יכולה קודם לתת רישיון, ואחר כך לומר, טעיתי ולהרוס את הבית.
קדושת הקו
ההחלטה להרוס את גוש קטיף, ולגרש בכוח את תושביו, משדרת לעולם שהקמת הישובים לא הייתה טעות פרגמטית, אלא חטא מוסרי. אם החורבן יתרחש (ותפסיקו לקרוא לזה פינוי. זבל מפנים. זה חורבן וגירוש והגליה של אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע), אם החורבן יתרחש זה יהיה אישור כבד משקל להשקפה הזו. ההריסה וההגליה, חוסר הנכונות לכל פשרה, חוסר הנכונות ללכת אפילו למשאל עם, ההרס ללא הבחנה עד הקצה, עד הקו הירוק, כל אלה משדרים בקול גדול שלא מדובר בשגיאה, אלא בחטא. שמלכתחילה אסור היה ליהודים, מוסרית, להשתלט על אדמות ולהקים יישובים על אדמה ערבית.
וההשקפה הזו היא ערעור על הלגיטימיות של כל מה שנעשה פה במאה שנה, כולל עצם הקמת המדינה. לכן, עקירת הישובים חשובה כל כך בעיני הערבים. בעיניהם היא נתפסת, ובצדק גמור, כהתחלה של סיבוב גלגל ההיסטוריה לאחור. היא משמיטה את הקרקע המוסרית מתחת רגלי המדינה.
אפשר לצאת מעזה בלי להרוס ישובים. אפשר ללכת לפתרון של הפרדה בין האוכלוסיות בלי להחריב אף כפר. בעולם המודרני צריך רצף תחבורתי ולא צריך רצף טריטוריאלי, ולכן יש הרבה אפשרויות להרבה פתרונות, כולל "חזון שתי המדינות" של בוש, בלי להחריב ובלי להגלות. אין שום קדושה בקו הירוק, אבל יש קדושה בקו ההתיישבות.
הוא גבול המדינה, ושבירתו היא שבירת הלגיטימיות של המדינה עצמה.
הדמוקרטיה המודרנית היא גם ערכים וגם פרוצדורה. ערכי הדמוקרטיה הם חופש, זכויות אדם, שוויון, זכויות קניין וכולי (ובישראל גם זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, שבלעדיה המדינה עצמה איננה לגיטימית), ואילו הפרוצדורה הדמוקרטית היא שיטת קבלת ההחלטות באמצעות הצבעת הרוב.
והיום, מקובל על הכל שכאשר יש התנגשות בין שני המובנים של הדמוקרטיה, ערכי הדמוקרטיה גוברים על הפרוצדורה הדמוקרטית. כך נכון, כך למדנו בבית הספר, וכך גם שמענו, השכם והערב, מפי משה ואהרון (משה נגבי ואהרון ברק).
בוודאי ובוודאי שהמדינה הדמוקרטית המודרנית לא מצפה מאף אחד שכמו סוקרטס, ישתה בעצמו את הרעל שימית אותו. סביר ומתקבל על הדעת שהנידון למוות יבעט, ישרוט ויצרח, וינסה להתנגד כדי להרוויח עוד כמה דקות של חיים. אם הוא חף מפשע זו אפילו חובתו.
אין הפלות מאוחרות
יישובי גוש קטיף חפים מכל פשע. הם הוקמו באופן הכי מסודר והכי לגיטימי (ואפילו בקונצנזוס מלא, וביוזמת ממשלת שמאל, בראשות יצחק רבין). הם לא נמצאים בעזה, ולא קרוב לעזה ולא מפריעים לצה"ל לצאת מעזה. הם יושבים על אדמה שלא הייתה פלשתינית מעולם, לא במובן המדיני, לא במובן המשפטי, לא במובן ההיסטורי ולא במובן הכי פרטי. אף פלשתיני לא ישב עליה ואיש לא השתמש בה מאות בשנים אם לא יותר.
