יעלון הולך הביתה כי הוא איש ישר ועקרוני ודעתן, ושרון צריך "יס מנים". שרון לא רוצה שתסתובב איזושהי דעה אחרת מסביבו. זה מרגיז אותו. יעלון יכול להתנחם בכך שבסך הכל זו מחמאה לעוף החוצה מהחצר הביזנטית, חנוקת האיומים, של אריק שרון, ולא רחוק היום שבו הוא יוכל להתפאר מעל כל במה בישראל דווקא בפריט הזה של הקריירה שלו, ולזכות במחיאות כפיים. "שרון העיף אותי" הולך להיות סימן היכר ליושר ועמידה על עקרונות.
יעלון יכול גם להתנחם בזה שלפחות הוא עף רגע לפני, ולא רגע אחרי, שהוא מלכלך את הידיים בתועבת הגירוש וההחרבה של ישובים יהודיים בארץ ישראל. בעצם יש לו מזל. הרי כמעט קרה לו גם הדגים המסריחים וגם הוכו. אנחנו לא יודעים מה היו העמדות העצמאיות מדי שיעלון הביע בחדרי חדרים בקשר להתנתקות. אם לשפוט על פי נאום הרצליה שלו משנת 2002, דעתו המקצועית הייתה שזה רעיון רע, שיעניק רוח גבית לטרור.
אבל הרמטכ"ל הכי פחות פוליטי בתולדות מדינת ישראל, ראה את עצמו סיביל סרוונט, וחשב שתפקידו לומר את דעתו ב"פורומים המתאימים", לשמור מכל משמר ששום מילה לא תודלף, ואחר כך לבצע בנאמנות כל מה שהדרג המדיני יחליט. הוא לא ידע שתפקידו של רמטכ"ל הוא לומר באומץ ובנחישות לראש הממשלה איזה גדול אתה.
זקן נרגן
בימים שהייתה לו יותר סבלנות, שרון היה מסובב אותו על הגריל שיישרף משני הצדדים: קודם להתלכלך בביצוע העקירה, מתוך גישה של נאמנות ללא סייג למערכת, ואחר כך, כגמול על הנאמנות, לחטוף מהמערכת את הבעיטה החוצה. אבל למזלו של יעלון, שרון איבד את הסבלנות ואת הסובלנות ואת הסטייל. הוא לא רוצה לשמוע דעה אחרת ולא לראות מישהו שיש לו דעה אחרת.
הוא רוצה לשמוע רק את עצמו מכל הפיות, ואם לא הוא מעיף. מייד. עם הסבלנות שרון מאבד גם את ההומור, את המבט על עצמו מבחוץ. הוא הפך להיות זקן נרגן, עד כדי כך שבין איום לאיום שהוא מאיים על שרים וח"כים במפלגתו, שלא יעזו לחשוב אחרת ממנו, הוא מתלונן בתקשורת על אנשי מרכז הליכוד ש"מאיימים" על חברי כנסת.
שומו שמיים. חברי מרכז התקשרו עם בנלולו ואמרו לו אם תצביע בעד ההתנתקות לא נבחר בך לכנסת הבאה. שרון אומר שזה חמור מאוד שמאיימים על נבחר ציבור, וש"לא נרתע מאיומים", לא במקרה הוא אמר את זה באנגלית, ולא במקרה בכל מהדורות החדשות הדביקו את זה לסיפור המטונף של מכתבי האיום ברצח נגד שיטרית, כאילו הליכוד מאיים ברצח על נבחריו. שרון נלחם עכשיו נגד המפלגה שלו, ומלכלך עליה סביב כל הגלובוס.
