את הסיפור הבא שלח אלי ידידנו היקר, ידיד ההתיישבות ביש"ע, ד'ר אבשלום קור:
ד"ר מקס נורדאו, ממיסדיה של ההסתדרות הציונית העולמית, שמו היה מאיר-שמחה. אבל הוא הוכר כמקס נורדאו, רופא ילדים בפריז. תמצאו בספר של פרופ' אברהם שמואל יהודה, מזרחן ירושלמי, תיאור מה הביא את ד'ר מקס נורדאו לחשוב על פתרון הבעיה היהודית בדרך של שיבה לציון.
בלילה השני של ה"קונגרס הציוני" הראשון בבזל, נאם נורדאו בגרמנית נאום ארוך, בו שילב כמוטו פעמים אחדות את שלוש המילים הנצחיות של ירמיהו הנביא: "ושבו בנים לגבולם". כאשר נשאל על ידי ציר צעיר מירושלים בבזל, ד"ר יהודה אז, איך הגיע אדוני אל הפסוק הזה, ועוד בעברית, והרי לא תאם את הרקע החינוכי שלו, אמר ד"ר נורדאו: את המילים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציונותי.
אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן 8 או 10 שנים. ומעשה שהיה כך היה: לי יש קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אלי אשה מהגרת מפולין, שביס לראשה וילד כבן 8 או 10, חיוור פנים, חולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אלי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל חדש, אני מנסה לדובב אותו בשפת המדינה, הוא בקושי מגמגם צרפתית. ואני שואל את אימו, שגם היא חלשה מאד בשפה, היא אומרת הוא לא לומד בבית ספר רגיל הוא לומד ב"חדר". זה בית ספר ליהודים, ואני נזפתי בה קשות, כך רק מביאים אנטישמיות.
פתחנו בפניה את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן? והיא התנצלה שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה. ואני בזעם שואל את הילד: ב"חדר" הזה, מה למדת? ואז השתנה הילד, אורו עיניו, ביידיש, שאני מהגרמנית שלי הבנתי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה ב"חדר".
יעקב, הוא אומר, על ערש דווי מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו ומתחנן בפניו, "אל נא תקברני במצרים", יש מערת המכפלה. אברהם, יצחק , שרה, רבקה, שם קברתי את לאה ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. ואני בבואי מפדן, מתה עלי רחל בארץ כנען, בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך בית לחם.
מה פתאום, באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל? אומר רש"י, וזה הכל הילד הזה מדבר, בן 8 או 10 , ומביא דברי חז'ל: "שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל לפני יוסף ולומר אני מטריח עליך טרחה כזאת, לשאת אותי ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי לאמא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאד, על יד בית לחם. אפילו העירה, לבית לחם, לא הכנסתי אותה.
קברתי אותה בדרך. אבל לא באשמתי ולא מרשלנות היתה זו. ריבונו של עולם רצה כך. הוא ידע : רב הטבחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בני, לחורבן בית ראשון, ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה יישמע. רחל מבכה על בניה ואלוקים יענה לה "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקווה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם".
אני, מספר ד"ר מקס נורדאו לא ידעתי את נפשי, הסבתי את פני לחלון כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותי זולגות, ואמרתי לעצמי: "מקס, הלוא תבוש והלוא תיכלם? אתה אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תוארי דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכל כתבי הקודש הללו. כלום. ופה ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט. והוא מדבר על יעקב, על יוסף, על ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכל חי לנגד עיניו". מחיתי את לחיי לפני שהסבתי את פני אליהם. ואמרתי בליבי: עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר.
בעתון של סוף אותו שבוע ראיתי מודעה: " מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תיאודור הרצל". מיד נעניתי.
כשהקמנו את ה"קונגרס הציוני" הראשון, וכובדתי לנאום בו, ריחפה לנגד עיני דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל המילים האלה לא אשכח לעולם. כי הם בסיס הציונות, הם בסיס היהדות: "ושבו בנים לגבולם".
עד כאן מה שקיבלתי מאת אבשלום קור.
