טבע אנושי הוא להרגיע את הזולת. פרנסה משמיים יאמרו למי שמאבד את מקום פרנסתו.אבל, כשחרב הפיטורין מאיימת על המרגיע עצמו, הוא יילחם ככל יכולתו נגדה ולא יקבל אותה כגזירה. השאלה כמה בני אדם יעדיפו את השמן הטוב על השם, בניגוד גמור לאמירה הידועה, היא שאלה אמיתית ממציאות החיים.
נכון, קשה גם להבין את הנימוק ששמענו, שגם ללא הדתיים, ש"ס או אגודה, מפד"ל או דגל התורה- יש רוב לאדון שרון. ולכן כדאי להכנס לממשלה ולחטוף מה שאפשר. וכי אם אנו רואים שמישהו שודד בנק, נקפוץ לאסוף חלק מהשטרות המפוזרים, שלא יגיעו לידי השודדים? או שנשתתף בריקון מחסן טובין, כדי להקטין את הנטל מעל הפורצים?
וכך, יהודי מאמין צריך לתהות למה אי אפשר לסמוך על הקב"ה שידאג לחינוך ולישיבות, אבל אפשר לסמוך עליו בענייני יישוב הארץ. למה שמירה על קברים שמתגלים מחייבת הפגנות ומאבק עד כלא, אבל הריסת מאחזים ובית כנסת בתפוח היא גזירה שיש לקבלה. וכך גם פגיעה בקברי יהודים שנקברו בשנים האחרונות ולא לפני אלפיים שנה.
אכן, מדינת ישראל אינה מדינה יהודית, לדעת ציבור גדל והולך בארץ. ציבור מכל עברי המפה הפוליטית. בוודאי הערבים מתקוממים נגד ההגדרה. השמאל לוחם כנגדה, אנשי שינוי שוללים אותה מעיקרה. הימין החילוני רחוק מלהתלהב ממנה, הציבור החרדי מלגלג עליה והמגזר הדתי- לאומי, הוא היחיד הנאחז בה. בינתיים!
אך היא מדינה של יהודים. חוקים כמו חוק השבות, מנוחה בשבת דווקא, כשרות, נישואין, משייכים אותה אל הלאום היהודי. בינתיים.
דומה שגם בציבור הדתי- לאומי מבצבצת השחיקה בעמדות היסוד העקרוניות. והדוגמאות בשנים האחרונות זועקות. אי אפשר לקבל את היחס לרבנות הראשית כמבטאת את הגישה הזאת רק כל עוד העומדים בראשה הם ממחנה מסוים. אם היא ביטוי לממלכתיות היהודית, היא צריכה להישאר כזאת גם אם הרבנים הראשיים נבחרו על ידי הציבור החרדי וכפופים למועצת גדולי התורה.
כיוצא בזה, ראש הממשלה מייצר כאב ראש ברמה העקרונית למחנה שהעלה על נס את ה"ממלכתיות" שיש לפעול לפיה. וצבא ישראל הוא קדוש, גם אם מפקדיו הנוכחיים מובילים אותו בדרך חתחתים נוראה.
ואולי תמצית הבעיה היא היעדר מנהיגות רבנית חד משמעית.
אכן, יש בציבור שלנו כמה רבנים "מובילים",.יש הרבה מאד רבנים צעירים ומבטיחים, אך אין לנו "פוסק הדור" אחד. כזה הסוחף שתלמידיו פוסעים אחריו בעיניים עצומות.
אפילו בשאלה חשובה וחיונית של "ועדת דוברת", היוצרת מהפיכות של ממש בשדה החינוך. מהפיכות העשויות להשפיע על חינוך ילדי ישראל לשנים רבות, אין עמדה אחידה לחינוך הדתי. אין אפילו התיעצות וקביעת כללים של צמרת החינוך הדתי ובעיקר של הרבנים והמנהיגות הרוחנית. להיפך,.אנו עדים לויכוחים והתנצחויות שהיהודי הפשוט עומד מבולבל נגדן.
קחו את המחלוקת בעניין סירוב פקודה. זה בכה וזה בכה. אלו חותמים על נייר כזה, ואחרים על נייר אחר. וכשכבר נשמע דברו של רב גדול, מבהירים אחרים שהם ינהגו אחרת. והבלבול רק גדל והולך. ומה יעשה הנער- חייל מעשית? ואיך ינהג הציבור באלו או באלו? ורק התורה ודעת תורה עומדות מבוישות בקרן זווית.
