מותר לקרוא לפיגוע האחרון בטיילת בתל אביב "דולפינריום ב'. כשישראל לא הגיבה בדולפינריום א', אמר שרון "איפוק הוא כח", והאיפוק הזה, שנסתיים רק לאחר הטבח הנורא במלון פרק בנתניה בליל הפסח עלה בדם רב ובדרדור מדיני נוסף.
היום מנמקים את ההבלגה בתירוץ, שאבו מאזן מתנגד לרצח הזה, והא ראייה הוא בפירוש גינה את המעשה, והפרשנים והשדרים מצקצקים בלשונם : הוא אפילו השתמש במילה "טרור"!
אבל, גם ערפאת נהג לגנות, ועל כך מתפלפלים - שערפאת גינה בשין-קוף-ריש, בעוד אבו מאזן מגנה באמת ובתמים. עוברים בשתיקה על עמדתו העקרונית של אבו מאזן, כי מלחמת אחים אולי תהיה אצלנו, לא אצלו. הוא לא יעשה לעמו "אלטלנה". בכלל, לגינויי הערבים אין שום משמעות מפני שהציבור הערבי אמון על המשחק הכפול: סכין חדה, ולשון חלקלקה. "האיש ברחוב" בעזה ובשכם מבין, שעוד מעט ייפול לידם כפרי בשל נצחונם במלחמת אל-אקצה שטחים נרחבים, נקיים מיהודים, שינוקו ע'י היהודים בעצמם, אשר בהזדמנות זאת גם יכו זה את זה, וחגיגה כזאת שווה כמה גינויים.
עוד סיבה נותנים שופרות התעמולה של שרון להבלגה: הרוצחים לא התכוונו בכלל אלינו, הם התכוונו לאבו מאזן! אותו, לא אותנו , הם ביקשו להכשיל: לא בקרבנות הם התכוונו לפגוע, כי אם בשלום, סליחה - ב"הודנא", סליחה - ב"שקט", זה השם שהערבים מצאו לבטא את פסק הזמן שהם זקוקים לו להתכונן לסיבוב הרצחני הבא. אלולא היו מתביישים, היו כתבלבי שרון חוזרים אל הביטוי הקולע באמת "קרבנות השקט", על משקל "קורבנות השלום" של אוסלו.
בממשלת הבובות של שרון יושב נתניהו, האיש שטבע את מטבע ה"הדדיות": "לא יתנו, לא יקבלו". ואכן, נתניהו לא ביצע נסיגה שהבטיח להם ב-"וויי". היום, כחבר הממשלה, הוא אחראי אחריות קולקטיבית לביטול תנאי ההדדיות. והא ראייה, מיד אחרי הפיגוע הרגיעו השר גדעון עזרא ו"בת-קול" שיצאה ממשרד ראש הממשלה: אין קשר. ה"התנתקות", כלומר חורבן היישובים ויושביהם, תצא לדרך בדיוק של רכבת שווייצרית, ולא חשוב כמה גוויות תפגוש בדרך. ונתניהו שותק ומשתף פעולה עם מדיניות, שלפי אמות המידה שהוא קבע, הינה הרסנית.
ומחרתיים תיפתח וועידת לונדון. שם ישב הקוורטט, הריבון החדש של האיזור, ביחד עם הערבים, להכין את הרקע והתנאים להקמת המדינה הפלסטינית. ישראל לא תהיה שם. אוי לה מייצרה ואוי לה מיוצרה. אם תשתתף, תוצאותיה יחייבו אותה מכח השתתפותה, אולם גם אם לא תשתתף, סיכומיה ייכפו על שרון. לונדון תהיה בית הקברות הגדול של מדיניות ווייסגלס-שרון, היא תהיה הסטרטר של מפת הדרכים, זה המסמך הממאיר, שעל פיו ישראל אמורה לאבד את עצמאותה.
