החבר סטאלין, היה שמו וגם כינויו של האיש רב העוצמה ביותר ברוסיה. הוא שלט בגורלם וגם בחייהם של אזרחיו, והשפיע השפעה מכרעת על מיליונים גם מחוץ לגבולות ברית המועצות. יש מונים את מספר האנשים שהוא שלח לעולם הבא ב- 50 מיליון.
והוא, כאמור, רק החבר. הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות וחופשיות, על פי מה שהיה נהוג בארצו שלו, על פי הממשלה ובית הנבחרים, ועל ידי העם. אם כי כל אחד יודע שלא מדובר בשלטון של העם, על ידי העם, ובשביל העם. להלכה, כל בעלי התפקידים במדינה הקומוניסטית, היו חברים בלבד. חבר מנהל, חבר גנרל,חבר פקיד וחבר מנקה רחובות. הבעיה העיקרית הייתה חוסר האפשרות המעשית לשדרג את המעמד האישי, על פי אמות מידה של יכולת וכשרון, במסגרות של יושר, מוסר ותחרות חופשית.
מה שמתרחש במדינתנו שלנו, הדמוקרטית והחופשית, מתחיל להזכיר מציאויות כאלה. בעצם, אנו מתחילים להבין את הקורה מאחורי הקלעים של החזות מעמידת הפנים. בתוך הדמוקרטיה הישראלית.
לפריץ מותר. הוא יכול לשחק בחוק כרצונו, כי החוק נועד לשרת אותו. מתאים- טוב. לא מתאים, נדלג עליו או נתקן אותו. הפריץ עושה מה שטוב לו. כולם שווים, אך יש ששווים יותר. הרבה יותר.
כך, ראינו את השינוי קל הדעת של חוק יסוד. שינוי העושה פלסתר, בכוונה לבנות באמצעות חוקי יסוד תחליף לחוקה. משהו מעוגן ויציב. ונראה שלא קלות דעתם של חברי הכנסת היא העומדת לדיון.
גם התרגלנו לכך וגם חדלנו מכבר להעריך אותם, על הבנתם, ראייתם ומוסריותם. אבל, להיכן נעלמו כל חכמי המדינה? כל המשפטנים, המכונים ויתר אנשי העיקרון? אלא שנוח להם בכך, השינוי הוא לרצונם כדי להכניס את פרס ואת אנשיו לממשלה וכדי לקדם סדר יום שהם מעונינים בו. ושילכו לעזאזל כל העקרונות כולם.
יאיר פרץ, חבר הכנסת, ניסה להשיג תואר במרמה. שיעמוד למשפט ויתמודד שם. אבל, לא מכבר התברר ששופטת עליונה "לא הבחינה" שבקורות חייה שהתפרסמו באתר בית המשפט, ניתן לה תואר שלא עמלה עליו. האמנם היא שתפסוק בדינו?
ובכלל, איך זה יתכן שלכל תפקיד זוטר זקוקים לתואר ראשון או שני, אבל בבית המשפט העליון תואר ראשון מספיק! אם שם החכמה חשובה מישיבה בשיעורים, כך הוא בכל מקום. וכמובן, אסור לשכוח שלימודים בישיבה אינם נכללים במונח השכלה כלל וכלל. אגב, ראש ממשלה או שר או ח"כ יכולים להיות חסרי כל השכלה. הם נבחנים לא בניירות.
שרון השליך את בלומנטל מתפקידה בגלל ששמרה על "זכות השתיקה". יש בכך היגיון. אבל אותו היגיון מחייב אותו ואת בניו לפרט את כל הידוע להם. מחייב גם את יצחק הרצוג, עורך הדין יצחק הרצוג, לספר את מה שהוא מעלים מהציבור בנוגע לעמותות שהפעיל. כן, גם את אהוד ברק. זה שמתמודד על רשות הממשלה. ואנו זכאים לתשובות.
ומותר לנו לדעת למה בדיוק התכוון פריצקי כשדיבר על העמותות של פורז. למה, זה, ירד מסדר היום הציבורי. ואגב, כמו בבדיחה הידועה, לאן נעלם עו"ד בוגט, שהיה אז רשם העמותות? האומנם הוא הפריע למישהו? האומנם הוא עמד לחשוף דברים לא נחמדים , כך שטובאריש עמרם בוגט, פשוט הושלך מכיסאו על פי החלטת הפריץ השולט?