יש בדברים האלה כדי להביא אדם יהודי, ציוני, לדמעות. ומן הקודש הזה קשה לעבור אל החולין שלנו, אל המזימה השפלה של שרון, פרס, אולמרט ומרעיהם לגרש שוב יהודים מנחלת אבותיהם, והפעם לא בידי זרים כנבוכדנצאר, טיטוס, או אדריאנוס, כי אם בידי עצמנו.
היום, אעלה כאן את נושא מעשי הרצח הטרוריסטים, ואת התופעה המוזרה, שאיש אינו מקשר אותה לאן שהיא שייכת, למדיניות הנסיגה-תחת-אש של שרון.
תזכורת קצרה. היתה זאת המדיניות המוצהרת של אוסלו: משא ומתן לחוד, וטרור לחוד. למה? פרס ורבין הסבירו, שהטרוריסטים "הקיצונים" מבקשים לטרפד את השיחות עם ערפאת ואנשיו, "אנשי השלום", ולשם כך הם מבצעים את הטרור. ולכן, אם נפסיק את השיחות וניגרר לפעולות צבאיות נרחבות נגד המפגעים ושולחיהם, השיחות ייפגעו, וזה הרי בדיוק מה שהטרוריסטים מבקשים להשיג.
אבל אנחנו לא נעשה להם את הטובה הזאת להלחם בהם, אנחנו נגלה איפוק! כך נולד הצורך לסרס את אנשי הצבא מכל מה שלמדו, "השתלת מוח" שקראו לה החלפת דיסקט.
הדימוי הזה מעלה תמונה של קציני מטכ"ל, כאלו הם רובוטים חסרי לב ורגש, אוטומטים שאת דעותיהם ומחשבותיהם ניתן לתכנת ולהחליף. ואכן, הפיקוד העליון "החליף דיסקט". את הטענות, שאותו הגוף שנושאים ונותנים איתו, הוא גם זה שיורה ודוקר ומפוצץ, לא רצו הפריירים של אוסלו לשמוע, ואשר להרוגים ולפצועים שהלכו והתרבו, ניחמו את עצמם בביטוי אידיוטי שהמציאו, שכל כולו סתירה מיניה וביה "קרבנות-שלום".
אבל הואיל ואי אפשר "להחליף דיסקט" לעם שלם, קם יום אחד העם, זרק את אנשי אוסלו החוצה ובחר תחתיהם את מי שהבטיח להם, שלא יהיה עוד משא ומתן תחת אש, שלא נתפשר עם הטרור, ושנשלוף מראשו של הרובוט הצה"לי את הכרטיס הישן של אוסלו ונכניס כרטיס חדש של כסאח, שסוף סוף ייתן לצה"ל לנצח.
ואכן, אמנם באיחור רב, אחרי סדר הדמים במלון "פארק" בנתניה, קיבל צה"ל את הפקודה לחזור אל עצמו, ובמבצע "חומת מגן", ואחריו, חזר וכבש את יהודה ושומרון, ניקה אותם, ועינינו הרואות: ביהודה ושומרון, היכן שנכנסנו, הטרור כמעט וחוסל, לעומת רצועת עזה שם הוא ממשיך להשתולל.
מכל מקום, שרון קיים את הבטחתו המשא ומתן נפסק. עד נאום לטרון, ואחר כך נאום הרצליה, עד למהפך, שבו עקף שרון את אוסלו משמאל: לא משא ומתן, כי אם מתן, מתן בלבד, ללא תמורה, של 25יישובים וחבל ארץ ענקי בשומרון, וכל זה תחת אש. מדוע? צבי הנדל וחגי הוברמן אומרים: בגלל התיקים הפליליים, אבל מה משנה הסיבה? עובדה, שלנגד עינינו מחזה הבלהות של אוסלו חוזר על עצמו: הערבים מגבירים את הטרור, ואנשי שרון אומרים זה מפני שהם רוצים לטרפד את ההתנתקות, ולכן אנחנו לא נעשה להם את הטובה הזאת, ודווקא לא ניכנס בהם. לא ניתן להם להפריע ל-"מהלך".
ממילא נאלצו לשוב ולהחליף את הדיסקט בראשו של צה"ל, הנותן לצערנו שיהפכו אותו לגולם. מעתה, צה"ל אינו רשאי עוד לעשות בעזה את מה שעשה בשכם, וכך יש לנו היום במקום "קרבנות שלום" "קרבנות-התנתקות". השותפות החדשה עם פרס סוגרת את המעגל: אוסלו חזרה, ועם ריבית דריבית.