זה אזור יהודי, מזה, 35 שנה. אם לא הייתה לעם היהודי זכות להתיישב שם, מפני שהמקום שייך לערבים, הרי פירוש הדבר שלא הייתה לעם היהודי זכות להקים את תל אביב, את חדרה ואת המדינה.
את כל מה שיש בישראל, כולל המדינה עצמה, הקמנו "מחוץ לגבולות המדינה", על בסיס הטענה שהארץ הזאת היא נחלתנו וארץ אבותינו, ויש לנו זכות בלתי מעורערת לבנות עליה את בתינו. אלה הן המילים הראשונות של מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי", זהו העיקרון המכונן של מדינת ישראל, וההצדקה המוסרית היחידה לקיומה.
על זה אומרים חלק מאנשי השמאל הציוני: אכן זכות מוסרית הייתה לנו להקים את גוש קטיף, אבל הייתה זו טעות לממש את הזכות הזו, ועכשיו באה המדינה לתקן את הטעות.
סליחה, אבל אני לא מאמין לכם, ולדעתי כל העולם לא קורא את זה כך. העולם יודע שטעויות לא מתקנים בדרך הזו. מדינה דמוקרטית לא יכולה להתפרץ בכוח לתוך בתיהם החוקיים של אזרחים חפים מפשע, לשבור את הדלת, לגרור אותם החוצה ולזרוק אותם על משאיות.
אף מדינה דמוקרטית לא עושה דבר כזה לאזרחיה. גם אם מישהו חושב שהקמת בתים מסוימים הייתה טעות, המדינה איננה רשאית לתקן את הטעות בדרך הזו. אלי פימשטיין, שרצח את בתו הקטנה והטמין את גופתה ביער ירושלים, אמר להגנתו שזו הייתה טעות ללדת אותה, והוא רואה במעשיו מעין הפלה מאוחרת. אין הפלות מאוחרות. מדינה יכולה להחליט שלא לתת לאזרח רישיון בנייה. אבל היא לא יכולה קודם לתת רישיון, ואחר כך לומר, טעיתי ולהרוס את הבית.
קדושת הקו
ההחלטה להרוס את גוש קטיף, ולגרש בכוח את תושביו, משדרת לעולם שהקמת הישובים לא הייתה טעות פרגמטית, אלא חטא מוסרי. אם החורבן יתרחש (ותפסיקו לקרוא לזה פינוי. זבל מפנים. זה חורבן וגירוש והגליה של אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע), אם החורבן יתרחש זה יהיה אישור כבד משקל להשקפה הזו. ההריסה וההגליה, חוסר הנכונות לכל פשרה, חוסר הנכונות ללכת אפילו למשאל עם, ההרס ללא הבחנה עד הקצה, עד הקו הירוק, כל אלה משדרים בקול גדול שלא מדובר בשגיאה, אלא בחטא. שמלכתחילה אסור היה ליהודים, מוסרית, להשתלט על אדמות ולהקים יישובים על אדמה ערבית.
וההשקפה הזו היא ערעור על הלגיטימיות של כל מה שנעשה פה במאה שנה, כולל עצם הקמת המדינה. לכן, עקירת הישובים חשובה כל כך בעיני הערבים. בעיניהם היא נתפסת, ובצדק גמור, כהתחלה של סיבוב גלגל ההיסטוריה לאחור. היא משמיטה את הקרקע המוסרית מתחת רגלי המדינה.
אפשר לצאת מעזה בלי להרוס ישובים. אפשר ללכת לפתרון של הפרדה בין האוכלוסיות בלי להחריב אף כפר. בעולם המודרני צריך רצף תחבורתי ולא צריך רצף טריטוריאלי, ולכן יש הרבה אפשרויות להרבה פתרונות, כולל "חזון שתי המדינות" של בוש, בלי להחריב ובלי להגלות. אין שום קדושה בקו הירוק, אבל יש קדושה בקו ההתיישבות.
הוא גבול המדינה, ושבירתו היא שבירת הלגיטימיות של המדינה עצמה.