השבוע, בשעה 6.20 בבוקר הרעידו דפיקות רמות את דלתות ביתנו שבירושלים. אימי, אישה מבוגרת, אשר בניה ובנותיה פזורים ברחבי הארץ פחדה להביט מבעד לעינית. אחי עובד בכוחות הביטחון וההצלה, האזרחיים, בשיתוף פעולה עם צה"ל כאשר הוא נכנס לחאן יונס ובמסירות נפש מלווה אותם בפעילות המסוכנת.
במדינה בה אין כמעט יום ללא הרוגים. אם בפיגועים ואם בתאונות דרכים, דפיקות חזקות בדלת בשעת בוקר מוקדמת לא מבשרות טוב.
כאשר היא רועדת כולה, ניגשה לנכד שישן בחדר הסמוך וביקשה ממנו שיפתח הוא את הדלת. (אבי שהוא ניצול שואה ולאחר התקף לב שהה למזלנו בתפילה). הנכד בפיג'מה, ניגש אל הדלת, הציץ ונבהל. שני בריונים עומדים מאחורי הדלת ומכים בה, זה לא דבר שנוסך בטחון. הוא שאל "מי זה?" ומעבר לדלת נשמע הקול: "משטרה". בילוש. מה לנו ולבילוש?
הוא ביקש להראות תעודות והם הראו. הוא פתח את הדלת מעט ושאל, מה הם רוצים. הם דרשו להיכנס אך הוא סירב עד שלא יגידו לשם מה. הם הראו לו צו מעצר. על צו המעצר היה רשום שמו של אחי, ושהוא מבוקש לחקירה בגין הפרעה לנתיב תחבורה ציבורי.
הפרעה לנתיב תחבורה ציבורי!
בשביל זה מעירים אנשים ב6.00 בבוקר, מכים בדלת עד שלא נותר איש בבניין שלא התעורר, ויותר מהכל מפחידים עד מוות אישה שבנה ובנותיה גרים במסירות נפש במקומות אשר נותר רק להתפלל שלא יגיעו דפיקות בדלת בשעה כזו. אף פעם.
האבסורד והחוצפה לא הסתיימו בכך. הנכד טען שאחי, "המבוקש", כאמור בגין הפרעה לנתיב תחבורה ציבורי לא גר פה, ולא נמצא כאן. הם לא התייחסו והתחילו חיפוש בבית, תוך כדי שעוברים חדר חדר, פותחים ארונות ובודקים בתוך חפצים אישיים. הנכד לא איבד את עשתנותיו ולמרות גילו הצעיר ביקש שיראו לו צו חיפוש. צו כזה לא היה בידיהם, שכן, איזה שופט נורמאלי ייתן צו חיפוש על "הפרעה לנתיב תחבורה ציבור"?
כמו כן הוא ביקש את שמם ואת מספרם האישי. אחד מהם הראה לו את תעודת השוטר עליה היה רשום: מרדכי אוחנה. מס רישוי: 952648
תוך כדי כך המשיכו בחיפוש ובאיומים שאם יפריעו להם הם יפעלו בכוח. כל אותו הזמן אני הייתי בחדרי, במיטה, כבר יומיים אני חולה ומרותקת למיטה. התעוררתי כשאני שומעת איומים על אימי, מעבר לדלת, שאם היא לא תתן להם להיכנס הם יפעלו בכוח. לבסוף בקשה שלפחות יתנו לה להכנס קודם לחדר על מנת להעיר אותי שלא אבהל מהאנשים הזרים הפורצים לחדרי. כשאימי נכנסה כבר הייתי ערה במיטה. הם נכנסו, פתחו ארונות וחיפשו בכל מקום. כאילו אנחנו סוחרי סמים, או אשמים בפשע נגד האנושות.
אחי, "המבוקש", הנו תושב יצהר שבשומרון. יישוב אשר עשו לו זה מכבר דלגיטימציה, ותושביו מוכפשים, יום יום, בכלי התקשורת הישראלים. תושבי יצהר, "זכו" בפינוי האחרון ביישובם למכות הגונות, אך הנורא מכל לאיום ממשי על חייהם, כאשר חיילים דרכו נשקם מול רבני היישוב ואיימו בפתיחה באש. אולי לא מיותר להזכיר שנורתה שם גם יריית הפתיחה הראשונה במערכה על ההתנתקות.
השבוע הושמע ברדיו שירו של חייל מג"ב שנפצע אף הוא באותו פינוי. בשיר הוא מציין את שינאתו לתושבים, אך גם את שינאתו למשטרה ששלחה אותו לשם. הוא מזהיר מפני הבאות וקורא להפסיק את "תוכנית ההתנתקות", אשר תביא לתוהו ובוהו.
הוא לא מזכיר איזו שהיא שנאה לאריק שרון ולחבר מרעיו אשר שלחו אותו לשם. זה ברור. להם לא עשו את ה"אמבוש" התקשורתי שעושים, יום יום, שעה שעה, שעושים לתושבי היישוב יצהר, שכל פשעם הוא הגנה על בתיהם.
אחי "מבוקש" ע"י המשטרה. הוא חשוד על "הפרעה לנתיב תחבורה ציבורי", כך כתוב על הדף.