אבל נותר הבדל אחד בין ימי פרס ורבין, ימי אוסלו, לימי פרס ושרון שבעתיד אולי יקראו להם "ימי הרצליה", וההבדל הוא בהתנהגות שלנו.
כאשר נפלו קרבנות אוסלו, ידענו להפגין לפני ביתו של רבין בירושלים ולהאשים את "מדיניות השלום", בקרבנות השלום. מועצת יש"ע הציבה שם לוח ענק ועליו מספרי ההרוגים, והרשימה עודכנה באופן קבוע. ילדים הפגינו עם מטרות-ירי מצויירות על בגדיהם, משמרות והפגנות היו בכל הארץ, שבהן קשרנו את שפיכות הדמים עם המדיניות של פרס-רבין והוקענו אותם כאחראים לדם הזה.
לעומת זאת, היום שרון נותן ונותן, ותחת אש הולכת וגוברת, ואף אחד אינו מקשר זאת עם מדיניות ההתנתקות שלו. השיטה, שיטת ההתנתקות פורחת, והשוחט הפלסטיני הטרוריסטי -שוחט.
זאת, למרות שהקשר בולט לעין. כדי להפסיק את הפצמ"רים צריך "חומת-מגן" עזתית, כלומר להכנס בפנים ולנקות. אולם, פעולה צבאית רחבה כזאת מן ההכרח שתשבש את לוח הזמנים של ההתנתקות, ולוח הזמנים הזה הוא קדוש, יותר הרבה יותר כנראה, מן הדם שלנו.
מדוע אנחנו שותקים? מדוע איננו מערימים הר של זנבות פצמ"רים ליד ביתו של שרון? מדוע עדיין אין שם לוח ועליו מספרי ההרוגים מאז נאום הרצליה הראשון, לפני למעלה משנה?
מדוע אין אנחנו מאשימים את שרון ואת ממשלת הבובות שלו ב"קרבנות ההתנתקות"?
את המחדל הזה שלנו יש לתקן מיד.
ד"ר מקס נורדאו, ממיסדיה של ההסתדרות הציונית העולמית, שמו היה מאיר-שמחה. אבל הוא הוכר כמקס נורדאו, רופא ילדים בפריז. תמצאו בספר של פרופ' אברהם שמואל יהודה, מזרחן ירושלמי, תיאור מה הביא את ד'ר מקס נורדאו לחשוב על פתרון הבעיה היהודית בדרך של שיבה לציון.
בלילה השני של ה"קונגרס הציוני" הראשון בבזל, נאם נורדאו בגרמנית נאום ארוך, בו שילב כמוטו פעמים אחדות את שלוש המילים הנצחיות של ירמיהו הנביא: "ושבו בנים לגבולם". כאשר נשאל על ידי ציר צעיר מירושלים בבזל, ד"ר יהודה אז, איך הגיע אדוני אל הפסוק הזה, ועוד בעברית, והרי לא תאם את הרקע החינוכי שלו, אמר ד"ר נורדאו: את המילים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציונותי.
אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן 8 או 10 שנים. ומעשה שהיה כך היה: לי יש קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אלי אשה מהגרת מפולין, שביס לראשה וילד כבן 8 או 10, חיוור פנים, חולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אלי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל חדש, אני מנסה לדובב אותו בשפת המדינה, הוא בקושי מגמגם צרפתית. ואני שואל את אימו, שגם היא חלשה מאד בשפה, היא אומרת הוא לא לומד בבית ספר רגיל הוא לומד ב"חדר". זה בית ספר ליהודים, ואני נזפתי בה קשות, כך רק מביאים אנטישמיות.
פתחנו בפניה את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן? והיא התנצלה שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה. ואני בזעם שואל את הילד: ב"חדר" הזה, מה למדת? ואז השתנה הילד, אורו עיניו, ביידיש, שאני מהגרמנית שלי הבנתי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה ב"חדר".
