"מלחמת המפרץ" היה הכינוי למתקפת כמה עשרות טילים על ישראל. הרמת הגבה של ותיקי מלחמות, של ממש, נתקלה בתגובת נגד של "אבל זאת מלחמה בשבילנו". ואכן, שיירות ה"עריקים", בלשונו של ראש העיר תל אביב, שברחו מדי לילה מאזור א' המסוכן אל אזורים אחרים(כן, גם אל גוש קטיף) המחישו היטב את הפאניקה ואת נפגעי החרדה הרבים שהיו אז. שהרי בנס נהרג יהודי אחד ולא יותר. ולאחר זמן קצר הארץ שקטה.
אלא, שעד היום נמשך הויכוח אם נכון עשה ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, בהבליגו על הפגיעה באזרחים וברבונות שלנו. טענו נגדו שעם כל הכבוד לידידותה של ארה"ב ולמלחמתה בעיראקים, מדינה אמיתית אינה יכולה להחשות ולצפות לחסדי זרים גם אם הם אמריקאים. והפגיעה לטווח הארוך ודאית.
יהודי קטיף עומדים בגבורה משך שנים, יום יום ולילה לילה, עם טפם, תחת הפגזות של פצמ"רים וטילים שכבר עברו את מניין חמשת האלפים. אמנם צ'יץ' וחבריו נאלמו דום, אבל כל איש ישר והגון צריך להריע להם ולכוח עמידתם. השיירות לקטיף רק נכנסות. עוד ועוד יהודים נדחקים לשבת שם על אף סכנת המחבלים, טיליהם ומנהרותיהם. וממשלת ישראל אינה מפעילה את יכולתה להגן על אזרחיה. וראה זה פלא, אין קמפיין ציבורי נגד ראש הממשלה המבליג על חשבון אזרחיו היותר נאמנים. שאלת ההרתעה והמחיר בעתיד אינה עולה כלל על הפרק.
וכאן גם מתפרץ לו הטלאי. כן, הטלאי הצהוב דווקא. לא אחת שמענו התפארויות שאילו היתה מדינה יהודית קיימת בעת השואה, השואה היתה מצומצמת בהרבה. בתוכנית המצוינת ברדיו, של בן מלך, בימים אלה על יהדות הונגריה, במלאת 60 להשמדת מאות אלפים מבניה, הועלתה על נס פעילותם של חנה סנש וחבריה. בגיבוי מתאים, טענו דוברים בתוכנית, ובגיוס עוד אלפים, היו יכולים הללו להטות את המאורעות שם ולהציל עוד יהודים.
בלי להיכנס לויכוח היסטורי, בולטת כאן ובכל דיון תפיסת האחריות של המדינה היהודית לאזרחיה. זו המשמעות של המדינה. אפילו הייתה היא רק פיסת קרקע באוגנדה, רק "מקלט לילה". הטלאי הצהוב מסמל את חוסר האונים, את סימון היהודים להשמדה כצאן לטבח. את הזיהוי כזהות בין היהודי לקרבן ולבן מוות. אז נכון. אנו לא בשואה, ב"ה.
אך האם הפגזה יום יומית על יהודים ללא מענה ראוי, אינה התכחשות המדינה לאזרחיה? האומנם אין כאן הפקרה של כצאן לטבח, של ברווזים במטווח ללא תשובה מוחצת וחיסול האיום? מי יכול להאשים את עונדי הטלאי הכתום, הזועקים: אל תפקירונו! וזעקתם היא בכתום של אהבה, אור ותקווה?
לא, רבותי, אין כאן התרסה. אני שומע בכי וכאב, אני שומע זעקת אחים. וזו זכות יסוד. עוד לפני טרנספר, עוד לפני אובדן עמל שנים והעברתו לידיים זרות, עוינות וחומדות. כן, כמו "שם".
ובכלל, שיטפון הגינויים את ענידת הכתום, גם בין חברים, חושפים תמונה מרגיזה. כל העמודים שנותרו ריקים בעבר, כשההשוואה לנאצים נעשתה על ידי השמאל, התמלאו דווקא עכשיו.