כאשר ממשלת הבובות של שרון החליטה לקבל על עצמה את מפת הדרכים, היא ניסתה לצרף לה 14 הסתייגויות. אולם מיד הודיעה לה ארה'ב שהיא מדברת אל עצמה, וכי איש אינו מקבל את ההסתייגויות הללו. ושרון שתק, ובשתיקתו קיבל את הדין, וכיום מחוייבת ישראל לתכתיב, שלפיו "הקוורטט" האו'ם, אמריקה, אירופה, רוסיה להלן "כל העולם" - יכנס וועידה ובה ייקבע שבשלו התנאים ,והוועידה תכריז על הקמת המדינה הפלסטינית, גם על כרחה של ישראל. כאן בארץ ישבו מפקחים מטעם "כל העולם", וחרות הפעולה, גם המדינית וגם הצבאית, תוצא מידינו.
סנונית ראשונה, בדמותו של גנרל אמריקני, הגיעה כבר לארץ. מנגנון הפיקוח הזה ימנע מאתנו תגובה צבאית עצמאית. במקומה נוכל להגיש "תלונות". גם בצד הפלסטיני יהיה פיקוח, כנראה של כחות נאט"ו, והצבא הפלסטיני יהיה בפיקוח מצרי ברצועה ופיקוח ירדני ביו'ש. יחידת צבא פלסטינית-ירדנית כזאת, חטיבת "באדר" שמה, כבר נמצאת בדרך אל הערים הערביות שצה'ל עומד לפנות. וכך מסתמנים לאט לאט קווי המיתאר של התכנית האמריקנית הגדולה: שני שטחי חסות, ישראלי ופלסטיני, משני צידי הקו הירוק. החסות תהיה או'מית, השליטה תהיה אמריקנית והפרוטקטורטים האלה ייקראו "מדינות" רק מטעמי נימוס.
ההתחייבות הישראלית, שניתנה זה עתה בשארם-א-שייך, להימנע מפעולות צבאיות יזומות, היא כבר אבן-מייל ראשונה בדרך הזאת של אובדן העצמאות.
הרס היישובים וגירוש תושביהם כדי ליצור "רצף" נקי מיהודים הוא רק חלק מתכנית מדינית חובקת-כל, לפיה יקום שם שטח חסות, וישראל תורד לאותו מעמד נחות ונתון לפיקוח, למען השוויון בין שתי היישויות הללו, שתהיינה נתונות לאפוטרופסות, כמו פסולי-דין.
אלא, ניחמו אותנו חכמי-החווה - כל זה הוא רק בתיאוריה. אמנם חתמנו, אבל זה לא יקרה בימינו, מפני שיש ניצרה: כל התהליך מותנה בפירוק תשתיות הטרור, בדמוקרטיזציה ובשקיפות כספית אצל הערבים, ותסמכו עליהם שזה לא יקרה לעולם. ואכן, תהליך הבחירה "הדמוקרטי" של אבו מאזן היה בלוף, השחיתות שם פורחת, ועל פירוק תשתיות הטרור מחמוד עבאס אינו חולם כלל.
אולם בינתים, שרון והאחיתופל שלו ווייסגלס עשו שני צעדים, אחד מחדל ואחד מעשה, שפתחו את הניצרה ופרצו את הסכר.
