התביעה הצודקת להקמת ועדת חקירה על מלחמת אוסלו הייתה יכולה לקבל תנופה ציבורית, כראוי לנושא המהותי הזה, לו מועצת יש"ע הייתה מקימה ועדה כזאת, פנימית, לחקירת הנושא מהזווית שלה.
הרי לא יתכן שכאן לא יוסקו מסקנות. שהרי מי שהוביל את ה"אין נסיגה בסיני", הוא שהמשיך לנהל את המאבק לאי- פינויה של ימית, והוא ממשיך גם להיות בראש ההתנגדות להתנתקות. וכאילו כלום לא השתנה. האומנם אין חשבון נפש? בדיקת המחדלים? ירידה, גם אם כואבת, לשורשי הכישלון?
לא יתכן להלחם מלחמות חדשות תוך גרירת הכשלונות ממלחמות קודמות וללא חשבון נפש אמיתי, יסודי ונוקב. יותר מדי מונח על כף המאזניים מכדי שנוכל לעבור על כך לסדר היום. מסתבר שביש"ע, כמו במדינת ישראל כולה, יש חיילים נפלאים אך הפיקוד העליון בעייתי ומרוחק.
מועצת יש"ע, על פי התנהלותה, נראית כמי שויתרה על... אנשי יש"ע. המועצה בראשיתה נבנתה על נציגות יישובית נבחרת. זו בחרה את החברים בגופים השונים ואת הנציגים. מהלך כזה הבטיח את שותפות כלל התושבים. ממילא, ניתן היה להסתמך על הכישורים והכשרונות המצויים בשפע בציבור הימני.
המעבר למועצה שהיא אסופת ראשי המועצות התבצעה במהלך מוזר ופנימי. ישראל הראל, היוזם והמקים רב הזכויות של המועצה הבהיר בשיחה כי הוא תלוי בהזרמה תקציבית וכל עוד זו לא תובטח ממיסי תושבים ישירות, אין ברירה אלא להעביר את השליטה לממונים על הממון.
כדאי לשים לב שהציבור הימני חסר גוף מנהיגותי כולל. מועצת יש"ע היא גוף מאורגן ויכולתו התקשורתית והתקציבית עושה אותו לכתובת היחידה, כמעט, לכל פעילות שהיא. זאת על אף שהציבור העירוני ולמעשה כלל הציבור הימני ברחבי הארץ מתבלט באישים ויוזמות שהם מחוץ ליש"ע. ואין ספק שיש יותר אנשי ימין שם מאשר ביש"ע כולה.
כך שהייתה מתבקשת הקמת גוף מרכזי שבו יהיה ייצוג מלא גם לגופים הללו. למשל, מטות הערים השונות, שנית גמלא לא תיפול, ותיקי ההתישבות, נשים בירוק, ותיקי חירות, אצ"ל ועוד. למעשה צריך היה לעודד התארגנויות שונות וליצור חלוקת עבודה מסודרת. דהיינו, כתובת מרכזית מוכרת, מוסכמת וידועה.
חסרון זה ניכר בתחומים רבים. הבולט הוא תחום ההסברה. יש לנו אנשי הסברה מצוינים ורבים, אך אין כתובת ברורה ומפורסמת להשיגם.
לא מכבר נתבקשתי להשתתף, על ידי צעיר מבית אל שיש לו ידיד בעמק, בשיחה עם נוער לפני גיוס מישובי עמק יזרעאל. מאחר שהיה מדובר ביום שישי ניסיתי לחפש מישהו באזור השומרון. לאחר מחצית היום של טלפונים הסתפקתי, בלית ברירה, בהעברת שמות של מרצים פוטנציאליים. אלא שאז עלתה בדעתי השאלה למה אני בכלל הכתובת לתשובה. והכיצד אין עדיין מרכז אליו ניתן להתקשר ולקבל מרצים טובים המותאמים למשימה הספציפית, כזו או אחרת?
דומה שיש עוד חריקות צורמות מאד בהתנהלות של מועצת יש"ע. כך מה שנראה כעריקה של המזכיר המדיני והדובר הקודם אל שורות חייליו של שרון. גם החילופין במז"כלות המועצה אינם מעידים על יכולת הבחנה טובה. משנלר ובן ארי דרך פילבר ודומב ועד למינץ ומור יוסף אנו מקבלים חילופין מהירים מדי בתפקיד מרכזי כל כך. כשחלק מהדמויות המרכזיות הללו פנו לשדות אחרים.