אני קצת מתבייש בשם הדמוקרטיה הישראלית שצריך בכלל לומר את זה, אבל אין פעולה יותר לגיטימית ויותר דמוקרטית מן ה"איום" הזה. בדיוק בשביל הרגע הזה אדם מתמודד על מקום במרכז מפלגה. בדיוק בשביל הרגע הזה קיימים מרכזי מפלגות. כל הדמוקרטיה עומדת על הרעיון שהנבחר חייב דין וחשבון לבוחריו, ושיש בינו לבינם יחסים של שכר ועונש. הנה חברי מרכז אמיתיים, חיוביים, שלא באים לחבר הכנסת לבקש ממנו ג'ובים, אלא לדבר איתו על השליחות שלו ועל המחויבות שלו לבוחריו. ושרון קורא להם מאיימים, כורך אותם יחד עם עבריינים קיצוניים, רק מפני שהם חושבים אחרת ממנו.
נחרט בפרצוף
מי מאיים על נתניהו, ועל לימור ליבנת, ועל סילבן שלום, ועל צחי הנגבי? למה הם מצביעים בעד ההתנתקות בזמן שהם נגדה? מפני שאריק שרון מאיים עליהם בפיטורין. הוא לא רק מאיים, הוא כבר ביצע: עוזי לנדאו עף, מיכי רצון פוטר. דני נווה רועד מפחד ומנסה להמשיך לצעוד על שתי הגדות של הנחל שהולכות ומתרחקות זו מזו.
כמוהו גם ישראל כץ וגדעון סער, ועוד מחצית הסיעה. זו מפלגה שלמה שמתפקדת תחת איום, והמאיים הוא אריאל שרון, זה שאומר באנגלית לכתבי כל העולם: לא נרתע מאיומים, ובתרגום לעברית: אנחנו נבוא חשבון עם כל ליכודניק בכיר או זוטר שיעז לחשוב אחרת מן הקו שנקבע על ידי יו"ר הסובייט העליון.
חברים, נתניהו, ליבנת, סילבן, גדעון וכו'. זה נדבק לעור, "היס-מניות", ונחרט בפרצוף וזה הורס אתכם. הוא מוביל אתכם לאבדון. יש המון רעש ואבק בתוך עדר הקרנפים שרץ אחריו, ואפילו די נעים שם בפנים, בין קרנפים מכובדים ורבי יוקרה. אבל אם לא תצאו עכשיו מהעדר, פתאום יגיע רגע שכל הרעש ייפסק, ובשקט מקפיא תמצאו את עצמכם אי שם בעשירייה השנייה או השלישית, לא מעניינים את התקשורת ולא את ההיסטוריה.
יעלון יכול גם להתנחם בזה שלפחות הוא עף רגע לפני, ולא רגע אחרי, שהוא מלכלך את הידיים בתועבת הגירוש וההחרבה של ישובים יהודיים בארץ ישראל. בעצם יש לו מזל. הרי כמעט קרה לו גם הדגים המסריחים וגם הוכו. אנחנו לא יודעים מה היו העמדות העצמאיות מדי שיעלון הביע בחדרי חדרים בקשר להתנתקות. אם לשפוט על פי נאום הרצליה שלו משנת 2002, דעתו המקצועית הייתה שזה רעיון רע, שיעניק רוח גבית לטרור.
אבל הרמטכ"ל הכי פחות פוליטי בתולדות מדינת ישראל, ראה את עצמו סיביל סרוונט, וחשב שתפקידו לומר את דעתו ב"פורומים המתאימים", לשמור מכל משמר ששום מילה לא תודלף, ואחר כך לבצע בנאמנות כל מה שהדרג המדיני יחליט. הוא לא ידע שתפקידו של רמטכ"ל הוא לומר באומץ ובנחישות לראש הממשלה איזה גדול אתה.
זקן נרגן
בימים שהייתה לו יותר סבלנות, שרון היה מסובב אותו על הגריל שיישרף משני הצדדים: קודם להתלכלך בביצוע העקירה, מתוך גישה של נאמנות ללא סייג למערכת, ואחר כך, כגמול על הנאמנות, לחטוף מהמערכת את הבעיטה החוצה. אבל למזלו של יעלון, שרון איבד את הסבלנות ואת הסובלנות ואת הסטייל. הוא לא רוצה לשמוע דעה אחרת ולא לראות מישהו שיש לו דעה אחרת.
