בתוך התיאור המפורט של קריעת ים סוף, התורה מדגישה במיוחד את בקיעת המים ועמידתם מזה ומזה, וחוזרת פעמיים על הפסוק "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (יד, כ"ב ו'-כ"ט). מסתבר שכפילות זו והדגשתה לא באה לתאר רק את כפל הנס של קפיאת המים ועמידתם משני צידי היבשה, אלא, בעיקר משום שיש בה לימוד לדורות.
חז"ל תיארו באריכות את תחושת המצר שקדמה לקריעת ים סוף, כאשר ישראל רואים את הים לפניהם ואת המצרים מאחוריהם והם חשים את עצמם לכודים בין הפטיש לסדן. "באותה שעה היו עומדים ולא היו יודעים מה לעשות, והיה הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר" (שמות רבא, כ"א). התוספות (תענית ט"ז, ב') מעצימים עוד יותר תחושה זו של ייאוש וחוסר אונים באותה השעה, ובדור יוצאי מצרים בכלל.
לדעתם, זהו עומק הכוונה בתפילת "מי שענה לאבותינו על ים סוף הוא יעננו... זוכר הנשכחות", משום שישועה זו באה רק לאחר שישראל התייאשו לגמרי מן הגאולה. ועל כן אנו מזכירים לדורות כיצד ה' שמע את קריאת הייאוש שלהם, ואת מידת הזיכרון שהתעוררה לפני כיסא כבודו של 'זוכר הנשכחות' כדי שייגאלו.
לאור זאת, יש לראות בחומות המים האדירים שנערמו מימינם ומשמאלם מעין המשך לתחושת המצר, ששומרת על רציפות בין רגע השיא של הצרה לרגעי השיא של הגאולה, ומותירה גם אז בעם ישראל משהו מן ההרגשה שהוא לכוד מכאן ומכאן.
אם ציפינו לראות את הנס כיציאה מן המצר אל המרחבים בבחינת "מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה", נכונה לנו איזו '"אכזבה" מהופעת היבשה בין שתי חומות המים האדירות, עד כדי כך שישראל נרתעו לעבור שם (עיין אבות דר' נתן, פרק ל"ג). השמירה האדוקה שחומת המים העניקה לישראל נתפסה בעיניהם גם כאיום, ולכן אמרו "אין אנו יכולים לעבור בין החומות האלו..." (שם) מחשש שמא הן ירצו להפיל את עצמן עליהם, (כפי שכמעט אירע בשעה שפסל מיכה עבר שם עימהם).
אך לאמיתו של דבר, דווקא, תחושה זו של חוסר אונים מעצימה את הנס, ואת השינוי שישראל עברו מקצה אחד של ייאוש ואבדון לקצה האחר של ישועת ה'. התלות המוחלטת של העוברים בין גזרי ים סוף באביהם שבשמים לא הותירה מקום לצל צילו של ספק אצל בעלי הנס, בין אם מכירים בניסם בין אם לאו. רגעים אלו בחיי אומה הם נדירים מאוד, בהם יד ה' גלויה כל כך עד שאין מקום לשום סימני שאלה או לתהיות על הדרך הנכונה שיש ללכת בה.
ברגעים אלו שכל אחד מיורדי הים מראה באצבעו ואומר "זה אלי ואנווהו" ישנה רק דרך אחת, שגבולותיה מעוצבים באופן חד וברור על ידי הקב"ה בעצמו. דרך זו שהופיעה בעיצומו של החושך האירה אז את אותו הלילה, אך היא נועדה לקבוע את היעד הברור של הדרך עד סופה ולהאיר לדורות גם בזמן שהחושך מתגבר ואין ידיעה ודאית להיכן הולכים: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך..."
חז"ל תיארו באריכות את תחושת המצר שקדמה לקריעת ים סוף, כאשר ישראל רואים את הים לפניהם ואת המצרים מאחוריהם והם חשים את עצמם לכודים בין הפטיש לסדן. "באותה שעה היו עומדים ולא היו יודעים מה לעשות, והיה הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר" (שמות רבא, כ"א). התוספות (תענית ט"ז, ב') מעצימים עוד יותר תחושה זו של ייאוש וחוסר אונים באותה השעה, ובדור יוצאי מצרים בכלל.
לדעתם, זהו עומק הכוונה בתפילת "מי שענה לאבותינו על ים סוף הוא יעננו... זוכר הנשכחות", משום שישועה זו באה רק לאחר שישראל התייאשו לגמרי מן הגאולה. ועל כן אנו מזכירים לדורות כיצד ה' שמע את קריאת הייאוש שלהם, ואת מידת הזיכרון שהתעוררה לפני כיסא כבודו של 'זוכר הנשכחות' כדי שייגאלו.
לאור זאת, יש לראות בחומות המים האדירים שנערמו מימינם ומשמאלם מעין המשך לתחושת המצר, ששומרת על רציפות בין רגע השיא של הצרה לרגעי השיא של הגאולה, ומותירה גם אז בעם ישראל משהו מן ההרגשה שהוא לכוד מכאן ומכאן.
אם ציפינו לראות את הנס כיציאה מן המצר אל המרחבים בבחינת "מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה", נכונה לנו איזו '"אכזבה" מהופעת היבשה בין שתי חומות המים האדירות, עד כדי כך שישראל נרתעו לעבור שם (עיין אבות דר' נתן, פרק ל"ג). השמירה האדוקה שחומת המים העניקה לישראל נתפסה בעיניהם גם כאיום, ולכן אמרו "אין אנו יכולים לעבור בין החומות האלו..." (שם) מחשש שמא הן ירצו להפיל את עצמן עליהם, (כפי שכמעט אירע בשעה שפסל מיכה עבר שם עימהם).
אך לאמיתו של דבר, דווקא, תחושה זו של חוסר אונים מעצימה את הנס, ואת השינוי שישראל עברו מקצה אחד של ייאוש ואבדון לקצה האחר של ישועת ה'. התלות המוחלטת של העוברים בין גזרי ים סוף באביהם שבשמים לא הותירה מקום לצל צילו של ספק אצל בעלי הנס, בין אם מכירים בניסם בין אם לאו. רגעים אלו בחיי אומה הם נדירים מאוד, בהם יד ה' גלויה כל כך עד שאין מקום לשום סימני שאלה או לתהיות על הדרך הנכונה שיש ללכת בה.
ברגעים אלו שכל אחד מיורדי הים מראה באצבעו ואומר "זה אלי ואנווהו" ישנה רק דרך אחת, שגבולותיה מעוצבים באופן חד וברור על ידי הקב"ה בעצמו. דרך זו שהופיעה בעיצומו של החושך האירה אז את אותו הלילה, אך היא נועדה לקבוע את היעד הברור של הדרך עד סופה ולהאיר לדורות גם בזמן שהחושך מתגבר ואין ידיעה ודאית להיכן הולכים: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך..."