סרבנות מצפון לא תהרוס את הצבא, ולא תפורר את המדינה, והתוצאה לא תהיה ש"מעכשיו כל חייל יחליט איזו פקודה הוא ממלא ואיזו פקודה הוא לא ממלא". אין לזה שחר. לא נכון שפחות ממאה אחוז צייתנות הוא אנרכיה. יש מרחק עצום בין שני הקצוות הללו, ושניהם בלתי דמוקרטיים.
לא כל יום ממשלה נותנת פקודות שהן תועבה בעיני רבבות מאזרחי המדינה, ואם קורה דבר כזה פעם בדור, ברור שהחיילים שיסרבו לבצע את מה שבעיניהם הוא תועבה, מבינים היטב את כובד ההכרעה, ואת הנדירות והחד פעמיות של הדילמה. הסירוב החד פעמי, המיוסר והכואב, לא יהפוך אותם למורדים ולא לסרבנים סדרתיים. אין שחר לטענה שאם היום אתה מסרב לפקודה שהיא בעיניך איומה ונוראה במימדים היסטוריים, הרי מחר כל אחד יסרב לכל עניין של מה בכך.
ובעיקר אין שחר לטענה שזה ימוטט את הדמוקרטיה. להיפך. גם אם יהיו (ואני מקווה שיהיו) אלפי מסרבים לפקודת העקירה של גוש קטיף, הדמוקרטיה הישראלית רק תרוויח מזה, והחברה הישראלית תהיה שלמה יותר ורגישה יותר.
אם יש משהו שמדאיג את הדמוקרטיה הישראלית, אלה האיומים על החיילים וסדרות החינוך מחדש, שבהן מפחידים אותם כאילו סירוב יהרוס את המדינה ויפרק את החברה, ויביא למלחמת אחים. אין ספק שסירוב של אלף חיילים יגרום זעזוע, אבל הפקודה להרוס ישובים היא אכן מזעזעת, גם אם היא חוקית, ואוי לדמוקרטיה שלנו אם דבר נורא כזה יעבור ללא שום זעזוע.
תועבה חוקית
באופן עקרוני מותר לממשלה לקבל החלטה שהיא תועבה בעיני רבים מאזרחיה. אבל באופן מעשי, הדמוקרטיה מעמידה החלטות כאלה במבחן המידתיות. בדמוקרטיה בניגוד לדיקטטורה אין ארוחות חינם. ולכן מנהיגות פוליטית יכולה בפועל לקבל החלטה מהסוג הזה רק בנסיבות היסטוריות חד פעמיות, ורק מתוך מודעות למשמעותה ולמחירה החברתי. אחר כך יכול להיות שההחלטה הדרמטית תתגלה כטעות איומה, ואז המנהיגים שעשו אותה יאבדו את השלטון ויירשמו בהיסטוריה בטור האיוולת ויכול להיות להיפך: שההיסטוריה תמחא להם כפיים על אומץ ליבם ועל נכונותם לשלם את מחיר הכרעתם ולהעביר את המדינה בשלום דרך גלי הזעזוע שהיא חוללה.
אבל יש דבר אחד שבמדינה חופשית הוא בלתי אפשרי: לעשות מעשה מחולל רעידת אדמה כלאחר יד, בראש קטן. לקבל החלטה מהסוג הזה באופן פזיז או מגומגם, או ללא רוב מוצק, או שלא בנסיבות המצדיקות זעזוע עמוק.
במובן הזה מסרבי הפקודה משרתים את הדמוקרטיה. הם יוצרים למענה את מבחן המידתיות: סירוב המוני לא יפורר את המדינה ולא יהרוס את הצבא, וגם לא ימנע את העקירה. הוא רק יעמיד אותה במבחן. אם ממשלת שרון תהיה נחושה בדעתה לבצע את התועבה של עקירת ישובים ויהי מה, סירובם של מאות ואף של אלפי חיילים לא ימנע את המעשה, אלא רק יגרום זעזוע קשה, שטוב ונכון שייגרם באירוע טראומתי בסדר גודל כזה.
