ערב "מלחמת ששת הימים "התייצבו אלופי המטכ"ל דאז, בלשכתו של ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, הזהירו מפני ההמתנה המתמשכת המאפשרת לאויב לרכז עוד ועוד כוחות, ותבעו הכרעה צבאית. אותם אלופים אף איימו להסיר את דרגותיהם ולהניחן על שולחנו של ראש הממשלה ושר הביטחון. ביניהם היה גם האלוף אריאל שרון. אלופי תשכ"ז-1967 ידעו להציג בפני הדרג המדיני את המצב הביטחוני ואת המשמעויות החמורות של המשך ההמתנה.
היום, ארבע שנים וחצי אחרי שהאויב פתח במלחמת התשה נגד מדינת ישראל, אחרי למעלה מ-1000 קורבנות ישראליים, אחרי למעלה מ-5000 פצצות מרגמה ולמעלה מ-100 טילי קסאם שנורו על אזרחי ישראל, אחרי נזקים למשק הישראלי במיליארדים רבים של שקלים ולקראת פגיעה אדירה בחוסן של החברה הישראלית ובכל ערכי הציונות, היהדות והדמוקרטיה קולם של אלופי צה"ל לא נשמע.
אמנם, בדמוקרטיה הצבא צריך להיות כפוף לדרג המדיני, וכך נכון שיהיה, אבל באותה מידה על הצבא להציג את הערכות המצב המקצועיות והאחראיות בפני דרג זה. ב-1967 ידעו אלופי המטכ"ל להשתמש במשקלם המקצועי כדי להמחיש את עוצמת הסכנה המאיימת על ישראל. אין הצדקה שלא יעשו כן, גם בתשס"ה-2004/5.
הרמטכ"ל דיבר בעבר על הסכנה של נתינת רוח גבית לטרור, וזו אמנם המשמעות האמיתית של "ההתנתקות". התנתקות מן המלחמה העולמית בטרור, מתן שטח וחופש פעולה ל"מדינת" טרור, המחשה לאויב שדרכו מביאה פירות ללא תמורה, ואיום גובר והולך על אזרחי ישראל וחייליה, משני צדי "הקו הירוק".
הרמטכ"ל ואלופיו (ע"ע האלוף דן חלוץ) נתונים במגננה מול מתקפה כוחנית של אבירי זכויות האזרח (ובלבד שאיננו יהודי), תקשורת מגויסת למען ראש הממשלה (כל עוד זה הולך בתלם של אוסלו ומבצע את המדיניות שכנגדה נבחר) ומערכת משפטית המתעלמת מההסתה מצד השמאל הקיצוני הקורא בגלוי למלחמת אחים (דוגמאות: העיתונאי יואל מרקוס, האלוף במילואים עמי איילון, וחבר הכנסת אבו וילן) אבל נזעקת כאשר ערוותו של חוק הטרנספר נחשפת לציבור על-ידי אנשי ימין, שאינם בהכרח מתנחלים או דתיים.
בהרצאה שנשא הרמטכ"ל בפני משתתפי כנס הרצליה התייחס רב-אלוף יעלון גם לפן המוסרי של המלחמה. לדבריו, לנושא זה יש 3 היבטים:
א. האישי, בין כל חייל לבין עצמו, וכל אחד מאיתנו יודע מה לעולם לא נבצע.
ב. הישראלי, ועל צה"ל להביא בחשבון את המשמעויות לגבי החברה הישראלית, את החובה להימנע משסעים בה, ואת הצורך בגיבוי שלה.
ג. התייחסות הקהילה הבינלאומית.
בתום הרצאתו, בשלב השאלות, הצגתי בפניו את השאלה הבאה: "אדוני הרמטכ"ל, בהרצאתך דיברת על ההיבט המוסרי, וציינת שיש דברים שכל אחד מאיתנו יודע שלעולם לא נבצע. כיצד מתיישבת אמירה זו עם משימת ההתנתקות ועם שבועת האמונים של חיילי צה"ל, והאם אתה מוכן להביא בחשבון שתשקול התפטרות מתפקידך, אם חלילה, תידרש להורות לחיילינו לבצע את הפקודה האיומה, לגרש יהודים מבתיהם בארצם"? בתשובתו ענה הרמטכ"ל, שבמדינה דמוקרטית הצבא כפוף לדרג המדיני ועליו לבצע כל פקודה שתינתן לו.
האומנם? הרי אפילו בהיבט (א) לעיל אמר הרמטכ"ל את ההיפך. והאם היה הרמטכ"ל מורה לצה"ל לגרש 8000 ערבים מ-22 כפרים אם כך היה מחליט הדרג המדיני, או, שאז, היה מעדיף להתפטר?
