יותר ממאה אלף אנשים נהרגו, כפרים שלמים נמחקו מעל המפה, 5 מיליון פליטים חסרי בית, רבים מהם ימותו בימים הקרובים ברעב ובמגפות, ותשומת הלב שלנו מופנית ל-500 הישראלים. מי יצר קשר עם הבית, מי עוד לא. הנה עוד "ילד" אחד גמר לקרוא את הספר, הכניס אותו לתרמיל, ונזכר לטלפן הביתה.
צווחות גיל. הילד בסדר! למה הוא לא טלפן עד עכשיו? הוא לא היה מודע לזה שדואגים לו. הוא לא כל כך חשב על זה. סליחה הייתי שקוע בעצמי. אני בטיול. יש אחד עשר פצועים ישראלים בבתי החולים. אנחנו איתם בכותרות גדולות, תמונות, ראיונות. מאחורי החלון שלהם קוברים חמשת אלפים מתים תאילנדים, אבל אנחנו לא מסתכלים מהחלון. לנו יש אחד עשר פצועים. סליחה. אנחנו שקועים בעצמנו.
זה באמת יפה, ואני אומר את זה בלי שמץ של ציניות, שאנחנו משפחה גדולה אחת. זה כוחנו. פתאום כל השנאות והמחלוקות והניכור שלנו, נושרים כמו קליפה דקה, וברגע הקובע אנחנו משפחה. יוצאים לטייל בקצה העולם כדי לברוח מהישראליות והישראלים, ושם בקצה העולם מתברר שרוב החברה איכשהו נמצאים בתוך קבוצה של ישראלים. זה יפה שכל אחד מאיתנו מתרגש אישית כשהוא שומע ברדיו על עוד "ילד" אחד, שהתקשר לאמא להגיד שהוא חי, ואם זה בשידור חי, הדמעות זולגות לנו ממש על הלחיים בלי מעצור.
לי זה קרה על הכביש תוך כדי נהיגה. בכיתי כאילו זה היה הילד שלי, והדמעות טשטשו לי את שדה הראיה. ואולי צריך להיות חוק שאוסר על נהג לשמוע שידורים חיים בזמנים דביקים. זה יפה, אבל הגזמנו.
אנחנו קצת יותר מדי שקועים בעצמנו, ולכן מגדלים דור של אנשים, שאנחנו קוראים להם ילדים, ומחנכים אותם להיות יותר מדי שקועים בעצמם. ברור שמשפחה צריכה לדאוג רק לפצוע שלה ולחפש רק את הנעדר שלה. אבל מדינה היא מעגל יותר רחב. גם מדינה צריכה לחשוב קודם כל על אזרחיה, וישראל אולי יותר מכולן, ו"עניי עירך קודמים", והכל נכון. אבל אתה צריך לפחות לראות מהחלון את עניי העיר האחרת.
קונסולים ושגרירים של אף מדינה אחרת לא יצאו בסירות דייגים עם פנקס ועט לחפש בין האיים את החבר'ה שלא התקשרו הביתה. זה לא יפה. זה מוגזם. התוצאה הייתה שכמה "ילדים" (וכמובן הוריהם איתם, כמו שהתרגלנו עוד מאז המריבות עם המורים בבית ספר), התלוננו שלא קיבלו מספיק יחס מהשגרירות. ילדה אחת אמרה בפליאה שהתאילנדים עזרו לה יותר מהנציגות הישראלית. ישראל כאילו אמורה לעשות הרבה יותר מתאילנד על אדמת תאילנד. כאילו לא?
לא לקחת לריאות
העולם עצר את נשימתו. כל העיניים וכל האוזניים פונות למחוזות המבול, וכל יתר האירועים נבלעים בתוך הנחשול הענק. 24 שעות ביממה מדברים איתנו ומראים לנו את תאילנד והודו וסרי לנקה, ואנחנו רוצים לראות ולשמוע עוד, וכל היתר נשמע כמו שטויות וזוטות.
מי זוכר את כל השאלות שהיו כל כך גדולות בשבוע שעבר? האם שמעון פרס יהיה ממלא המקום השני או הממלא השני של המקום? האם יהדות התורה כבר ממש בפנים, או שבינתיים היא רק כמעט לא בחוץ. האם החוק יעבור כבר השבוע או יחכה עוד שבוע? האם תוסר חסינותו של יאיר פרץ. סליחה, תזכיר לי מי אתה?
וזה נכון, צודק והגיוני שאת כל הדרמות האלה אנחנו רואים פתאום בקטן, ורק הנודניק הקטן שבתוכי אומר: רגע. ואם לא היה קורה האסון הזה, שמילא שבוע שעבר את כל נפח השידור, לא היה שידור? היו מנגנים ברדיו מוזיקה קלאסית במקום הכל דיבורים? האם יונית וגדי היו אומרים לצופים: ערב טוב לא קרה שום אסון ולא התרחש שום דבר חשוב? לא. אם לא היה האסון השבוע, הם היו עושים דרמה ענקית משמעון פרס, או משני הפרחחים שציירו כתובות נאצה נגד שרון, או ממשהו שמישהו אמר למישהו.
בכל מקרה היו מנפחים לנו את הראש ותוקעים בחצוצרות 24 שעות ביממה, בדיוק כמו בשבוע של אסון עולמי, הם היו בוחרים איזו שלולית קטנה ועושים ממנה סערה ענקית. האנשים האלה חייבים לדבר ולשדר כל היום, זאת העבודה שלהם, והם מוכרחים לעשות דרמה עם או בלי סיבה, על זה משלמים להם משכורת. וזה בסדר. רק שנזכור את זה בשבוע הבא, ושנפסיק לקחת אותם לריאות.