הוא רוצה לשמוע רק את עצמו מכל הפיות, ואם לא הוא מעיף. מייד. עם הסבלנות שרון מאבד גם את ההומור, את המבט על עצמו מבחוץ. הוא הפך להיות זקן נרגן, עד כדי כך שבין איום לאיום שהוא מאיים על שרים וח"כים במפלגתו, שלא יעזו לחשוב אחרת ממנו, הוא מתלונן בתקשורת על אנשי מרכז הליכוד ש"מאיימים" על חברי כנסת.
שומו שמיים. חברי מרכז התקשרו עם בנלולו ואמרו לו אם תצביע בעד ההתנתקות לא נבחר בך לכנסת הבאה. שרון אומר שזה חמור מאוד שמאיימים על נבחר ציבור, וש"לא נרתע מאיומים", לא במקרה הוא אמר את זה באנגלית, ולא במקרה בכל מהדורות החדשות הדביקו את זה לסיפור המטונף של מכתבי האיום ברצח נגד שיטרית, כאילו הליכוד מאיים ברצח על נבחריו. שרון נלחם עכשיו נגד המפלגה שלו, ומלכלך עליה סביב כל הגלובוס.
אני קצת מתבייש בשם הדמוקרטיה הישראלית שצריך בכלל לומר את זה, אבל אין פעולה יותר לגיטימית ויותר דמוקרטית מן ה"איום" הזה. בדיוק בשביל הרגע הזה אדם מתמודד על מקום במרכז מפלגה. בדיוק בשביל הרגע הזה קיימים מרכזי מפלגות. כל הדמוקרטיה עומדת על הרעיון שהנבחר חייב דין וחשבון לבוחריו, ושיש בינו לבינם יחסים של שכר ועונש. הנה חברי מרכז אמיתיים, חיוביים, שלא באים לחבר הכנסת לבקש ממנו ג'ובים, אלא לדבר איתו על השליחות שלו ועל המחויבות שלו לבוחריו. ושרון קורא להם מאיימים, כורך אותם יחד עם עבריינים קיצוניים, רק מפני שהם חושבים אחרת ממנו.
נחרט בפרצוף
מי מאיים על נתניהו, ועל לימור ליבנת, ועל סילבן שלום, ועל צחי הנגבי? למה הם מצביעים בעד ההתנתקות בזמן שהם נגדה? מפני שאריק שרון מאיים עליהם בפיטורין. הוא לא רק מאיים, הוא כבר ביצע: עוזי לנדאו עף, מיכי רצון פוטר. דני נווה רועד מפחד ומנסה להמשיך לצעוד על שתי הגדות של הנחל שהולכות ומתרחקות זו מזו.
כמוהו גם ישראל כץ וגדעון סער, ועוד מחצית הסיעה. זו מפלגה שלמה שמתפקדת תחת איום, והמאיים הוא אריאל שרון, זה שאומר באנגלית לכתבי כל העולם: לא נרתע מאיומים, ובתרגום לעברית: אנחנו נבוא חשבון עם כל ליכודניק בכיר או זוטר שיעז לחשוב אחרת מן הקו שנקבע על ידי יו"ר הסובייט העליון.
חברים, נתניהו, ליבנת, סילבן, גדעון וכו'. זה נדבק לעור, "היס-מניות", ונחרט בפרצוף וזה הורס אתכם. הוא מוביל אתכם לאבדון. יש המון רעש ואבק בתוך עדר הקרנפים שרץ אחריו, ואפילו די נעים שם בפנים, בין קרנפים מכובדים ורבי יוקרה. אבל אם לא תצאו עכשיו מהעדר, פתאום יגיע רגע שכל הרעש ייפסק, ובשקט מקפיא תמצאו את עצמכם אי שם בעשירייה השנייה או השלישית, לא מעניינים את התקשורת ולא את ההיסטוריה.