יעקב, הוא אומר, על ערש דווי מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו ומתחנן בפניו, "אל נא תקברני במצרים", יש מערת המכפלה. אברהם, יצחק , שרה, רבקה, שם קברתי את לאה ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. ואני בבואי מפדן, מתה עלי רחל בארץ כנען, בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך בית לחם.
מה פתאום, באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל? אומר רש"י, וזה הכל הילד הזה מדבר, בן 8 או 10 , ומביא דברי חז'ל: "שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל לפני יוסף ולומר אני מטריח עליך טרחה כזאת, לשאת אותי ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי לאמא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאד, על יד בית לחם. אפילו העירה, לבית לחם, לא הכנסתי אותה.
קברתי אותה בדרך. אבל לא באשמתי ולא מרשלנות היתה זו. ריבונו של עולם רצה כך. הוא ידע : רב הטבחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בני, לחורבן בית ראשון, ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה יישמע. רחל מבכה על בניה ואלוקים יענה לה "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקווה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם".
אני, מספר ד"ר מקס נורדאו לא ידעתי את נפשי, הסבתי את פני לחלון כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותי זולגות, ואמרתי לעצמי: "מקס, הלוא תבוש והלוא תיכלם? אתה אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תוארי דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכל כתבי הקודש הללו. כלום. ופה ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט. והוא מדבר על יעקב, על יוסף, על ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכל חי לנגד עיניו". מחיתי את לחיי לפני שהסבתי את פני אליהם. ואמרתי בליבי: עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר.
בעתון של סוף אותו שבוע ראיתי מודעה: " מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תיאודור הרצל". מיד נעניתי.
כשהקמנו את ה"קונגרס הציוני" הראשון, וכובדתי לנאום בו, ריחפה לנגד עיני דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל המילים האלה לא אשכח לעולם. כי הם בסיס הציונות, הם בסיס היהדות: "ושבו בנים לגבולם".
עד כאן מה שקיבלתי מאת אבשלום קור.
יש בדברים האלה כדי להביא אדם יהודי, ציוני, לדמעות. ומן הקודש הזה קשה לעבור אל החולין שלנו, אל המזימה השפלה של שרון, פרס, אולמרט ומרעיהם לגרש שוב יהודים מנחלת אבותיהם, והפעם לא בידי זרים כנבוכדנצאר, טיטוס, או אדריאנוס, כי אם בידי עצמנו.
היום, אעלה כאן את נושא מעשי הרצח הטרוריסטים, ואת התופעה המוזרה, שאיש אינו מקשר אותה לאן שהיא שייכת, למדיניות הנסיגה-תחת-אש של שרון.
תזכורת קצרה. היתה זאת המדיניות המוצהרת של אוסלו: משא ומתן לחוד, וטרור לחוד. למה? פרס ורבין הסבירו, שהטרוריסטים "הקיצונים" מבקשים לטרפד את השיחות עם ערפאת ואנשיו, "אנשי השלום", ולשם כך הם מבצעים את הטרור. ולכן, אם נפסיק את השיחות וניגרר לפעולות צבאיות נרחבות נגד המפגעים ושולחיהם, השיחות ייפגעו, וזה הרי בדיוק מה שהטרוריסטים מבקשים להשיג.
אבל אנחנו לא נעשה להם את הטובה הזאת להלחם בהם, אנחנו נגלה איפוק! כך נולד הצורך לסרס את אנשי הצבא מכל מה שלמדו, "השתלת מוח" שקראו לה החלפת דיסקט.
הדימוי הזה מעלה תמונה של קציני מטכ"ל, כאלו הם רובוטים חסרי לב ורגש, אוטומטים שאת דעותיהם ומחשבותיהם ניתן לתכנת ולהחליף. ואכן, הפיקוד העליון "החליף דיסקט". את הטענות, שאותו הגוף שנושאים ונותנים איתו, הוא גם זה שיורה ודוקר ומפוצץ, לא רצו הפריירים של אוסלו לשמוע, ואשר להרוגים ולפצועים שהלכו והתרבו, ניחמו את עצמם בביטוי אידיוטי שהמציאו, שכל כולו סתירה מיניה וביה "קרבנות-שלום".