המחדל הוא שתיקת שרון וממשלת הבובות שלו, כאשר אבו מאזן הצהיר גלויות שהוא אינו חולם לחסל את החמאס, הג'יהאד וארגוני הטרור האחרים. להיפך, בגלוי ולעיני השמש הוא נועד אתם, בארץ ובקהיר, ושיתף אותם כפרטנרים שווימעמד ב"הסכם השקט", התחליף הצמחוני ל"שלום" ול"הודנא" של ימים עברו. ולהיפך, אבו מאזן הכריז שהוא מבקש לקבל את הטרוריסטים האלה, מהם רוצחים מבוקשים, אל תוך שורות הצבא הפלסטיני החדש שלו, זה הצבא שקציניו כבר מתאמנים במצרים, והסי.אי.איי. תאמן ותדריך. ישראל לא ניתקה כל מגע עם אבו מאזן ואנשיו מיד לאחר ההכרזה הזאת על הכוונה לשתף את ארגוני הטרור במקום לחסל אותם, אלא להיפך היא המשיכה במגעים ואף הרחיבה אותם לכל כיוון: וועדות משותפות לשחרור אסירים ומתן הכשר למבוקשים, הסדרים כלכליים, תיאום הנסיגה והחרבת היישובים היהודיים. ובכך, שלמרות הכרזת אבו מאזן שלא יהיה פירוק תשתיות הטרור ישראל המשיכה לשתף פעולה, היא איבדה גם את הקלף האחרון. המחדל הזה יקבל גושפנקה עולמית בוועידת לונדון. בקול ענות חלושה הודו דוברי שרון, שיוזם הוועידה (ראש ממשלת אנגליה טוני בלייר) הונה את ישראל. לשרון הבטיח, שהוועידה תתנה כל התקדמות במסלול הריבונות הפלסטינית במיגור ארגוני הטרור תחילה, והנה סיכום הוועידה כבר כתוב, וההתנייה הזאת, זו הניצרה המפורסמת שהיתה אמורה לשמור עלינו מפני כל קללות מפת הדרכים, נעלמה או מוסמסה, עד כדי חוסר כל נפקות מעשית. וכך תיסלל בלונדון הדרך להקמתה של המדינה הפלסטינית עוד בשנת 2005, עפ'י מפת הדרכים.
למחדל מצטרף גם מעשה, המעשה הנפשע של הריסת היישובים וקבלת הדין האנטישמי של הפיכת שטחים ל"נקיים מיהודים", ועוד בידי היהודים בעצמם. זכור עדיין, שהאמריקנים התייחסו תחילה בחשדנות כלפי תכנית "ההתנתקות" כולה, ואח'כ קיבלו אותה רק בהתנייה רבת חשיבות: "בתנאי שתיחשב כחלק מביצוע מפת הדרכים". בוועידת לונדון יוצא המרצע מן השק: הואיל ושרון התנדב לבצע את הנסיגה לפני שהתנאי של פירוק תשתיות הטרור התמלא, והנסיגה נחשבת כמתבצעת במסגרת מפת הדרכים, פירוש הדבר, שישראל וויתרה על מילוי התנאי הזה, והדרך להכרזת המדינה הפלסטינית בשנה הזאת פתוחה. וכך, חורבן היישובים אינו רק אסון כשהוא לעצמו, אלא גורר אחריו אסון לאומי-מדיני עוד יותר גדול.
את האסון הזה ניתן להמחיש בדוגמא מן החיים. הסכמי אוסלו, האם הם מחייבים עדיין? התשובה היא שהם מחייבים את ישראל, והא ראייה אזורי A-B-C לא נתבטלו, ולהיפך - שרון עומד למחוק אולי מאה יישובים יהודים המצויים באיזור C. אולם את הפלסטינים, אוסלו אינה מחייבת עוד. והא ראייה, אבו מאזן פנה לכל העולם והזמין, בגלוי, נשק. בין היתר הסכימה רוסיה לספק לו שריון. זאת, בניגוד להסכמי אוסלו, שבהם נקבע בדיוק, אפילו כמה אקדוחים יורשו השוטרים הפלסטינים להחזיק.
ממילא ברור, שנסיגת ישראל מן הגבול עם מצרים ומסירת ציר פילדלפי, פלוס פתיחת נמל-ים ונמל אויר פלסטינים ללא נוכחות ישראלית, פלוס סילוק חיל הים שלנו מחוף עזה והחלפתו בחיל הים המצרי כל אלה פירושם ייבוא של כלי נשק , ללא הגבלה, ע'י הפלסטינים.
וחשוב לזכור: בכך הם לא יעברו על כל חוק ולא ייחשבו מפירי כל הסכם שהוא. הלא שרון נסוג חד-צדדית, כלומר ללא כל התחייבות שלהם כלפינו תמורת הנסיגה הזאת.
לכן, מותר להם, למשל, לכרות הסכם עם אירן, להכניס לשטח את משמרות המהפכה, וכמובן את חיזבללה, וגם לייבא נשק ככל העולה על רוחם.
