מכתב גלוי לראשי ותלמידי המכינות בעקבות התבטאויות של בוגרי מכינות בפינוי גבעת יצהר: "כל פקודה בצבא היא מצווה", "דינא דמלכותא דינא והקרוונים הוצבו שם בניגוד לחוק".
בפנימיות התורה מבואר שהידיים צריכות טהרה מיוחדת, יותר משאר הגוף. כוחות העשייה מועדים לנפילה יותר משאר כוחות הנפש, ולכן זקוקים טהרה מיוחדת. יתכן שהמוח והלב יהיו מכוונים בדיוק למטרה, אבל כוחות העשייה לא ינהגו בהתאם. במילים שלנו: מה שיוצא בסוף, למעשה, הוא לא תמיד מה שרצינו וציפינו.
כלפי מה הדברים אמורים? בדיון ההלכתי סביב שאלת סירוב הפקודה נראה חתך ברור בין ראשי המכינות המורים שלא לסרב פקודה בכל מחיר, ועדיף להיות שותף לעקירה מאשר לסרב פקודה, ובין רוב מניין ובניין של מורי ההוראה וראשי הישיבות המורים שאסור בשום אופן לבצע פקודות המנוגדות לדין תורה, ולו במחיר של סירוב פקודה (החתך הוא בתוך מי שמחשיב עצמו מתלמידי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שהמכינות יונקות מרוח תורתו).
איך אפשר להסביר זאת? אין זאת אלא שהידיים, כוחות המעשה, "נטמאו", ואיבדו את מקומם ואת הפרופורציה הנכונה שלהם. מה הפירוש? בתחילה הוחלט שישנה "מטרת על" והיא להשתתף במערכות הצבאיות ככל שניתן, להתקדם לדרגות בכירות ובכך לתקן את המערכת מבפנים ולקדש ולרומם את הצבא. עד כאן הרצון הטוב.
אולם בפועל מתברר שההשפעה היא דו-כיוונית. עם הכניסה וההיטמעות בתוך המערכות הצבאיות, השתרשה בלב העושים במלאכה ההכרה שכל פקודה צבאית היא כמצווה מפי הגבורה, שחובה על החייל לבצעה בכל מקרה ובכל מצב. המחויבות הפשוטה של כל יהודי להלכה כפי שהיא נעלמה, ותחתיה התגלה ציות עיוור למערכות שלא תמיד נוהגות כשורה. הצבא, שאמור להיות כלי לגילוי מלכות התורה, הפך להיות שווה ערך לה, ובשמו נעשה כהיתר לעבור על איסורי תורה גמורים.
אם נזכה לטהרת הידיים, וכל חייל דתי יהיה אוטונומיה מוסרית, ויבחן כל פקודה לפי ערכיו המוחלטים והנצחיים, יהיה קידוש שם שמים ברבים. כשיראו חיילים מלאי מוטיבציה הנאמנים לתורת ישראל, ומוכנים לוותר על כבודם ומעמדם בשם אמונתם, בגלוי ובגאון, בכל תוקף ועוז, בלי מבוכה והיסוסים.
או אז יתחדש הסיכוי למלא את הצבא בתוכן תורני אמיתי, במקום להיות כלי ריק הממלא כל פקודה באשר היא, יהפוך הצבא להיות כלי שרת לקידוש ה' ולביסוס התורה בעולם. ובלי זה מה הרווחנו מחייל שומר מצוות הממלא כל פקודה באשר היא? מה ההבדל בינו לבין כל חייל אחר? (וכמה מתמיהה היא העובדה, שבמצוות כשבת, כשרות, צניעות וכיוצא בזה מוסכם שישנם קווים אדומים, ודווקא במצוות שנתחדשו באחרונה, ושמתוכם נובעת ההליכה כיישוב הארץ ודיני מלכות ישראל נעשה כהיתר לעבור על איסורי תורה).
בואו ונתקן את אשר עיוותנו. נזכור לשם מה התגייסנו, ולשם מה אנו זקוקים לצבא ולמדינה בכלל. בואו ונעמוד על שלנו באומץ, אף במחיר ויתור על השגנו החיצוניים, ומכוח מעשה אמיתי ואיתן זה נזכה לצבא חזק שממלא את פקודותיו יתברך בשמחה ומתוך חיוניות יהודית.