אף שוטר לא היה מעלה על דעתו להיכנס ברמת אביב לאיזה בית ולבצע בו חיפוש בשעת בוקר מוקדמת ללא צו חיפוש מבית משפט על "הפרעה לנתיב תחבורה ציבורי". להורים שלי יש בן תושב יצהר. לעשות להם דבר כזה. זה לגיטימי.
במדינה בה אין כמעט יום ללא הרוגים. אם בפיגועים ואם בתאונות דרכים, דפיקות חזקות בדלת בשעת בוקר מוקדמת לא מבשרות טוב.
כאשר היא רועדת כולה, ניגשה לנכד שישן בחדר הסמוך וביקשה ממנו שיפתח הוא את הדלת. (אבי שהוא ניצול שואה ולאחר התקף לב שהה למזלנו בתפילה). הנכד בפיג'מה, ניגש אל הדלת, הציץ ונבהל. שני בריונים עומדים מאחורי הדלת ומכים בה, זה לא דבר שנוסך בטחון. הוא שאל "מי זה?" ומעבר לדלת נשמע הקול: "משטרה". בילוש. מה לנו ולבילוש?
הוא ביקש להראות תעודות והם הראו. הוא פתח את הדלת מעט ושאל, מה הם רוצים. הם דרשו להיכנס אך הוא סירב עד שלא יגידו לשם מה. הם הראו לו צו מעצר. על צו המעצר היה רשום שמו של אחי, ושהוא מבוקש לחקירה בגין הפרעה לנתיב תחבורה ציבורי.
הפרעה לנתיב תחבורה ציבורי!
בשביל זה מעירים אנשים ב6.00 בבוקר, מכים בדלת עד שלא נותר איש בבניין שלא התעורר, ויותר מהכל מפחידים עד מוות אישה שבנה ובנותיה גרים במסירות נפש במקומות אשר נותר רק להתפלל שלא יגיעו דפיקות בדלת בשעה כזו. אף פעם.
האבסורד והחוצפה לא הסתיימו בכך. הנכד טען שאחי, "המבוקש", כאמור בגין הפרעה לנתיב תחבורה ציבורי לא גר פה, ולא נמצא כאן. הם לא התייחסו והתחילו חיפוש בבית, תוך כדי שעוברים חדר חדר, פותחים ארונות ובודקים בתוך חפצים אישיים. הנכד לא איבד את עשתנותיו ולמרות גילו הצעיר ביקש שיראו לו צו חיפוש. צו כזה לא היה בידיהם, שכן, איזה שופט נורמאלי ייתן צו חיפוש על "הפרעה לנתיב תחבורה ציבור"?
כמו כן הוא ביקש את שמם ואת מספרם האישי. אחד מהם הראה לו את תעודת השוטר עליה היה רשום: מרדכי אוחנה. מס רישוי: 952648
תוך כדי כך המשיכו בחיפוש ובאיומים שאם יפריעו להם הם יפעלו בכוח. כל אותו הזמן אני הייתי בחדרי, במיטה, כבר יומיים אני חולה ומרותקת למיטה. התעוררתי כשאני שומעת איומים על אימי, מעבר לדלת, שאם היא לא תתן להם להיכנס הם יפעלו בכוח. לבסוף בקשה שלפחות יתנו לה להכנס קודם לחדר על מנת להעיר אותי שלא אבהל מהאנשים הזרים הפורצים לחדרי. כשאימי נכנסה כבר הייתי ערה במיטה. הם נכנסו, פתחו ארונות וחיפשו בכל מקום. כאילו אנחנו סוחרי סמים, או אשמים בפשע נגד האנושות.
אחי, "המבוקש", הנו תושב יצהר שבשומרון. יישוב אשר עשו לו זה מכבר דלגיטימציה, ותושביו מוכפשים, יום יום, בכלי התקשורת הישראלים. תושבי יצהר, "זכו" בפינוי האחרון ביישובם למכות הגונות, אך הנורא מכל לאיום ממשי על חייהם, כאשר חיילים דרכו נשקם מול רבני היישוב ואיימו בפתיחה באש. אולי לא מיותר להזכיר שנורתה שם גם יריית הפתיחה הראשונה במערכה על ההתנתקות.
השבוע הושמע ברדיו שירו של חייל מג"ב שנפצע אף הוא באותו פינוי. בשיר הוא מציין את שינאתו לתושבים, אך גם את שינאתו למשטרה ששלחה אותו לשם. הוא מזהיר מפני הבאות וקורא להפסיק את "תוכנית ההתנתקות", אשר תביא לתוהו ובוהו.
הוא לא מזכיר איזו שהיא שנאה לאריק שרון ולחבר מרעיו אשר שלחו אותו לשם. זה ברור. להם לא עשו את ה"אמבוש" התקשורתי שעושים, יום יום, שעה שעה, שעושים לתושבי היישוב יצהר, שכל פשעם הוא הגנה על בתיהם.
אחי "מבוקש" ע"י המשטרה. הוא חשוד על "הפרעה לנתיב תחבורה ציבורי", כך כתוב על הדף.
אף שוטר לא היה מעלה על דעתו להיכנס ברמת אביב לאיזה בית ולבצע בו חיפוש בשעת בוקר מוקדמת ללא צו חיפוש מבית משפט על "הפרעה לנתיב תחבורה ציבורי". להורים שלי יש בן תושב יצהר. לעשות להם דבר כזה. זה לגיטימי.