להיפך: ישראל, אם תנסה למנוע זאת, תיחשב לתוקפנית ולמפירת החוק הבינלאומי. שלא לדבר על סכנת מלחמה עם מצרים, אם נעז להתערב במה שיקרה בינה לבין הפלסטינים בגבול המשותף שביניהם, שבעבר קראו לו היהודים "ציר פילדלפי". ושלא לדבר על חוסר האונים המחלט שלנו כאשר תופיע אניה רוסית בנמל עזה ותפרוק טנקים. מה נעשה? נכריז מלחמה על רוסיה? ועל סמך מה? הלא היא, כחברת הקוורטט, הינה עכשיו בעלת הבית כאן, ואנחנו רק - "מי שהיו"!
על כן, מאות האלפים האזרחים שאנחנו מתפללים שיגיעו הקיץ לגוש קטיף ולצפון השומרון ואלפי החיילים שאנחנו מייחלים שיסרבו לבצע את מלאכת החורבן - לא רק את היישובים יצילו, כי אם את המדינה כולה, מאסון לאומי, מאובדן העצמאות.
היום מנמקים את ההבלגה בתירוץ, שאבו מאזן מתנגד לרצח הזה, והא ראייה הוא בפירוש גינה את המעשה, והפרשנים והשדרים מצקצקים בלשונם : הוא אפילו השתמש במילה "טרור"!
אבל, גם ערפאת נהג לגנות, ועל כך מתפלפלים - שערפאת גינה בשין-קוף-ריש, בעוד אבו מאזן מגנה באמת ובתמים. עוברים בשתיקה על עמדתו העקרונית של אבו מאזן, כי מלחמת אחים אולי תהיה אצלנו, לא אצלו. הוא לא יעשה לעמו "אלטלנה". בכלל, לגינויי הערבים אין שום משמעות מפני שהציבור הערבי אמון על המשחק הכפול: סכין חדה, ולשון חלקלקה. "האיש ברחוב" בעזה ובשכם מבין, שעוד מעט ייפול לידם כפרי בשל נצחונם במלחמת אל-אקצה שטחים נרחבים, נקיים מיהודים, שינוקו ע'י היהודים בעצמם, אשר בהזדמנות זאת גם יכו זה את זה, וחגיגה כזאת שווה כמה גינויים.
עוד סיבה נותנים שופרות התעמולה של שרון להבלגה: הרוצחים לא התכוונו בכלל אלינו, הם התכוונו לאבו מאזן! אותו, לא אותנו , הם ביקשו להכשיל: לא בקרבנות הם התכוונו לפגוע, כי אם בשלום, סליחה - ב"הודנא", סליחה - ב"שקט", זה השם שהערבים מצאו לבטא את פסק הזמן שהם זקוקים לו להתכונן לסיבוב הרצחני הבא. אלולא היו מתביישים, היו כתבלבי שרון חוזרים אל הביטוי הקולע באמת "קרבנות השקט", על משקל "קורבנות השלום" של אוסלו.
בממשלת הבובות של שרון יושב נתניהו, האיש שטבע את מטבע ה"הדדיות": "לא יתנו, לא יקבלו". ואכן, נתניהו לא ביצע נסיגה שהבטיח להם ב-"וויי". היום, כחבר הממשלה, הוא אחראי אחריות קולקטיבית לביטול תנאי ההדדיות. והא ראייה, מיד אחרי הפיגוע הרגיעו השר גדעון עזרא ו"בת-קול" שיצאה ממשרד ראש הממשלה: אין קשר. ה"התנתקות", כלומר חורבן היישובים ויושביהם, תצא לדרך בדיוק של רכבת שווייצרית, ולא חשוב כמה גוויות תפגוש בדרך. ונתניהו שותק ומשתף פעולה עם מדיניות, שלפי אמות המידה שהוא קבע, הינה הרסנית.
