הציווי על עשיית בגדי הכהונה עומד במרכזה של פרשתנו, כחלק בלתי נפרד של עשיית המשכן וכליו, ומכאן יש ללמוד על חשיבותם של הבגדים.
כשם שאנו נדרשים לייפות ולפאר את המקדש ואת כליו כראוי לקדושת השכינה השורה עליו, כך אנו מצווים על כבודו ותפארתו של כתר הכהונה ולעטרו בבגדים שראוי להתפאר בהם - "לכבוד ולתפארת" (כח, ב). "שיהיה נכבד ומפואר כמו שאמר הכתוב 'כחתן יכהן פאר', כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה" (רמב"ן, שם).
תפיסה זו, המייחסת חשיבות לבגד הכהונה כשלעצמו, ולא רואה אותו רק כאמצעי המשרת את הכהן בעבודתו, אומרת דרשני. בהלכה מצאנו שחשיבות הבגדים גדולה עד כדי כך, שדי בעצם לבישתם כדי לקדש את הכהן ה"מרובה בבגדים" ולעשותו על ידי כך לכהן גדול.
וגם כאן מתעוררת השאלה, האם אמנם נכון לראות את הבגד כמי שעושה את האדם ומרומם אותו לקדושתו הנשגבת, ולא להיפך. חז"ל גם היטיבו לתאר את חשיבותן של אבני החושן במעשה הידוע של דמא-בן-נתינא, כיצד חכמי ישראל התפנו מכל עיסוקיהם כדי לחזר אחר אחת מהן שאבדה, והתבזו במשא ומתן מתיש עם הגוי כדי לקנותה ממנו במחיר עצום של מאות דינרי זהב. ופלא שדווקא הגוי "שאינו מצווה ועושה" ייצג במעשה זה את הערכים העומדים מעל לפיתוי הכספי, בעוד שחכמי ישראל מייצגים בו כביכול את עליונותם של הפאר וההדר החיצוניים...
יתירה מזו, סגולתם העצמית של בגדי הכהן גדולה עד כדי כך, שהם מכפרים גם בזמן שהכהן אינו לובש אותם כלל. וכך דרשו חז"ל את האמור בעניין הציץ "והיה על מצחו תמיד לרצון להם" (כ"ח, ל"ח), שכפרתו אינה תלויה בהיותו על מצח הכהן שלא נדרש ללובשו תמיד, אלא די בעצם קיומו של הציץ בעולם כדי לכפר.מכאן שקדושת הבגד עומדת לעצמה ואינה נצרכת אפילו למעשה הלבישה של הכהן.
אך אדרבה היא הנותנת, דין זה מלמד עד כמה צריך הכהן להתאים את עצמו לרוממות שהבגד מייצג, ולא להיפך. יתרונו של הבגד על האדם הוא בעיצובו הקבוע, שאינו תלוי בנסיבות ואינו משתנה לפי מצב הרוח, והוא תובע מן הלובש אותו להשתנות ולהתאים את עצמו לאותה הרוממות הראויה למעמדו ולתפקידו.
למשל, נאסר על הכהן הגדול לנהוג אבלות, אלא עליו להתאים את רגשותיו ל"נזר אלוקיו" שעל ראשו, ולעומתו אבל מישראל אסור לו להניח תפילין ביום הראשון לאבלותו משום שהם קרויים 'פאר' והוא אינו במדרגה זו. אדרבה, האבל חייב לקרוע את בגדיו באבלות חמורה, קרע שאינו מתאחה לעולם, המייצג את הכאב התמידי שקיים בו גם בזמן שהוא חוזר לחיי שיגרה. ונמצא, שבגדי האפר של האבלות ובגדי הפאר של הכהן מפגישים את האדם עם שני קטבים קבועים שהוא נע ביניהם במהלך חייו, ועל כך אנו מתפללים "לשום להם פאר תחת אפר".
יש להוסיף לרעיון זה עוד נופך מדברי הנצי"ב (שם, ט"ו), הרואה את עיקר תפקידו של חושן המשפט בתביעת עלבונם של ישראל, כמי שמעורר את הזיכרון לישועת ישראל ולנקמה מרודפיהם לפני כיסא הכבוד. גם כאן בולט יתרונו של הבגד על האדם, ביכולתו לקרוא קריאה זו באופן תמידי, ולעורר את בכייתו של הקב"ה "מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם". ולעומת הבגד, דווקא האדם מועד לשכוח את הקריאה הזאת ולהשלים עם המציאות שבה עם ישראל מושפל, ויש צורך לעורר אותו - "התעוררי התעוררי ... לבשי בגדי תפארתך עמי...".
