הוא נראה בחור חכם וחושב, דיבורו רהוט ועיניו עמוקות. הוא גם הודה על האמת ואמר, שאכן נראה לו כי ביהדות, הוא עשוי למצוא את התשובות לשאלותיו. אבל, דבר אחד מטריד אותו עד למאוד וחוסם אותו מלעשות את הצעד ולהתחיל ללמוד. מה הוא המחסום הגדול? שאלתי. ואז הגיעה התשובה: "אני לא רוצה להיות כמוכם"'. כמובן, נעלבתי.
מה כל כך רע בנו? תהיתי. ותשובתו המפתיעה. הבעיה הפוכה, אתם טובים מידי. אתם הולכים לצבא, מכניסים לכם בכפיה חיילות ליחידה. אתם מקימים גבעות, מפנים אתכם בכוח, מכים אתכם, ועוד אומרים שאתם אלימים ומפירי חוק. אתם בונים ישובים חוקיים ומאושרים תוך סיכון עצמי אדיר, ומנסים כעת לפנות אתכם מבתיכם, ולמסור את בתיכם לידי האויב.
אתם מושמצים כאויבי השלום, אויבי העם, האשמים בכל הצרות שעוברות כיום על עם ישראל. ואם לא די שמסיתים את העם נגדכם, באופן יומיומי, בסופו של דבר, מאשימים אתכם, דווקא, כמסיתים לאומיים. בקיצור, אם לחזור בתשובה פירושו, להיות חלק מכם, על המשמעות המזוכיסטית הכרוכה בכך, אני לא מעוניין.
נזכרתי בתפילה של ראש השנה: "תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך, תקוה טובה לדורשיך, ופתחון פה למייחלים לך". כבוד? תהילה ליראי ד'? למה?
עכשיו הבנתי, למה זה כל כך חשוב. בלי זה, איך תהיה "שמחה לארצך, ששון לעירך"? איך נגיע ל"צמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן ישי משיחך"? בלי זה, מי בכלל ירצה לחזור בתשובה? בשביל להיות גם הוא חבר בשק החבטות של התקשורת, והפוליטיקאים הישראלים?
לפתע הבנתי, הבעיה היא שאנחנו בכלל לא נעלבים. לוותר על כבודנו האישי, זה טוב מאד, אבל מי התיר לנו לוותר על כבודנו הלאומי? על כבודו של יוסף הצדיק? על כבודה של עיר אבותינו חברון? על כבוד לומדי התורה בישיבות? על כבודה של ארץ קדשנו ותפארתנו? איך יתכן שאנשים שהשתתפו ואף הובילו בעבר, מסירת חלקי ארץ אבותינו לידי גויים, הפכו בתמיכתנו להיות בעלי שררה? איזו השפלה. מי התיר לנו להתנהג בצורה כזו. מי התיר לנו לא להעלב? "ויתרנו כבוד שמים וכבוד התורה, ומחינו על כבודנו" (וידוי הגדול לרבינו ניסים).
קודם כל, הזכרתי לו, שבאמת לא בוחרים לפי שיקולי כדאיות. מעבר לזה, עם ציבור כל כך לא חשוב ולא משמעותי, לא מתעסקים בכל כך הרבה כוחות, המנסים לעצרו בדרכו הרעיונית והמעשית. דווקא כיום, מנסים עוד יותר להצר את צעדינו, משום שרואים את העוצמה הרוחנית והמעשית הגדולה מיום ליום. את בחורי הישיבות, החיילים, השירות הלאומי, את המשפחות הטובות, את העשייה הבלתי פוסקת, את הציונות האמיתית היחידה, שהנחיל לנו בתורתו, מרן הרב. ציונות של קדושה, שכוחה במתניה, והיא אף מתעצמת מיום ליום.
כל התופעות הלא נעימות שהזכרת, נובעות מעובדה אחת פשוטה, הם מקנאים ופוחדים. מקנאים בהצלחה, ופוחדים לאבד את השררה. זאת ההזדמנות שלך. אולי אתה תדע יותר טוב, איך לסלק מהם את הפחד? איך לומר להם, שהיהדות היא שלהם לא פחות משלנו? שאין לנו כל כוונה להפוך את היהדות לקרדום לחפור בה, ולהשתלט עליהם? איך לומר להם, שאין בכלל הפרדה כזו של "אנחנו והם"? שכולנו צריכים לדבר על עצמנו בגוף ראשון: "אנחנו", עם אחד מאמין, יהודי, ודווקא מתוך כך, פורח.
באופן מוזר, היה לי בסיס טוב לדבר איתו, משום שדווקא לו, שלכאורה, אינו מכיר כל כך יהדות, הייתה תחושה אחת של נפש בריאה. הוא נעלב את עלבונה של היהדות.