אבל אם הממשלה לא מספיק נחושה, או לא חשבה על זה עד הסוף, או נגררה אחרי שרון באופן מרושל ובראש קטן, אם היא מוכנה לבצע את עקירת היישובים רק בתנאי שלא יהיה לזה שום מחיר, אז באמת מן הראוי שהעקירה לא תתבצע.
סירוב הטייסים
הטענה הכי מגוחכת נגד הסירוב היא שאם היום הימין יסרב, הרי מחר השמאל יסרב, ואז מה נעשה. קודם כל אין לי ספק שאם מחר ממשלה בישראל תקבל החלטה לעקור ולמחוק עשרים ושניים כפרים ערביים, ותטיל את המלאכה על צה"ל, יהיה מצד שמאל סירוב של אלפי חיילים, ובצדק. זה בכלל לא תלוי במה שיעשה או לא יעשה הימין. עכשיו מדובר בעשרים ושניים כפרים יהודיים, ולא בשאלה האם ההחלטה לעקור אותם היא חוקית, אלא בשאלה האם עקירתם של כפרים יהודיים היא עניין של מה בכך, החלטה שממשלה יכולה לקבל בלי לשלם שום מחיר.
ושנית, למה לדבר על מה שעלול להיות מחר? הסירוב משמאל כבר היה אתמול, והוא כבר תרם את תרומתו לדמוקרטיה. דב וייסגלס, יד ימינו של שרון, סיפר בגלוי, שהגורם המכריע להחלטה על ההתנתקות היה מכתב הסירוב של הטייסים. מתברר שהסירוב לא הרס את המדינה ולא פורר את הצבא, ולא מוטט את הדמוקרטיה. הוא רק גרם לשרון להבין עד כמה "הכיבוש" מאוס בעיני חלק גדול של החברה הישראלית. כבר היו על זה מאה הפגנות וכבר נכתבו על זה אלפי מאמרים ושירים ומחזות. אבל האסימון נפל רק אחרי מכתב הסירוב של הטייסים.
אלה החיים. ההיסטוריה אולי תגנה את הטייסים ואולי תכבד אותם, אבל מכתבם, ובעיקר השפעתו על שרון, כבר עשו את הסירוב באופן בלתי הפיך לכלי לגיטימי בשיח הדמוקרטי שלנו.
לא כל יום ממשלה נותנת פקודות שהן תועבה בעיני רבבות מאזרחי המדינה, ואם קורה דבר כזה פעם בדור, ברור שהחיילים שיסרבו לבצע את מה שבעיניהם הוא תועבה, מבינים היטב את כובד ההכרעה, ואת הנדירות והחד פעמיות של הדילמה. הסירוב החד פעמי, המיוסר והכואב, לא יהפוך אותם למורדים ולא לסרבנים סדרתיים. אין שחר לטענה שאם היום אתה מסרב לפקודה שהיא בעיניך איומה ונוראה במימדים היסטוריים, הרי מחר כל אחד יסרב לכל עניין של מה בכך.
ובעיקר אין שחר לטענה שזה ימוטט את הדמוקרטיה. להיפך. גם אם יהיו (ואני מקווה שיהיו) אלפי מסרבים לפקודת העקירה של גוש קטיף, הדמוקרטיה הישראלית רק תרוויח מזה, והחברה הישראלית תהיה שלמה יותר ורגישה יותר.
אם יש משהו שמדאיג את הדמוקרטיה הישראלית, אלה האיומים על החיילים וסדרות החינוך מחדש, שבהן מפחידים אותם כאילו סירוב יהרוס את המדינה ויפרק את החברה, ויביא למלחמת אחים. אין ספק שסירוב של אלף חיילים יגרום זעזוע, אבל הפקודה להרוס ישובים היא אכן מזעזעת, גם אם היא חוקית, ואוי לדמוקרטיה שלנו אם דבר נורא כזה יעבור ללא שום זעזוע.