בנסיבות שנוצרו, כאשר מדיניות הממשלה גורמת לשסע כה חמור במדינה ובצבא, כאשר אלפים רבים של חיילים, דתיים וחילוניים, לא יהיו מסוגלים לבצע את הפקודה שאסור לתיתה, וכאשר קצינים בפיקוד הדרום קובלים על כך שידיהם כבולות, והם מנועים מלעשות את המוטל על צה"ל להגנת אזרחי ישראל, אני קורא לרמטכ"ל להתפטר מתפקידו ובלבד שלא ייתן את ההוראה להפעיל את צה"ל נגד אזרחי המדינה.
הדברים נכונים גם לגבי המשטרה. המפכ"ל העריך שפינוי גוש קטיף יהיה קשה יותר מפינוי ימית, והזהיר מפני האפשרות שהממשלה תיכשל בפינוי גוש קטיף בשל התנגדות הציבור. האם המפכ"ל הציג לממשלה את המשמעויות של צמצום משמעותי בפעילותה השוטפת של המשטרה, והזנחת המלחמה בפשיעה ובתאונות הדרכים, רק כדי להתאמן ולעסוק בגירוש יהודים מבתיהם בארצם?
האם, המפכ"ל הסביר לממשלה את הנזק ליחסים בין יהודים ודרוזים, אם חלילה, יישלחו כוחות משמר הגבול, שחלק גדול מהם דרוזים, לפעילות אלימה כנגד מתיישבים יהודים? האם גם האחווה היהודית-דרוזית תצטרף לרשימה המתארכת של "קורבנות ההתנתקות"?
כאשר המפכ"ל מביא בחשבון את האפשרות הסבירה שהממשלה תיכשל בפינוי גוש קטיף בשל התנגדות הציבור, וכאשר אין הוא מצליח להעביר את המסר לדרג המדיני, אני קורא למפכ"ל להתפטר מתפקידו.
ראש הממשלה הוביל את המדינה למסלול התנגשות מסוכן וחסר-היגיון, ולנזקים אדירים ללכידות ולחוסן של הצבא והמשטרה. ניתן עדיין להשאיר גופים אלה מחוץ לוויכוח, ולמנוע את עירובם במשימה פוליטית נגד אזרחי המדינה.
האם יימצא האלוף הראשון, או הניצב הראשון, אשר יסירו את דרגותיהם ויניחו אותן על שולחנו של ראש הממשלה שרון? האם יימצא האלוף הראשון, או הניצב הראשון, אשר ינהג במקצועיות ובאחריות כפי שעשה האלוף אריאל שרון, בימים שבהם עוד היה אריק?.
היום, ארבע שנים וחצי אחרי שהאויב פתח במלחמת התשה נגד מדינת ישראל, אחרי למעלה מ-1000 קורבנות ישראליים, אחרי למעלה מ-5000 פצצות מרגמה ולמעלה מ-100 טילי קסאם שנורו על אזרחי ישראל, אחרי נזקים למשק הישראלי במיליארדים רבים של שקלים ולקראת פגיעה אדירה בחוסן של החברה הישראלית ובכל ערכי הציונות, היהדות והדמוקרטיה קולם של אלופי צה"ל לא נשמע.
אמנם, בדמוקרטיה הצבא צריך להיות כפוף לדרג המדיני, וכך נכון שיהיה, אבל באותה מידה על הצבא להציג את הערכות המצב המקצועיות והאחראיות בפני דרג זה. ב-1967 ידעו אלופי המטכ"ל להשתמש במשקלם המקצועי כדי להמחיש את עוצמת הסכנה המאיימת על ישראל. אין הצדקה שלא יעשו כן, גם בתשס"ה-2004/5.
הרמטכ"ל דיבר בעבר על הסכנה של נתינת רוח גבית לטרור, וזו אמנם המשמעות האמיתית של "ההתנתקות". התנתקות מן המלחמה העולמית בטרור, מתן שטח וחופש פעולה ל"מדינת" טרור, המחשה לאויב שדרכו מביאה פירות ללא תמורה, ואיום גובר והולך על אזרחי ישראל וחייליה, משני צדי "הקו הירוק".
הרמטכ"ל ואלופיו (ע"ע האלוף דן חלוץ) נתונים במגננה מול מתקפה כוחנית של אבירי זכויות האזרח (ובלבד שאיננו יהודי), תקשורת מגויסת למען ראש הממשלה (כל עוד זה הולך בתלם של אוסלו ומבצע את המדיניות שכנגדה נבחר) ומערכת משפטית המתעלמת מההסתה מצד השמאל הקיצוני הקורא בגלוי למלחמת אחים (דוגמאות: העיתונאי יואל מרקוס, האלוף במילואים עמי איילון, וחבר הכנסת אבו וילן) אבל נזעקת כאשר ערוותו של חוק הטרנספר נחשפת לציבור על-ידי אנשי ימין, שאינם בהכרח מתנחלים או דתיים.