כותב המאמר לומד בישיבת "עוד יוסף חי" שביצהר.
בפנימיות התורה מבואר שהידיים צריכות טהרה מיוחדת, יותר משאר הגוף. כוחות העשייה מועדים לנפילה יותר משאר כוחות הנפש, ולכן זקוקים טהרה מיוחדת. יתכן שהמוח והלב יהיו מכוונים בדיוק למטרה, אבל כוחות העשייה לא ינהגו בהתאם. במילים שלנו: מה שיוצא בסוף, למעשה, הוא לא תמיד מה שרצינו וציפינו.
כלפי מה הדברים אמורים? בדיון ההלכתי סביב שאלת סירוב הפקודה נראה חתך ברור בין ראשי המכינות המורים שלא לסרב פקודה בכל מחיר, ועדיף להיות שותף לעקירה מאשר לסרב פקודה, ובין רוב מניין ובניין של מורי ההוראה וראשי הישיבות המורים שאסור בשום אופן לבצע פקודות המנוגדות לדין תורה, ולו במחיר של סירוב פקודה (החתך הוא בתוך מי שמחשיב עצמו מתלמידי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שהמכינות יונקות מרוח תורתו).
איך אפשר להסביר זאת? אין זאת אלא שהידיים, כוחות המעשה, "נטמאו", ואיבדו את מקומם ואת הפרופורציה הנכונה שלהם. מה הפירוש? בתחילה הוחלט שישנה "מטרת על" והיא להשתתף במערכות הצבאיות ככל שניתן, להתקדם לדרגות בכירות ובכך לתקן את המערכת מבפנים ולקדש ולרומם את הצבא. עד כאן הרצון הטוב.
אולם בפועל מתברר שההשפעה היא דו-כיוונית. עם הכניסה וההיטמעות בתוך המערכות הצבאיות, השתרשה בלב העושים במלאכה ההכרה שכל פקודה צבאית היא כמצווה מפי הגבורה, שחובה על החייל לבצעה בכל מקרה ובכל מצב. המחויבות הפשוטה של כל יהודי להלכה כפי שהיא נעלמה, ותחתיה התגלה ציות עיוור למערכות שלא תמיד נוהגות כשורה. הצבא, שאמור להיות כלי לגילוי מלכות התורה, הפך להיות שווה ערך לה, ובשמו נעשה כהיתר לעבור על איסורי תורה גמורים.
אם נזכה לטהרת הידיים, וכל חייל דתי יהיה אוטונומיה מוסרית, ויבחן כל פקודה לפי ערכיו המוחלטים והנצחיים, יהיה קידוש שם שמים ברבים. כשיראו חיילים מלאי מוטיבציה הנאמנים לתורת ישראל, ומוכנים לוותר על כבודם ומעמדם בשם אמונתם, בגלוי ובגאון, בכל תוקף ועוז, בלי מבוכה והיסוסים.
או אז יתחדש הסיכוי למלא את הצבא בתוכן תורני אמיתי, במקום להיות כלי ריק הממלא כל פקודה באשר היא, יהפוך הצבא להיות כלי שרת לקידוש ה' ולביסוס התורה בעולם. ובלי זה מה הרווחנו מחייל שומר מצוות הממלא כל פקודה באשר היא? מה ההבדל בינו לבין כל חייל אחר? (וכמה מתמיהה היא העובדה, שבמצוות כשבת, כשרות, צניעות וכיוצא בזה מוסכם שישנם קווים אדומים, ודווקא במצוות שנתחדשו באחרונה, ושמתוכם נובעת ההליכה כיישוב הארץ ודיני מלכות ישראל נעשה כהיתר לעבור על איסורי תורה).
בואו ונתקן את אשר עיוותנו. נזכור לשם מה התגייסנו, ולשם מה אנו זקוקים לצבא ולמדינה בכלל. בואו ונעמוד על שלנו באומץ, אף במחיר ויתור על השגנו החיצוניים, ומכוח מעשה אמיתי ואיתן זה נזכה לצבא חזק שממלא את פקודותיו יתברך בשמחה ומתוך חיוניות יהודית.
כותב המאמר לומד בישיבת "עוד יוסף חי" שביצהר.