תועבה חוקית
באופן עקרוני מותר לממשלה לקבל החלטה שהיא תועבה בעיני רבים מאזרחיה. אבל באופן מעשי, הדמוקרטיה מעמידה החלטות כאלה במבחן המידתיות. בדמוקרטיה בניגוד לדיקטטורה אין ארוחות חינם. ולכן מנהיגות פוליטית יכולה בפועל לקבל החלטה מהסוג הזה רק בנסיבות היסטוריות חד פעמיות, ורק מתוך מודעות למשמעותה ולמחירה החברתי. אחר כך יכול להיות שההחלטה הדרמטית תתגלה כטעות איומה, ואז המנהיגים שעשו אותה יאבדו את השלטון ויירשמו בהיסטוריה בטור האיוולת ויכול להיות להיפך: שההיסטוריה תמחא להם כפיים על אומץ ליבם ועל נכונותם לשלם את מחיר הכרעתם ולהעביר את המדינה בשלום דרך גלי הזעזוע שהיא חוללה.
אבל יש דבר אחד שבמדינה חופשית הוא בלתי אפשרי: לעשות מעשה מחולל רעידת אדמה כלאחר יד, בראש קטן. לקבל החלטה מהסוג הזה באופן פזיז או מגומגם, או ללא רוב מוצק, או שלא בנסיבות המצדיקות זעזוע עמוק.
במובן הזה מסרבי הפקודה משרתים את הדמוקרטיה. הם יוצרים למענה את מבחן המידתיות: סירוב המוני לא יפורר את המדינה ולא יהרוס את הצבא, וגם לא ימנע את העקירה. הוא רק יעמיד אותה במבחן. אם ממשלת שרון תהיה נחושה בדעתה לבצע את התועבה של עקירת ישובים ויהי מה, סירובם של מאות ואף של אלפי חיילים לא ימנע את המעשה, אלא רק יגרום זעזוע קשה, שטוב ונכון שייגרם באירוע טראומתי בסדר גודל כזה.
אבל אם הממשלה לא מספיק נחושה, או לא חשבה על זה עד הסוף, או נגררה אחרי שרון באופן מרושל ובראש קטן, אם היא מוכנה לבצע את עקירת היישובים רק בתנאי שלא יהיה לזה שום מחיר, אז באמת מן הראוי שהעקירה לא תתבצע.
סירוב הטייסים
הטענה הכי מגוחכת נגד הסירוב היא שאם היום הימין יסרב, הרי מחר השמאל יסרב, ואז מה נעשה. קודם כל אין לי ספק שאם מחר ממשלה בישראל תקבל החלטה לעקור ולמחוק עשרים ושניים כפרים ערביים, ותטיל את המלאכה על צה"ל, יהיה מצד שמאל סירוב של אלפי חיילים, ובצדק. זה בכלל לא תלוי במה שיעשה או לא יעשה הימין. עכשיו מדובר בעשרים ושניים כפרים יהודיים, ולא בשאלה האם ההחלטה לעקור אותם היא חוקית, אלא בשאלה האם עקירתם של כפרים יהודיים היא עניין של מה בכך, החלטה שממשלה יכולה לקבל בלי לשלם שום מחיר.
ושנית, למה לדבר על מה שעלול להיות מחר? הסירוב משמאל כבר היה אתמול, והוא כבר תרם את תרומתו לדמוקרטיה. דב וייסגלס, יד ימינו של שרון, סיפר בגלוי, שהגורם המכריע להחלטה על ההתנתקות היה מכתב הסירוב של הטייסים. מתברר שהסירוב לא הרס את המדינה ולא פורר את הצבא, ולא מוטט את הדמוקרטיה. הוא רק גרם לשרון להבין עד כמה "הכיבוש" מאוס בעיני חלק גדול של החברה הישראלית. כבר היו על זה מאה הפגנות וכבר נכתבו על זה אלפי מאמרים ושירים ומחזות. אבל האסימון נפל רק אחרי מכתב הסירוב של הטייסים.
אלה החיים. ההיסטוריה אולי תגנה את הטייסים ואולי תכבד אותם, אבל מכתבם, ובעיקר השפעתו על שרון, כבר עשו את הסירוב באופן בלתי הפיך לכלי לגיטימי בשיח הדמוקרטי שלנו.