אבל הואיל ואי אפשר "להחליף דיסקט" לעם שלם, קם יום אחד העם, זרק את אנשי אוסלו החוצה ובחר תחתיהם את מי שהבטיח להם, שלא יהיה עוד משא ומתן תחת אש, שלא נתפשר עם הטרור, ושנשלוף מראשו של הרובוט הצה"לי את הכרטיס הישן של אוסלו ונכניס כרטיס חדש של כסאח, שסוף סוף ייתן לצה"ל לנצח.
ואכן, אמנם באיחור רב, אחרי סדר הדמים במלון "פארק" בנתניה, קיבל צה"ל את הפקודה לחזור אל עצמו, ובמבצע "חומת מגן", ואחריו, חזר וכבש את יהודה ושומרון, ניקה אותם, ועינינו הרואות: ביהודה ושומרון, היכן שנכנסנו, הטרור כמעט וחוסל, לעומת רצועת עזה שם הוא ממשיך להשתולל.
מכל מקום, שרון קיים את הבטחתו המשא ומתן נפסק. עד נאום לטרון, ואחר כך נאום הרצליה, עד למהפך, שבו עקף שרון את אוסלו משמאל: לא משא ומתן, כי אם מתן, מתן בלבד, ללא תמורה, של 25יישובים וחבל ארץ ענקי בשומרון, וכל זה תחת אש. מדוע? צבי הנדל וחגי הוברמן אומרים: בגלל התיקים הפליליים, אבל מה משנה הסיבה? עובדה, שלנגד עינינו מחזה הבלהות של אוסלו חוזר על עצמו: הערבים מגבירים את הטרור, ואנשי שרון אומרים זה מפני שהם רוצים לטרפד את ההתנתקות, ולכן אנחנו לא נעשה להם את הטובה הזאת, ודווקא לא ניכנס בהם. לא ניתן להם להפריע ל-"מהלך".
ממילא נאלצו לשוב ולהחליף את הדיסקט בראשו של צה"ל, הנותן לצערנו שיהפכו אותו לגולם. מעתה, צה"ל אינו רשאי עוד לעשות בעזה את מה שעשה בשכם, וכך יש לנו היום במקום "קרבנות שלום" "קרבנות-התנתקות". השותפות החדשה עם פרס סוגרת את המעגל: אוסלו חזרה, ועם ריבית דריבית.
אבל נותר הבדל אחד בין ימי פרס ורבין, ימי אוסלו, לימי פרס ושרון שבעתיד אולי יקראו להם "ימי הרצליה", וההבדל הוא בהתנהגות שלנו.
כאשר נפלו קרבנות אוסלו, ידענו להפגין לפני ביתו של רבין בירושלים ולהאשים את "מדיניות השלום", בקרבנות השלום. מועצת יש"ע הציבה שם לוח ענק ועליו מספרי ההרוגים, והרשימה עודכנה באופן קבוע. ילדים הפגינו עם מטרות-ירי מצויירות על בגדיהם, משמרות והפגנות היו בכל הארץ, שבהן קשרנו את שפיכות הדמים עם המדיניות של פרס-רבין והוקענו אותם כאחראים לדם הזה.
לעומת זאת, היום שרון נותן ונותן, ותחת אש הולכת וגוברת, ואף אחד אינו מקשר זאת עם מדיניות ההתנתקות שלו. השיטה, שיטת ההתנתקות פורחת, והשוחט הפלסטיני הטרוריסטי -שוחט.
זאת, למרות שהקשר בולט לעין. כדי להפסיק את הפצמ"רים צריך "חומת-מגן" עזתית, כלומר להכנס בפנים ולנקות. אולם, פעולה צבאית רחבה כזאת מן ההכרח שתשבש את לוח הזמנים של ההתנתקות, ולוח הזמנים הזה הוא קדוש, יותר הרבה יותר כנראה, מן הדם שלנו.
מדוע אנחנו שותקים? מדוע איננו מערימים הר של זנבות פצמ"רים ליד ביתו של שרון? מדוע עדיין אין שם לוח ועליו מספרי ההרוגים מאז נאום הרצליה הראשון, לפני למעלה משנה?
מדוע אין אנחנו מאשימים את שרון ואת ממשלת הבובות שלו ב"קרבנות ההתנתקות"?
את המחדל הזה שלנו יש לתקן מיד.