"מצדדים שונים תבוא ותתגלה התשובה. אחד מיוחד מצדדיה אלה, יהיה הצער על העלבון שנעלב הרוח הגדול, האצור בכל מה שהנחילונו אבותינו, שאין שיעור לעזו וכבודו..."(אורות התשובה, ד' ט').
מה כל כך רע בנו? תהיתי. ותשובתו המפתיעה. הבעיה הפוכה, אתם טובים מידי. אתם הולכים לצבא, מכניסים לכם בכפיה חיילות ליחידה. אתם מקימים גבעות, מפנים אתכם בכוח, מכים אתכם, ועוד אומרים שאתם אלימים ומפירי חוק. אתם בונים ישובים חוקיים ומאושרים תוך סיכון עצמי אדיר, ומנסים כעת לפנות אתכם מבתיכם, ולמסור את בתיכם לידי האויב.
אתם מושמצים כאויבי השלום, אויבי העם, האשמים בכל הצרות שעוברות כיום על עם ישראל. ואם לא די שמסיתים את העם נגדכם, באופן יומיומי, בסופו של דבר, מאשימים אתכם, דווקא, כמסיתים לאומיים. בקיצור, אם לחזור בתשובה פירושו, להיות חלק מכם, על המשמעות המזוכיסטית הכרוכה בכך, אני לא מעוניין.
נזכרתי בתפילה של ראש השנה: "תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך, תקוה טובה לדורשיך, ופתחון פה למייחלים לך". כבוד? תהילה ליראי ד'? למה?
עכשיו הבנתי, למה זה כל כך חשוב. בלי זה, איך תהיה "שמחה לארצך, ששון לעירך"? איך נגיע ל"צמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן ישי משיחך"? בלי זה, מי בכלל ירצה לחזור בתשובה? בשביל להיות גם הוא חבר בשק החבטות של התקשורת, והפוליטיקאים הישראלים?
לפתע הבנתי, הבעיה היא שאנחנו בכלל לא נעלבים. לוותר על כבודנו האישי, זה טוב מאד, אבל מי התיר לנו לוותר על כבודנו הלאומי? על כבודו של יוסף הצדיק? על כבודה של עיר אבותינו חברון? על כבוד לומדי התורה בישיבות? על כבודה של ארץ קדשנו ותפארתנו? איך יתכן שאנשים שהשתתפו ואף הובילו בעבר, מסירת חלקי ארץ אבותינו לידי גויים, הפכו בתמיכתנו להיות בעלי שררה? איזו השפלה. מי התיר לנו להתנהג בצורה כזו. מי התיר לנו לא להעלב? "ויתרנו כבוד שמים וכבוד התורה, ומחינו על כבודנו" (וידוי הגדול לרבינו ניסים).
קודם כל, הזכרתי לו, שבאמת לא בוחרים לפי שיקולי כדאיות. מעבר לזה, עם ציבור כל כך לא חשוב ולא משמעותי, לא מתעסקים בכל כך הרבה כוחות, המנסים לעצרו בדרכו הרעיונית והמעשית. דווקא כיום, מנסים עוד יותר להצר את צעדינו, משום שרואים את העוצמה הרוחנית והמעשית הגדולה מיום ליום. את בחורי הישיבות, החיילים, השירות הלאומי, את המשפחות הטובות, את העשייה הבלתי פוסקת, את הציונות האמיתית היחידה, שהנחיל לנו בתורתו, מרן הרב. ציונות של קדושה, שכוחה במתניה, והיא אף מתעצמת מיום ליום.
כל התופעות הלא נעימות שהזכרת, נובעות מעובדה אחת פשוטה, הם מקנאים ופוחדים. מקנאים בהצלחה, ופוחדים לאבד את השררה. זאת ההזדמנות שלך. אולי אתה תדע יותר טוב, איך לסלק מהם את הפחד? איך לומר להם, שהיהדות היא שלהם לא פחות משלנו? שאין לנו כל כוונה להפוך את היהדות לקרדום לחפור בה, ולהשתלט עליהם? איך לומר להם, שאין בכלל הפרדה כזו של "אנחנו והם"? שכולנו צריכים לדבר על עצמנו בגוף ראשון: "אנחנו", עם אחד מאמין, יהודי, ודווקא מתוך כך, פורח.
באופן מוזר, היה לי בסיס טוב לדבר איתו, משום שדווקא לו, שלכאורה, אינו מכיר כל כך יהדות, הייתה תחושה אחת של נפש בריאה. הוא נעלב את עלבונה של היהדות.
"מצדדים שונים תבוא ותתגלה התשובה. אחד מיוחד מצדדיה אלה, יהיה הצער על העלבון שנעלב הרוח הגדול, האצור בכל מה שהנחילונו אבותינו, שאין שיעור לעזו וכבודו..."(אורות התשובה, ד' ט').