לכל איש קולו שלו, חותם דברו וביטוי לפנימיותו
יש שקולו הוא נעים זמירות, ויש שמעורב בין הבריות
יש שקולו זעקה, ויש שכוחו בהמיה דקה
יש קול רועם, מסוף עולם ועד סופו הולם
ויש שדווקא בלחישה, קולו נשמע ברמה
יש קול שהוא רוגש
ויש קר ויבש
יש שמהדהד בין קניונים, ויש שבמדבר נישא למרחקים
יש כועס, ויש רוקד ועולץ
יש שצועק בקול תרועה
ויש שבשברים ובתקיעה

קולו של אדיר היה בייחודו, בנעימתו
ובעיקר- בשילוב של כל כולו, של עצמו
היו בו עומק ורגשה
והרבה , הרבה אהבה
הקול היה האיש
והאיש- ניכר בקולו
בו יצק את נשמתו ומהותו

היתה שם נהמת לבו
ניתן היה להאזין להגיונו.
שם היו חבריו ומשפחתו
וממעל, תבנית נוף מולדתו.
התמזגו יחדיו הומור ורצינות
אירוניה דקה שזורה באופטימיות
מנגינה עריבה, בתווים משלה
מעורב ירושלמי, מתובל במסורת ותורה

ובעיקר- נשמה.
כואבת ושמחה
משתתפת ומעודדה
מתלבטת ובהירה
אדיר יצר נתיב ומסילה, זיק מאיר בערפל ובאפילה
הקול של יום ששי, היה סיום שבועי
ובה בעת, שער כניסה ליום השביעי

הקול- קולה של אהבה. לא היסט ולא הסתה
זעקת ארץ אהובה , ליבה הרוטט של האומה
קולו של הרוב הדומם.
שהבקיע את רעם המיעוט הזומם
קולם של השורשים
הצומחים, בכוח, נאחזים ועולים.

וגדול מהקול- מורשתו לעולם
הקול שנדם- לא נעלם
הוא נמשך אצל ידידיו
הוא מהדהד בארץ שאהב
הוא נשמע על הגבעות
ונותר סיפור אגדה בתוך הלבבות