כשם שאנו נדרשים לייפות ולפאר את המקדש ואת כליו כראוי לקדושת השכינה השורה עליו, כך אנו מצווים על כבודו ותפארתו של כתר הכהונה ולעטרו בבגדים שראוי להתפאר בהם - "לכבוד ולתפארת" (כח, ב). "שיהיה נכבד ומפואר כמו שאמר הכתוב 'כחתן יכהן פאר', כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה" (רמב"ן, שם).
תפיסה זו, המייחסת חשיבות לבגד הכהונה כשלעצמו, ולא רואה אותו רק כאמצעי המשרת את הכהן בעבודתו, אומרת דרשני. בהלכה מצאנו שחשיבות הבגדים גדולה עד כדי כך, שדי בעצם לבישתם כדי לקדש את הכהן ה"מרובה בבגדים" ולעשותו על ידי כך לכהן גדול.
וגם כאן מתעוררת השאלה, האם אמנם נכון לראות את הבגד כמי שעושה את האדם ומרומם אותו לקדושתו הנשגבת, ולא להיפך. חז"ל גם היטיבו לתאר את חשיבותן של אבני החושן במעשה הידוע של דמא-בן-נתינא, כיצד חכמי ישראל התפנו מכל עיסוקיהם כדי לחזר אחר אחת מהן שאבדה, והתבזו במשא ומתן מתיש עם הגוי כדי לקנותה ממנו במחיר עצום של מאות דינרי זהב. ופלא שדווקא הגוי "שאינו מצווה ועושה" ייצג במעשה זה את הערכים העומדים מעל לפיתוי הכספי, בעוד שחכמי ישראל מייצגים בו כביכול את עליונותם של הפאר וההדר החיצוניים...
יתירה מזו, סגולתם העצמית של בגדי הכהן גדולה עד כדי כך, שהם מכפרים גם בזמן שהכהן אינו לובש אותם כלל. וכך דרשו חז"ל את האמור בעניין הציץ "והיה על מצחו תמיד לרצון להם" (כ"ח, ל"ח), שכפרתו אינה תלויה בהיותו על מצח הכהן שלא נדרש ללובשו תמיד, אלא די בעצם קיומו של הציץ בעולם כדי לכפר.מכאן שקדושת הבגד עומדת לעצמה ואינה נצרכת אפילו למעשה הלבישה של הכהן.
אך אדרבה היא הנותנת, דין זה מלמד עד כמה צריך הכהן להתאים את עצמו לרוממות שהבגד מייצג, ולא להיפך. יתרונו של הבגד על האדם הוא בעיצובו הקבוע, שאינו תלוי בנסיבות ואינו משתנה לפי מצב הרוח, והוא תובע מן הלובש אותו להשתנות ולהתאים את עצמו לאותה הרוממות הראויה למעמדו ולתפקידו.
למשל, נאסר על הכהן הגדול לנהוג אבלות, אלא עליו להתאים את רגשותיו ל"נזר אלוקיו" שעל ראשו, ולעומתו אבל מישראל אסור לו להניח תפילין ביום הראשון לאבלותו משום שהם קרויים 'פאר' והוא אינו במדרגה זו. אדרבה, האבל חייב לקרוע את בגדיו באבלות חמורה, קרע שאינו מתאחה לעולם, המייצג את הכאב התמידי שקיים בו גם בזמן שהוא חוזר לחיי שיגרה. ונמצא, שבגדי האפר של האבלות ובגדי הפאר של הכהן מפגישים את האדם עם שני קטבים קבועים שהוא נע ביניהם במהלך חייו, ועל כך אנו מתפללים "לשום להם פאר תחת אפר".
יש להוסיף לרעיון זה עוד נופך מדברי הנצי"ב (שם, ט"ו), הרואה את עיקר תפקידו של חושן המשפט בתביעת עלבונם של ישראל, כמי שמעורר את הזיכרון לישועת ישראל ולנקמה מרודפיהם לפני כיסא הכבוד. גם כאן בולט יתרונו של הבגד על האדם, ביכולתו לקרוא קריאה זו באופן תמידי, ולעורר את בכייתו של הקב"ה "מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם". ולעומת הבגד, דווקא האדם מועד לשכוח את הקריאה הזאת ולהשלים עם המציאות שבה עם ישראל מושפל, ויש צורך לעורר אותו - "התעוררי התעוררי ... לבשי בגדי תפארתך עמי...".