אכן, יתכן שיהיו רשעים ועבריינים, פה ושם, גם בארץ ישראל, אבל היכן כל האחרים, איפה כל הסובבים אותם? לאן נעלמו אבירי הדמוקרטיה? איך בדיוק השפיעו על כל כך הרבה אנשים לשנות את דעתם? במה איימו עליהם? למה מותר להחזיר סחורה פגומה או קניין טעות ולבטל את הקנייה, אבל ההונאה של הציבור, שינוי מהותי בדעת הנבחרים, עוברים בשתיקה?
בזמנו, כשממשלת שמאל נהלה משא ומתן על הגולן, הוגשה עתירה לבג"צ נגדה. העותר טען שעל פי החוק כל מי שמעביר שטח ריבוני ישראלי לזרים, דינו כבוגד. העתירה נדחתה בטענה שחזקה על המדינה שתשנה את החוק בעת הצורך ולא תעבור עליו. מסקנה ברורה מכך היא שהחוק הוא עיצה כלשהי ולא גורם מחייב. ולכאורה, מותר לתכנן רצח בגלו, לפי ההיגיון הזה, כל עוד לא רצחו. וברור שמותר, לפי ההיגיון הזה, לדון באפשרויות השונות לעצור את שיגעון ההינתקות.
עם זאת, לא מומלץ לנסות. למי שאין חברים הסיכון גדול מדי. כבר יעשו לו משהו. ישנו את החוק, יפעילו צו מנהלי, או סתם יטפלו בו בכלי זה או אחר. דוגמא קטנה ראינו כשהביטוח הלאומי ויתר לבנק מסוים על חובות בסדר גודל של מיליונים. שם יש חברים אמיתיים. לא רק שבסכום שויתרו לבנק המסכן ניתן היה לתקן הרבה קצבאות. אלא שבדרך כלל יש שם ריבית והצמדה וגם קנס מכובד שלא כדאי להתמודד איתם.
למעשה, צריך לתקן את הרישא של המאמר הזה. יש כאלה שאין להם חברים. לעומת זאת, יש כאלה שיש להם. בעצם, יש חבורה של חברים. ואלה באמת מנהלים את המדינה. לא למען המדינה. המדינה היא למענם.
והוא, כאמור, רק החבר. הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות וחופשיות, על פי מה שהיה נהוג בארצו שלו, על פי הממשלה ובית הנבחרים, ועל ידי העם. אם כי כל אחד יודע שלא מדובר בשלטון של העם, על ידי העם, ובשביל העם. להלכה, כל בעלי התפקידים במדינה הקומוניסטית, היו חברים בלבד. חבר מנהל, חבר גנרל,חבר פקיד וחבר מנקה רחובות. הבעיה העיקרית הייתה חוסר האפשרות המעשית לשדרג את המעמד האישי, על פי אמות מידה של יכולת וכשרון, במסגרות של יושר, מוסר ותחרות חופשית.
מה שמתרחש במדינתנו שלנו, הדמוקרטית והחופשית, מתחיל להזכיר מציאויות כאלה. בעצם, אנו מתחילים להבין את הקורה מאחורי הקלעים של החזות מעמידת הפנים. בתוך הדמוקרטיה הישראלית.
לפריץ מותר. הוא יכול לשחק בחוק כרצונו, כי החוק נועד לשרת אותו. מתאים- טוב. לא מתאים, נדלג עליו או נתקן אותו. הפריץ עושה מה שטוב לו. כולם שווים, אך יש ששווים יותר. הרבה יותר.
כך, ראינו את השינוי קל הדעת של חוק יסוד. שינוי העושה פלסתר, בכוונה לבנות באמצעות חוקי יסוד תחליף לחוקה. משהו מעוגן ויציב. ונראה שלא קלות דעתם של חברי הכנסת היא העומדת לדיון.
גם התרגלנו לכך וגם חדלנו מכבר להעריך אותם, על הבנתם, ראייתם ומוסריותם. אבל, להיכן נעלמו כל חכמי המדינה? כל המשפטנים, המכונים ויתר אנשי העיקרון? אלא שנוח להם בכך, השינוי הוא לרצונם כדי להכניס את פרס ואת אנשיו לממשלה וכדי לקדם סדר יום שהם מעונינים בו. ושילכו לעזאזל כל העקרונות כולם.
