לפני כמה ימים התראיינתי ברדיו אינטרנט בולגרי. במהלך הריאיון, שהתנהל בשפה הבולגרית ונמשך כשעה, הבעתי את הערכתי העמוקה לעם הבולגרי, שהציל את כל הקהילה היהודית בבולגריה בזמן השואה. זאת למרות שבולגריה הרשמית הייתה בת ברית של גרמניה הנאצית. הבהרתי למראיין את עמדתי ש"מלחמת העולם השנייה" הייתה המבחן האולטימטיבי לבחינת טיבן האמיתי של אומות העולם.
עמידתה הנחושה של בולגריה נגד המכבש הנאצי, שניסה כל דרך על מנת לכפות על הבולגרים את השמדת היהודים, הקנתה לעם הבולגרי את מעמד האציל שבאומות העולם. אגב, על ההתנגדות הבולגרית העיקשת להשמדת יהדות בולגריה שילם הצאר הבולגרי בחייו, כשהורעל בזמן ביקורו בגרמניה.
המראיין לא הסתיר את קורת רוחו המרובה משבחיי לעמדתם הנשגבת של הבולגרים, והתעניין עד כמה תחושת ההוקרה לעם הבולגרי משתקפת ביחסה של ישראל הרשמית לבולגריה. בכל זאת, הוא נמנע ברוב חסדו מלגלוש לנושאים האקטואליים הבוערים של ישראל, ועל כך הודיתי לו מכל ליבי.
שכן, במהלך כל הריאיון חשתי תחושה כבדה, שרבצה כאבן חתחתים על ליבי. בעודי משבח את הבולגרים, פעפעה בתוכי תחושת קנאה, בושה ואשמה על נחיתותנו המוסרית לעומת גדולתו של העם הבולגרי, שהיה מוכן לשלם מחיר לאומי כבד על התנגדותו לביצוע פשעים בקהילה היהודית היושבת בקרבו.
כאמור, הריאיון ברדיו הבולגרי חידד בתודעתי את תחושת האירוניה הטרגית של ההוויה הישראלית. כבר ראיתי בעיני רוחי שהמראיין משיל מעליו את גינוני הנימוס ושואל אותי ישירות: "אנחנו הצלנו אתכם. כעת, אולי אתה יכול להסביר מה מתרחש אצלכם..."
איך שלא נתפתל, נתלבט ונתייסר עם עצמנו, לא נוכל להתחמק מכך שה"התנתקות" יוצאת מן השואה וחוזרת אליה. דובריה הרשמיים של המדינה מגנים את גילויי האנטישמיות בעולם בהקשר לזכר השואה ולקחיה, בו בזמן שסיוט "ההתנתקות" הוא זה המאיים להחזיר אותנו אל השואה יותר מכל תופעה אנטישמית בעולם. אם יש עדיין בינינו כאלה שאינם מבינים זאת, אזי המציאות המרה תטפח על פניהם במוקדם או במאוחר.
עמידתה הנחושה של בולגריה נגד המכבש הנאצי, שניסה כל דרך על מנת לכפות על הבולגרים את השמדת היהודים, הקנתה לעם הבולגרי את מעמד האציל שבאומות העולם. אגב, על ההתנגדות הבולגרית העיקשת להשמדת יהדות בולגריה שילם הצאר הבולגרי בחייו, כשהורעל בזמן ביקורו בגרמניה.
המראיין לא הסתיר את קורת רוחו המרובה משבחיי לעמדתם הנשגבת של הבולגרים, והתעניין עד כמה תחושת ההוקרה לעם הבולגרי משתקפת ביחסה של ישראל הרשמית לבולגריה. בכל זאת, הוא נמנע ברוב חסדו מלגלוש לנושאים האקטואליים הבוערים של ישראל, ועל כך הודיתי לו מכל ליבי.
שכן, במהלך כל הריאיון חשתי תחושה כבדה, שרבצה כאבן חתחתים על ליבי. בעודי משבח את הבולגרים, פעפעה בתוכי תחושת קנאה, בושה ואשמה על נחיתותנו המוסרית לעומת גדולתו של העם הבולגרי, שהיה מוכן לשלם מחיר לאומי כבד על התנגדותו לביצוע פשעים בקהילה היהודית היושבת בקרבו.
כאמור, הריאיון ברדיו הבולגרי חידד בתודעתי את תחושת האירוניה הטרגית של ההוויה הישראלית. כבר ראיתי בעיני רוחי שהמראיין משיל מעליו את גינוני הנימוס ושואל אותי ישירות: "אנחנו הצלנו אתכם. כעת, אולי אתה יכול להסביר מה מתרחש אצלכם..."
איך שלא נתפתל, נתלבט ונתייסר עם עצמנו, לא נוכל להתחמק מכך שה"התנתקות" יוצאת מן השואה וחוזרת אליה. דובריה הרשמיים של המדינה מגנים את גילויי האנטישמיות בעולם בהקשר לזכר השואה ולקחיה, בו בזמן שסיוט "ההתנתקות" הוא זה המאיים להחזיר אותנו אל השואה יותר מכל תופעה אנטישמית בעולם. אם יש עדיין בינינו כאלה שאינם מבינים זאת, אזי המציאות המרה תטפח על פניהם במוקדם או במאוחר.