אולי חוסר היציבות משפיע גם על יכולת התפקוד הכללית של המועצה. התנהלות כושלת ומרגיזה הייתה גם סביב פרשת "תנובה". החרם שהתחיל באנשי ההתיישבות עצמם ונחל הצלחה תוך כדי הישגים מרשימים בתחום ההסברה, נקטע לפתע בכניעה לא מובנת של מועצת יש"ע.
בכלל נראה שמועצת יש"ע "עולה טרמפ" על יוזמות המתחילות בשטח עצמו (וזה טוב) ואז בכוח יכולתה הכספית, ארגונית ותקשורתית מנווטת את היוזמה לבדה, כפי הנראה בעיניה. (וזה לא תמיד מוצלח ובדרך הנכונה).
ואפשר להמשיך ולשאול איך זה שיש עדיין אזרחים שאינם מכירים את מפת עזה והשומרון? למה יש יהודים שאינם יודעים היכן בדיוק יישובי קטיף, ושהמרחק בין כיסופים וכפר עזה לעיר עזה הוא קרוב בהרבה מאשר הקרבה בין נווה דקלים לעזה? ומה המשמעות של העברת השליטה בצפון השומרון לידי המחבלים? ובעצם מה אומר החוק הבינלאומי על זכויות ישראל ביש"ע כולה?
אנו עוסקים בסוגיות יסוד הנושאות עימן שאלות של קיום כפשוטו, של חיים ומוות, והציבור, כולל חלק לא מבוטל מחברי הכנסת המצביעים, יודע מעט מאד עליהן. ברור שלממשלה אין עניין לשתף את כלל הציבור. אבל לנו יש.
לא היה צריך להמתין עם מבצעי "פנים אל פנים", או הסברה בכלל עד לימינו אלה. יש לימין די אנשים מוכשרים ודי מתנדבים כדי להגיע למצב, שיכולנו להיות בו היום, שכל אזרח יודע את העובדות האמיתיות.
עדיין אפשר לשנות. אבל צריך להכיר בשעת החירום ולהיערך בהתאם. מעבר לשיקולי יוקרה וכבוד אישיים. לא בהטחת האשמות ולא בריב פנימי, אלא בבדיקה ותיקון אמיתיים גם אם הם נוקבים.
הרי לא יתכן שכאן לא יוסקו מסקנות. שהרי מי שהוביל את ה"אין נסיגה בסיני", הוא שהמשיך לנהל את המאבק לאי- פינויה של ימית, והוא ממשיך גם להיות בראש ההתנגדות להתנתקות. וכאילו כלום לא השתנה. האומנם אין חשבון נפש? בדיקת המחדלים? ירידה, גם אם כואבת, לשורשי הכישלון?
לא יתכן להלחם מלחמות חדשות תוך גרירת הכשלונות ממלחמות קודמות וללא חשבון נפש אמיתי, יסודי ונוקב. יותר מדי מונח על כף המאזניים מכדי שנוכל לעבור על כך לסדר היום. מסתבר שביש"ע, כמו במדינת ישראל כולה, יש חיילים נפלאים אך הפיקוד העליון בעייתי ומרוחק.
מועצת יש"ע, על פי התנהלותה, נראית כמי שויתרה על... אנשי יש"ע. המועצה בראשיתה נבנתה על נציגות יישובית נבחרת. זו בחרה את החברים בגופים השונים ואת הנציגים. מהלך כזה הבטיח את שותפות כלל התושבים. ממילא, ניתן היה להסתמך על הכישורים והכשרונות המצויים בשפע בציבור הימני.
המעבר למועצה שהיא אסופת ראשי המועצות התבצעה במהלך מוזר ופנימי. ישראל הראל, היוזם והמקים רב הזכויות של המועצה הבהיר בשיחה כי הוא תלוי בהזרמה תקציבית וכל עוד זו לא תובטח ממיסי תושבים ישירות, אין ברירה אלא להעביר את השליטה לממונים על הממון.
כדאי לשים לב שהציבור הימני חסר גוף מנהיגותי כולל. מועצת יש"ע היא גוף מאורגן ויכולתו התקשורתית והתקציבית עושה אותו לכתובת היחידה, כמעט, לכל פעילות שהיא. זאת על אף שהציבור העירוני ולמעשה כלל הציבור הימני ברחבי הארץ מתבלט באישים ויוזמות שהם מחוץ ליש"ע. ואין ספק שיש יותר אנשי ימין שם מאשר ביש"ע כולה.