יתכן, שהחלטות החרדים אינן לרוחנו. אך ללא ספק יש שם אחדות השורות. שם ברור למי נשמעים ובאיזו דרך הולכים. וגם מי שאין זה לרצונו, מיישר קו עם ההחלטה. במחנה הזה לא נמצא אנשים כיונתן בשיא או כברוך מרזל. שם כל אחד משרת את המגזר כולו. אין מחנות.
נכון, קשה גם להבין את הנימוק ששמענו, שגם ללא הדתיים, ש"ס או אגודה, מפד"ל או דגל התורה- יש רוב לאדון שרון. ולכן כדאי להכנס לממשלה ולחטוף מה שאפשר. וכי אם אנו רואים שמישהו שודד בנק, נקפוץ לאסוף חלק מהשטרות המפוזרים, שלא יגיעו לידי השודדים? או שנשתתף בריקון מחסן טובין, כדי להקטין את הנטל מעל הפורצים?
וכך, יהודי מאמין צריך לתהות למה אי אפשר לסמוך על הקב"ה שידאג לחינוך ולישיבות, אבל אפשר לסמוך עליו בענייני יישוב הארץ. למה שמירה על קברים שמתגלים מחייבת הפגנות ומאבק עד כלא, אבל הריסת מאחזים ובית כנסת בתפוח היא גזירה שיש לקבלה. וכך גם פגיעה בקברי יהודים שנקברו בשנים האחרונות ולא לפני אלפיים שנה.
אכן, מדינת ישראל אינה מדינה יהודית, לדעת ציבור גדל והולך בארץ. ציבור מכל עברי המפה הפוליטית. בוודאי הערבים מתקוממים נגד ההגדרה. השמאל לוחם כנגדה, אנשי שינוי שוללים אותה מעיקרה. הימין החילוני רחוק מלהתלהב ממנה, הציבור החרדי מלגלג עליה והמגזר הדתי- לאומי, הוא היחיד הנאחז בה. בינתיים!
אך היא מדינה של יהודים. חוקים כמו חוק השבות, מנוחה בשבת דווקא, כשרות, נישואין, משייכים אותה אל הלאום היהודי. בינתיים.
דומה שגם בציבור הדתי- לאומי מבצבצת השחיקה בעמדות היסוד העקרוניות. והדוגמאות בשנים האחרונות זועקות. אי אפשר לקבל את היחס לרבנות הראשית כמבטאת את הגישה הזאת רק כל עוד העומדים בראשה הם ממחנה מסוים. אם היא ביטוי לממלכתיות היהודית, היא צריכה להישאר כזאת גם אם הרבנים הראשיים נבחרו על ידי הציבור החרדי וכפופים למועצת גדולי התורה.
כיוצא בזה, ראש הממשלה מייצר כאב ראש ברמה העקרונית למחנה שהעלה על נס את ה"ממלכתיות" שיש לפעול לפיה. וצבא ישראל הוא קדוש, גם אם מפקדיו הנוכחיים מובילים אותו בדרך חתחתים נוראה.
ואולי תמצית הבעיה היא היעדר מנהיגות רבנית חד משמעית.
אכן, יש בציבור שלנו כמה רבנים "מובילים",.יש הרבה מאד רבנים צעירים ומבטיחים, אך אין לנו "פוסק הדור" אחד. כזה הסוחף שתלמידיו פוסעים אחריו בעיניים עצומות.
אפילו בשאלה חשובה וחיונית של "ועדת דוברת", היוצרת מהפיכות של ממש בשדה החינוך. מהפיכות העשויות להשפיע על חינוך ילדי ישראל לשנים רבות, אין עמדה אחידה לחינוך הדתי. אין אפילו התיעצות וקביעת כללים של צמרת החינוך הדתי ובעיקר של הרבנים והמנהיגות הרוחנית. להיפך,.אנו עדים לויכוחים והתנצחויות שהיהודי הפשוט עומד מבולבל נגדן.
קחו את המחלוקת בעניין סירוב פקודה. זה בכה וזה בכה. אלו חותמים על נייר כזה, ואחרים על נייר אחר. וכשכבר נשמע דברו של רב גדול, מבהירים אחרים שהם ינהגו אחרת. והבלבול רק גדל והולך. ומה יעשה הנער- חייל מעשית? ואיך ינהג הציבור באלו או באלו? ורק התורה ודעת תורה עומדות מבוישות בקרן זווית.
יתכן, שהחלטות החרדים אינן לרוחנו. אך ללא ספק יש שם אחדות השורות. שם ברור למי נשמעים ובאיזו דרך הולכים. וגם מי שאין זה לרצונו, מיישר קו עם ההחלטה. במחנה הזה לא נמצא אנשים כיונתן בשיא או כברוך מרזל. שם כל אחד משרת את המגזר כולו. אין מחנות.