הארון היה הכלי הראשון שמשה נצווה להכין עבור המשכן, יש בכך להצביע על חשיבותו ומקומו המרכזי מבחינת השכנת השכינה. אכן מצינו כי מציאותו של הארון במשכן ובמקדש היא המעניקה להם את מעמדם המיוחד כפי שהדברים הוגדרו על ידי חז"ל "אי זו היא במה גדולה בשעת היתר במה? אוהל מועד נטוי כדרכו (ו) אין הארון נתון שם" (תוספתא זבחים פרק יג ה' יט).

לפי זה בזמן שהארון יצא מן המשכן, כפי שהיה בתקופה שלאחר מות עלי ובניו ועד בנין המקדש בימי שלמה, המשכן הפך ממקדש לבמה גדולה עם כל ההשלכות ההלכתיות שיש לכך. הארון והכרובים שהיו חלק מן הכפורת שכיסתה אותו, מסמלים את הקשר ההדוק והמיוחד שבין כנסת ישראל וקודשא בריך הוא. כך דורש המדרש את הפסוק "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כ"ה, כ'), "להראות לישראל חיבה יתירה שהקב"ה חיבבם" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב, שם).

לעומת זאת, כאשר הכתוב ביחס לכרובים ששלמה המלך בנה, מגדיר "ופניהם לבית" (דברי הימים ב' ג', י"ג), מפרשים חז"ל "כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום" (בבא בתרא דף צ"ט ע"א, עי"ש שתי דעות). גם הדיבור המיוחד עם משה רבנו התבצע דווקא שם כמו שמתואר בספר במדבר: "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים וידבר אליו" ( ז', פ"ט).

נוכל לסכם ולומר כי מצב הארון והכרובים משמש כמדד למצב הרוחני של עם ישראל. מאידך גיסא גם לנסיעת הארון יש כנראה משמעות מיוחדת, בתחום של גילוי השכינה. הדבר בא לידי ביטוי בפסוק "ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך" (במדבר י', ל"ה) שקיבל מעמד מיוחד.

חז"ל תיקנו לנו לומר פסוק זה בזמן פתיחת ארון הקודש בבית הכנסת לקראת הוצאתו של ספר התורה. המצב של ארון פתוח וספר תורה יוצא, בא לבטא ניסיון ליצור מעמד של קירבה יתירה בין היהודי ואלוקיו. קשר זה יכול לבוא לידי ביטוי דרך העיסוק בתורה, העמל בלימודה וההשתדלות לקיום מצוותיה.

אומנם הפסוק על פי הפשט עוסק בפן אחר של החיים היהודיים, פן שהיה רדום במשך כאלפיים שנה, החיים הלאומיים. הפסוק עוסק ביציאתו של העם למלחמה, מה ששייך רק כאשר הפן הלאומי קיים, כלומר ישנה מציאות מדינית עצמאית של העם. כאשר העם יוצא נגד אויביו הוא מבקש שהשכינה תתלווה אליו ותכה את אויביו. שהרי אויביו של העם היהודי הם אויבי ה' כמאמר המשורר ברוח קדשו: "(ג') כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש: (ד) על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך:(ה') אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד:(ו') כי נועצו לב יחדו עליך ברית יכרתו" (תהלים פ"ג).

כאשר העם נלחם, את מלחמות ד' הוא נלחם. שני פנים אלה באים לידי ביטוי בשתי שיטות פרשנות לפסוקים שמתארים לאורך התנ"ך הופעת שכינה. בנאום הפרידה של משה נאמר "ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אש דת למו" (דברים ל"ג, ב'). ובשירת דבורה מצאנו את התיאור הבא "ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים: הרים נזלו מפני ה' זה סיני מפני ה' אלהי ישראל" (שופטים ה' ד-ה, לפסוקים אלה מקבילות בתהילים ס"ח ובחבקוק ג').

לשיטת רש"י על פי התרגום פסוקים אלה עוסקים בהתגלות של מעמד הר סיני ומתן תורה וז"ל התרגום: "ואמר ה' מסיני אתגלי וזיהור יקריה משעיר אתחזי לנא אתגלי בגבורתיה על טורא דפארן ועמיה רבות קדישין כתב ימיניה מגו אישתא אוריתא יהב לנא".

לעומת זה האבן עזרא והרד"ק מסבירים שמדובר על התגלות בזמן מלחמה וז"ל "כל השנים שהיו ישראל במדבר לא הראה השם גבורה בעמים עד בא ישראל אל שדה אדום. ... והטעם, שבא אש מרבבות קדש מימין השם לסבב ישראל, כטעם סוסי אש ורכב אש סביבות אלישע (מ"ב ו, י"ז)". אם כך נוכל לסכם ולומר כי הארון מסמל את השכנת השכינה גם מהפן הרוחני תורני וגם מהפן הלאומי.

נתפלל כולנו להתחדשות משתי הבחינות.


הרב יוסף כרמל הוא ראש כולל "ארץ חמדה".