יאיר פרץ, חבר הכנסת, ניסה להשיג תואר במרמה. שיעמוד למשפט ויתמודד שם. אבל, לא מכבר התברר ששופטת עליונה "לא הבחינה" שבקורות חייה שהתפרסמו באתר בית המשפט, ניתן לה תואר שלא עמלה עליו. האמנם היא שתפסוק בדינו?
ובכלל, איך זה יתכן שלכל תפקיד זוטר זקוקים לתואר ראשון או שני, אבל בבית המשפט העליון תואר ראשון מספיק! אם שם החכמה חשובה מישיבה בשיעורים, כך הוא בכל מקום. וכמובן, אסור לשכוח שלימודים בישיבה אינם נכללים במונח השכלה כלל וכלל. אגב, ראש ממשלה או שר או ח"כ יכולים להיות חסרי כל השכלה. הם נבחנים לא בניירות.
שרון השליך את בלומנטל מתפקידה בגלל ששמרה על "זכות השתיקה". יש בכך היגיון. אבל אותו היגיון מחייב אותו ואת בניו לפרט את כל הידוע להם. מחייב גם את יצחק הרצוג, עורך הדין יצחק הרצוג, לספר את מה שהוא מעלים מהציבור בנוגע לעמותות שהפעיל. כן, גם את אהוד ברק. זה שמתמודד על רשות הממשלה. ואנו זכאים לתשובות.
ומותר לנו לדעת למה בדיוק התכוון פריצקי כשדיבר על העמותות של פורז. למה, זה, ירד מסדר היום הציבורי. ואגב, כמו בבדיחה הידועה, לאן נעלם עו"ד בוגט, שהיה אז רשם העמותות? האומנם הוא הפריע למישהו? האומנם הוא עמד לחשוף דברים לא נחמדים , כך שטובאריש עמרם בוגט, פשוט הושלך מכיסאו על פי החלטת הפריץ השולט?
אכן, יתכן שיהיו רשעים ועבריינים, פה ושם, גם בארץ ישראל, אבל היכן כל האחרים, איפה כל הסובבים אותם? לאן נעלמו אבירי הדמוקרטיה? איך בדיוק השפיעו על כל כך הרבה אנשים לשנות את דעתם? במה איימו עליהם? למה מותר להחזיר סחורה פגומה או קניין טעות ולבטל את הקנייה, אבל ההונאה של הציבור, שינוי מהותי בדעת הנבחרים, עוברים בשתיקה?
בזמנו, כשממשלת שמאל נהלה משא ומתן על הגולן, הוגשה עתירה לבג"צ נגדה. העותר טען שעל פי החוק כל מי שמעביר שטח ריבוני ישראלי לזרים, דינו כבוגד. העתירה נדחתה בטענה שחזקה על המדינה שתשנה את החוק בעת הצורך ולא תעבור עליו. מסקנה ברורה מכך היא שהחוק הוא עיצה כלשהי ולא גורם מחייב. ולכאורה, מותר לתכנן רצח בגלו, לפי ההיגיון הזה, כל עוד לא רצחו. וברור שמותר, לפי ההיגיון הזה, לדון באפשרויות השונות לעצור את שיגעון ההינתקות.
עם זאת, לא מומלץ לנסות. למי שאין חברים הסיכון גדול מדי. כבר יעשו לו משהו. ישנו את החוק, יפעילו צו מנהלי, או סתם יטפלו בו בכלי זה או אחר. דוגמא קטנה ראינו כשהביטוח הלאומי ויתר לבנק מסוים על חובות בסדר גודל של מיליונים. שם יש חברים אמיתיים. לא רק שבסכום שויתרו לבנק המסכן ניתן היה לתקן הרבה קצבאות. אלא שבדרך כלל יש שם ריבית והצמדה וגם קנס מכובד שלא כדאי להתמודד איתם.
למעשה, צריך לתקן את הרישא של המאמר הזה. יש כאלה שאין להם חברים. לעומת זאת, יש כאלה שיש להם. בעצם, יש חבורה של חברים. ואלה באמת מנהלים את המדינה. לא למען המדינה. המדינה היא למענם.