בהרצאה שנשא הרמטכ"ל בפני משתתפי כנס הרצליה התייחס רב-אלוף יעלון גם לפן המוסרי של המלחמה. לדבריו, לנושא זה יש 3 היבטים:
א. האישי, בין כל חייל לבין עצמו, וכל אחד מאיתנו יודע מה לעולם לא נבצע.
ב. הישראלי, ועל צה"ל להביא בחשבון את המשמעויות לגבי החברה הישראלית, את החובה להימנע משסעים בה, ואת הצורך בגיבוי שלה.
ג. התייחסות הקהילה הבינלאומית.
בתום הרצאתו, בשלב השאלות, הצגתי בפניו את השאלה הבאה: "אדוני הרמטכ"ל, בהרצאתך דיברת על ההיבט המוסרי, וציינת שיש דברים שכל אחד מאיתנו יודע שלעולם לא נבצע. כיצד מתיישבת אמירה זו עם משימת ההתנתקות ועם שבועת האמונים של חיילי צה"ל, והאם אתה מוכן להביא בחשבון שתשקול התפטרות מתפקידך, אם חלילה, תידרש להורות לחיילינו לבצע את הפקודה האיומה, לגרש יהודים מבתיהם בארצם"? בתשובתו ענה הרמטכ"ל, שבמדינה דמוקרטית הצבא כפוף לדרג המדיני ועליו לבצע כל פקודה שתינתן לו.
האומנם? הרי אפילו בהיבט (א) לעיל אמר הרמטכ"ל את ההיפך. והאם היה הרמטכ"ל מורה לצה"ל לגרש 8000 ערבים מ-22 כפרים אם כך היה מחליט הדרג המדיני, או, שאז, היה מעדיף להתפטר?
בנסיבות שנוצרו, כאשר מדיניות הממשלה גורמת לשסע כה חמור במדינה ובצבא, כאשר אלפים רבים של חיילים, דתיים וחילוניים, לא יהיו מסוגלים לבצע את הפקודה שאסור לתיתה, וכאשר קצינים בפיקוד הדרום קובלים על כך שידיהם כבולות, והם מנועים מלעשות את המוטל על צה"ל להגנת אזרחי ישראל, אני קורא לרמטכ"ל להתפטר מתפקידו ובלבד שלא ייתן את ההוראה להפעיל את צה"ל נגד אזרחי המדינה.
הדברים נכונים גם לגבי המשטרה. המפכ"ל העריך שפינוי גוש קטיף יהיה קשה יותר מפינוי ימית, והזהיר מפני האפשרות שהממשלה תיכשל בפינוי גוש קטיף בשל התנגדות הציבור. האם המפכ"ל הציג לממשלה את המשמעויות של צמצום משמעותי בפעילותה השוטפת של המשטרה, והזנחת המלחמה בפשיעה ובתאונות הדרכים, רק כדי להתאמן ולעסוק בגירוש יהודים מבתיהם בארצם?
האם, המפכ"ל הסביר לממשלה את הנזק ליחסים בין יהודים ודרוזים, אם חלילה, יישלחו כוחות משמר הגבול, שחלק גדול מהם דרוזים, לפעילות אלימה כנגד מתיישבים יהודים? האם גם האחווה היהודית-דרוזית תצטרף לרשימה המתארכת של "קורבנות ההתנתקות"?
כאשר המפכ"ל מביא בחשבון את האפשרות הסבירה שהממשלה תיכשל בפינוי גוש קטיף בשל התנגדות הציבור, וכאשר אין הוא מצליח להעביר את המסר לדרג המדיני, אני קורא למפכ"ל להתפטר מתפקידו.
ראש הממשלה הוביל את המדינה למסלול התנגשות מסוכן וחסר-היגיון, ולנזקים אדירים ללכידות ולחוסן של הצבא והמשטרה. ניתן עדיין להשאיר גופים אלה מחוץ לוויכוח, ולמנוע את עירובם במשימה פוליטית נגד אזרחי המדינה.
האם יימצא האלוף הראשון, או הניצב הראשון, אשר יסירו את דרגותיהם ויניחו אותן על שולחנו של ראש הממשלה שרון? האם יימצא האלוף הראשון, או הניצב הראשון, אשר ינהג במקצועיות ובאחריות כפי שעשה האלוף אריאל שרון, בימים שבהם עוד היה אריק?.