ולהלן, חידון קצר. איזה חתן פרס ישראל טען שאם רואים את החרדים, מבינים למה קרתה השואה? מי טבע את המונח הזוועתי "יודונאצים"? מי השווה את הכיפה הסרוגה לצלב הקרס? לצלב שנהנה להינעץ בתוך כיפות. מהיכן ההשוואה של ילדי חברון להיטלר יוגנד ושל חיילי צה"ל לס.ס.? את מי הוקיעו בתוכנית רדיו- נוכח שתיקת הכבשים- כ"נאצי מלוכלך"? והאם הגדרת ההתישבות כסרטן מזכירה למישהו את הגדרת היהודים כעכברושים מפיצי מחלות?
מי השווה בין נגינת כינור ליהודים המוצאים להריגה באושוויץ, לבין הכינור במחסום למחבלים, הנושא, אולי, מוות ליהודים. אפילו הסבתא ברפיח, בשונה לגמרי מהסבתא של טומי לפיד, בטוחה בחייה. ומי יזם ועודד את עלילת הדם נגד היהודים בג'נין? כן, אריק, מזכיר גם את העלילה בסברה ושתילה...
אכן, צריך להוציא את השואה מהויכוח הפוליטי. אבל אין להימנע מהסקת מסקנות ממנה. זה לא תרגיל אינטלקטואלי. זה נוגע בעצם חיינו ובמהות קיומנו. והפקרתם של יהודים לסכנת מוות, לבשר תותחים, כשצה"ל הגדול אינו פועל, היא פגיעה בזכרון נרצחי השואה. "גורלנו הוא אזהרה לכם", נחקק על הר האפר במאידאנק.
האומנם למדנו? שבועת ה"לא עוד" מוחלפת בקול ענות חלושה והלקח העיקרי אינו נלמד. וצחוק הגורל הוא שצאצאי לוחמי הפלמ"ח וההגנה, הצברים בקיבוצים ובתנועת העבודה, שידעו ללעוג לניצולי השואה על שהלכו, לקוצר הבנתם, כצאן לטבח, דווקא הם מובילים את התבוסתנות והכניעה. דווקא הם מכופפים את קומתם. בעוד צאצאי ה"פורשים", יוצאי הגלויות מנסים לשמור על כבוד ישראל.
והאמת היא, שתגובות הזעם בשמאל, מעידות שהטלאי הכתום פגע במטרה ונכון לעשותו. ובמאבק הזה בין אלו שניסו ליצור את "הישראלי החדש" על ידי התנתקות ממקורותיו, לבין המחוברים לעם ישראל ולעברו, בטוב וברע, אין ספק מי ינצח בסופו של דבר. כי נצח ישראל לא ישקר. נצח וניצחון יחדיו יהלכו.
אלא, שעד היום נמשך הויכוח אם נכון עשה ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, בהבליגו על הפגיעה באזרחים וברבונות שלנו. טענו נגדו שעם כל הכבוד לידידותה של ארה"ב ולמלחמתה בעיראקים, מדינה אמיתית אינה יכולה להחשות ולצפות לחסדי זרים גם אם הם אמריקאים. והפגיעה לטווח הארוך ודאית.
יהודי קטיף עומדים בגבורה משך שנים, יום יום ולילה לילה, עם טפם, תחת הפגזות של פצמ"רים וטילים שכבר עברו את מניין חמשת האלפים. אמנם צ'יץ' וחבריו נאלמו דום, אבל כל איש ישר והגון צריך להריע להם ולכוח עמידתם. השיירות לקטיף רק נכנסות. עוד ועוד יהודים נדחקים לשבת שם על אף סכנת המחבלים, טיליהם ומנהרותיהם. וממשלת ישראל אינה מפעילה את יכולתה להגן על אזרחיה. וראה זה פלא, אין קמפיין ציבורי נגד ראש הממשלה המבליג על חשבון אזרחיו היותר נאמנים. שאלת ההרתעה והמחיר בעתיד אינה עולה כלל על הפרק.
וכאן גם מתפרץ לו הטלאי. כן, הטלאי הצהוב דווקא. לא אחת שמענו התפארויות שאילו היתה מדינה יהודית קיימת בעת השואה, השואה היתה מצומצמת בהרבה. בתוכנית המצוינת ברדיו, של בן מלך, בימים אלה על יהדות הונגריה, במלאת 60 להשמדת מאות אלפים מבניה, הועלתה על נס פעילותם של חנה סנש וחבריה. בגיבוי מתאים, טענו דוברים בתוכנית, ובגיוס עוד אלפים, היו יכולים הללו להטות את המאורעות שם ולהציל עוד יהודים.