צווחות גיל. הילד בסדר! למה הוא לא טלפן עד עכשיו? הוא לא היה מודע לזה שדואגים לו. הוא לא כל כך חשב על זה. סליחה הייתי שקוע בעצמי. אני בטיול. יש אחד עשר פצועים ישראלים בבתי החולים. אנחנו איתם בכותרות גדולות, תמונות, ראיונות. מאחורי החלון שלהם קוברים חמשת אלפים מתים תאילנדים, אבל אנחנו לא מסתכלים מהחלון. לנו יש אחד עשר פצועים. סליחה. אנחנו שקועים בעצמנו.
זה באמת יפה, ואני אומר את זה בלי שמץ של ציניות, שאנחנו משפחה גדולה אחת. זה כוחנו. פתאום כל השנאות והמחלוקות והניכור שלנו, נושרים כמו קליפה דקה, וברגע הקובע אנחנו משפחה. יוצאים לטייל בקצה העולם כדי לברוח מהישראליות והישראלים, ושם בקצה העולם מתברר שרוב החברה איכשהו נמצאים בתוך קבוצה של ישראלים. זה יפה שכל אחד מאיתנו מתרגש אישית כשהוא שומע ברדיו על עוד "ילד" אחד, שהתקשר לאמא להגיד שהוא חי, ואם זה בשידור חי, הדמעות זולגות לנו ממש על הלחיים בלי מעצור.
לי זה קרה על הכביש תוך כדי נהיגה. בכיתי כאילו זה היה הילד שלי, והדמעות טשטשו לי את שדה הראיה. ואולי צריך להיות חוק שאוסר על נהג לשמוע שידורים חיים בזמנים דביקים. זה יפה, אבל הגזמנו.
אנחנו קצת יותר מדי שקועים בעצמנו, ולכן מגדלים דור של אנשים, שאנחנו קוראים להם ילדים, ומחנכים אותם להיות יותר מדי שקועים בעצמם. ברור שמשפחה צריכה לדאוג רק לפצוע שלה ולחפש רק את הנעדר שלה. אבל מדינה היא מעגל יותר רחב. גם מדינה צריכה לחשוב קודם כל על אזרחיה, וישראל אולי יותר מכולן, ו"עניי עירך קודמים", והכל נכון. אבל אתה צריך לפחות לראות מהחלון את עניי העיר האחרת.
קונסולים ושגרירים של אף מדינה אחרת לא יצאו בסירות דייגים עם פנקס ועט לחפש בין האיים את החבר'ה שלא התקשרו הביתה. זה לא יפה. זה מוגזם. התוצאה הייתה שכמה "ילדים" (וכמובן הוריהם איתם, כמו שהתרגלנו עוד מאז המריבות עם המורים בבית ספר), התלוננו שלא קיבלו מספיק יחס מהשגרירות. ילדה אחת אמרה בפליאה שהתאילנדים עזרו לה יותר מהנציגות הישראלית. ישראל כאילו אמורה לעשות הרבה יותר מתאילנד על אדמת תאילנד. כאילו לא?
לא לקחת לריאות
העולם עצר את נשימתו. כל העיניים וכל האוזניים פונות למחוזות המבול, וכל יתר האירועים נבלעים בתוך הנחשול הענק. 24 שעות ביממה מדברים איתנו ומראים לנו את תאילנד והודו וסרי לנקה, ואנחנו רוצים לראות ולשמוע עוד, וכל היתר נשמע כמו שטויות וזוטות.
מי זוכר את כל השאלות שהיו כל כך גדולות בשבוע שעבר? האם שמעון פרס יהיה ממלא המקום השני או הממלא השני של המקום? האם יהדות התורה כבר ממש בפנים, או שבינתיים היא רק כמעט לא בחוץ. האם החוק יעבור כבר השבוע או יחכה עוד שבוע? האם תוסר חסינותו של יאיר פרץ. סליחה, תזכיר לי מי אתה?
וזה נכון, צודק והגיוני שאת כל הדרמות האלה אנחנו רואים פתאום בקטן, ורק הנודניק הקטן שבתוכי אומר: רגע. ואם לא היה קורה האסון הזה, שמילא שבוע שעבר את כל נפח השידור, לא היה שידור? היו מנגנים ברדיו מוזיקה קלאסית במקום הכל דיבורים? האם יונית וגדי היו אומרים לצופים: ערב טוב לא קרה שום אסון ולא התרחש שום דבר חשוב? לא. אם לא היה האסון השבוע, הם היו עושים דרמה ענקית משמעון פרס, או משני הפרחחים שציירו כתובות נאצה נגד שרון, או ממשהו שמישהו אמר למישהו.
בכל מקרה היו מנפחים לנו את הראש ותוקעים בחצוצרות 24 שעות ביממה, בדיוק כמו בשבוע של אסון עולמי, הם היו בוחרים איזו שלולית קטנה ועושים ממנה סערה ענקית. האנשים האלה חייבים לדבר ולשדר כל היום, זאת העבודה שלהם, והם מוכרחים לעשות דרמה עם או בלי סיבה, על זה משלמים להם משכורת. וזה בסדר. רק שנזכור את זה בשבוע הבא, ושנפסיק לקחת אותם לריאות.