כך שהייתה מתבקשת הקמת גוף מרכזי שבו יהיה ייצוג מלא גם לגופים הללו. למשל, מטות הערים השונות, שנית גמלא לא תיפול, ותיקי ההתישבות, נשים בירוק, ותיקי חירות, אצ"ל ועוד. למעשה צריך היה לעודד התארגנויות שונות וליצור חלוקת עבודה מסודרת. דהיינו, כתובת מרכזית מוכרת, מוסכמת וידועה.
חסרון זה ניכר בתחומים רבים. הבולט הוא תחום ההסברה. יש לנו אנשי הסברה מצוינים ורבים, אך אין כתובת ברורה ומפורסמת להשיגם.
לא מכבר נתבקשתי להשתתף, על ידי צעיר מבית אל שיש לו ידיד בעמק, בשיחה עם נוער לפני גיוס מישובי עמק יזרעאל. מאחר שהיה מדובר ביום שישי ניסיתי לחפש מישהו באזור השומרון. לאחר מחצית היום של טלפונים הסתפקתי, בלית ברירה, בהעברת שמות של מרצים פוטנציאליים. אלא שאז עלתה בדעתי השאלה למה אני בכלל הכתובת לתשובה. והכיצד אין עדיין מרכז אליו ניתן להתקשר ולקבל מרצים טובים המותאמים למשימה הספציפית, כזו או אחרת?
דומה שיש עוד חריקות צורמות מאד בהתנהלות של מועצת יש"ע. כך מה שנראה כעריקה של המזכיר המדיני והדובר הקודם אל שורות חייליו של שרון. גם החילופין במז"כלות המועצה אינם מעידים על יכולת הבחנה טובה. משנלר ובן ארי דרך פילבר ודומב ועד למינץ ומור יוסף אנו מקבלים חילופין מהירים מדי בתפקיד מרכזי כל כך. כשחלק מהדמויות המרכזיות הללו פנו לשדות אחרים.
אולי חוסר היציבות משפיע גם על יכולת התפקוד הכללית של המועצה. התנהלות כושלת ומרגיזה הייתה גם סביב פרשת "תנובה". החרם שהתחיל באנשי ההתיישבות עצמם ונחל הצלחה תוך כדי הישגים מרשימים בתחום ההסברה, נקטע לפתע בכניעה לא מובנת של מועצת יש"ע.
בכלל נראה שמועצת יש"ע "עולה טרמפ" על יוזמות המתחילות בשטח עצמו (וזה טוב) ואז בכוח יכולתה הכספית, ארגונית ותקשורתית מנווטת את היוזמה לבדה, כפי הנראה בעיניה. (וזה לא תמיד מוצלח ובדרך הנכונה).
ואפשר להמשיך ולשאול איך זה שיש עדיין אזרחים שאינם מכירים את מפת עזה והשומרון? למה יש יהודים שאינם יודעים היכן בדיוק יישובי קטיף, ושהמרחק בין כיסופים וכפר עזה לעיר עזה הוא קרוב בהרבה מאשר הקרבה בין נווה דקלים לעזה? ומה המשמעות של העברת השליטה בצפון השומרון לידי המחבלים? ובעצם מה אומר החוק הבינלאומי על זכויות ישראל ביש"ע כולה?
אנו עוסקים בסוגיות יסוד הנושאות עימן שאלות של קיום כפשוטו, של חיים ומוות, והציבור, כולל חלק לא מבוטל מחברי הכנסת המצביעים, יודע מעט מאד עליהן. ברור שלממשלה אין עניין לשתף את כלל הציבור. אבל לנו יש.
לא היה צריך להמתין עם מבצעי "פנים אל פנים", או הסברה בכלל עד לימינו אלה. יש לימין די אנשים מוכשרים ודי מתנדבים כדי להגיע למצב, שיכולנו להיות בו היום, שכל אזרח יודע את העובדות האמיתיות.
עדיין אפשר לשנות. אבל צריך להכיר בשעת החירום ולהיערך בהתאם. מעבר לשיקולי יוקרה וכבוד אישיים. לא בהטחת האשמות ולא בריב פנימי, אלא בבדיקה ותיקון אמיתיים גם אם הם נוקבים.