בלי להיכנס לויכוח היסטורי, בולטת כאן ובכל דיון תפיסת האחריות של המדינה היהודית לאזרחיה. זו המשמעות של המדינה. אפילו הייתה היא רק פיסת קרקע באוגנדה, רק "מקלט לילה". הטלאי הצהוב מסמל את חוסר האונים, את סימון היהודים להשמדה כצאן לטבח. את הזיהוי כזהות בין היהודי לקרבן ולבן מוות. אז נכון. אנו לא בשואה, ב"ה.
אך האם הפגזה יום יומית על יהודים ללא מענה ראוי, אינה התכחשות המדינה לאזרחיה? האומנם אין כאן הפקרה של כצאן לטבח, של ברווזים במטווח ללא תשובה מוחצת וחיסול האיום? מי יכול להאשים את עונדי הטלאי הכתום, הזועקים: אל תפקירונו! וזעקתם היא בכתום של אהבה, אור ותקווה?
לא, רבותי, אין כאן התרסה. אני שומע בכי וכאב, אני שומע זעקת אחים. וזו זכות יסוד. עוד לפני טרנספר, עוד לפני אובדן עמל שנים והעברתו לידיים זרות, עוינות וחומדות. כן, כמו "שם".
ובכלל, שיטפון הגינויים את ענידת הכתום, גם בין חברים, חושפים תמונה מרגיזה. כל העמודים שנותרו ריקים בעבר, כשההשוואה לנאצים נעשתה על ידי השמאל, התמלאו דווקא עכשיו.
ולהלן, חידון קצר. איזה חתן פרס ישראל טען שאם רואים את החרדים, מבינים למה קרתה השואה? מי טבע את המונח הזוועתי "יודונאצים"? מי השווה את הכיפה הסרוגה לצלב הקרס? לצלב שנהנה להינעץ בתוך כיפות. מהיכן ההשוואה של ילדי חברון להיטלר יוגנד ושל חיילי צה"ל לס.ס.? את מי הוקיעו בתוכנית רדיו- נוכח שתיקת הכבשים- כ"נאצי מלוכלך"? והאם הגדרת ההתישבות כסרטן מזכירה למישהו את הגדרת היהודים כעכברושים מפיצי מחלות?
מי השווה בין נגינת כינור ליהודים המוצאים להריגה באושוויץ, לבין הכינור במחסום למחבלים, הנושא, אולי, מוות ליהודים. אפילו הסבתא ברפיח, בשונה לגמרי מהסבתא של טומי לפיד, בטוחה בחייה. ומי יזם ועודד את עלילת הדם נגד היהודים בג'נין? כן, אריק, מזכיר גם את העלילה בסברה ושתילה...
אכן, צריך להוציא את השואה מהויכוח הפוליטי. אבל אין להימנע מהסקת מסקנות ממנה. זה לא תרגיל אינטלקטואלי. זה נוגע בעצם חיינו ובמהות קיומנו. והפקרתם של יהודים לסכנת מוות, לבשר תותחים, כשצה"ל הגדול אינו פועל, היא פגיעה בזכרון נרצחי השואה. "גורלנו הוא אזהרה לכם", נחקק על הר האפר במאידאנק.
האומנם למדנו? שבועת ה"לא עוד" מוחלפת בקול ענות חלושה והלקח העיקרי אינו נלמד. וצחוק הגורל הוא שצאצאי לוחמי הפלמ"ח וההגנה, הצברים בקיבוצים ובתנועת העבודה, שידעו ללעוג לניצולי השואה על שהלכו, לקוצר הבנתם, כצאן לטבח, דווקא הם מובילים את התבוסתנות והכניעה. דווקא הם מכופפים את קומתם. בעוד צאצאי ה"פורשים", יוצאי הגלויות מנסים לשמור על כבוד ישראל.
והאמת היא, שתגובות הזעם בשמאל, מעידות שהטלאי הכתום פגע במטרה ונכון לעשותו. ובמאבק הזה בין אלו שניסו ליצור את "הישראלי החדש" על ידי התנתקות ממקורותיו, לבין המחוברים לעם ישראל ולעברו, בטוב וברע, אין ספק מי ינצח בסופו של דבר. כי נצח ישראל לא ישקר. נצח וניצחון יחדיו יהלכו.