ומחרתיים תיפתח וועידת לונדון. שם ישב הקוורטט, הריבון החדש של האיזור, ביחד עם הערבים, להכין את הרקע והתנאים להקמת המדינה הפלסטינית. ישראל לא תהיה שם. אוי לה מייצרה ואוי לה מיוצרה. אם תשתתף, תוצאותיה יחייבו אותה מכח השתתפותה, אולם גם אם לא תשתתף, סיכומיה ייכפו על שרון. לונדון תהיה בית הקברות הגדול של מדיניות ווייסגלס-שרון, היא תהיה הסטרטר של מפת הדרכים, זה המסמך הממאיר, שעל פיו ישראל אמורה לאבד את עצמאותה.
כאשר ממשלת הבובות של שרון החליטה לקבל על עצמה את מפת הדרכים, היא ניסתה לצרף לה 14 הסתייגויות. אולם מיד הודיעה לה ארה'ב שהיא מדברת אל עצמה, וכי איש אינו מקבל את ההסתייגויות הללו. ושרון שתק, ובשתיקתו קיבל את הדין, וכיום מחוייבת ישראל לתכתיב, שלפיו "הקוורטט" האו'ם, אמריקה, אירופה, רוסיה להלן "כל העולם" - יכנס וועידה ובה ייקבע שבשלו התנאים ,והוועידה תכריז על הקמת המדינה הפלסטינית, גם על כרחה של ישראל. כאן בארץ ישבו מפקחים מטעם "כל העולם", וחרות הפעולה, גם המדינית וגם הצבאית, תוצא מידינו.
סנונית ראשונה, בדמותו של גנרל אמריקני, הגיעה כבר לארץ. מנגנון הפיקוח הזה ימנע מאתנו תגובה צבאית עצמאית. במקומה נוכל להגיש "תלונות". גם בצד הפלסטיני יהיה פיקוח, כנראה של כחות נאט"ו, והצבא הפלסטיני יהיה בפיקוח מצרי ברצועה ופיקוח ירדני ביו'ש. יחידת צבא פלסטינית-ירדנית כזאת, חטיבת "באדר" שמה, כבר נמצאת בדרך אל הערים הערביות שצה'ל עומד לפנות. וכך מסתמנים לאט לאט קווי המיתאר של התכנית האמריקנית הגדולה: שני שטחי חסות, ישראלי ופלסטיני, משני צידי הקו הירוק. החסות תהיה או'מית, השליטה תהיה אמריקנית והפרוטקטורטים האלה ייקראו "מדינות" רק מטעמי נימוס.
ההתחייבות הישראלית, שניתנה זה עתה בשארם-א-שייך, להימנע מפעולות צבאיות יזומות, היא כבר אבן-מייל ראשונה בדרך הזאת של אובדן העצמאות.
הרס היישובים וגירוש תושביהם כדי ליצור "רצף" נקי מיהודים הוא רק חלק מתכנית מדינית חובקת-כל, לפיה יקום שם שטח חסות, וישראל תורד לאותו מעמד נחות ונתון לפיקוח, למען השוויון בין שתי היישויות הללו, שתהיינה נתונות לאפוטרופסות, כמו פסולי-דין.
אלא, ניחמו אותנו חכמי-החווה - כל זה הוא רק בתיאוריה. אמנם חתמנו, אבל זה לא יקרה בימינו, מפני שיש ניצרה: כל התהליך מותנה בפירוק תשתיות הטרור, בדמוקרטיזציה ובשקיפות כספית אצל הערבים, ותסמכו עליהם שזה לא יקרה לעולם. ואכן, תהליך הבחירה "הדמוקרטי" של אבו מאזן היה בלוף, השחיתות שם פורחת, ועל פירוק תשתיות הטרור מחמוד עבאס אינו חולם כלל.
אולם בינתים, שרון והאחיתופל שלו ווייסגלס עשו שני צעדים, אחד מחדל ואחד מעשה, שפתחו את הניצרה ופרצו את הסכר.
המחדל הוא שתיקת שרון וממשלת הבובות שלו, כאשר אבו מאזן הצהיר גלויות שהוא אינו חולם לחסל את החמאס, הג'יהאד וארגוני הטרור האחרים. להיפך, בגלוי ולעיני השמש הוא נועד אתם, בארץ ובקהיר, ושיתף אותם כפרטנרים שווימעמד ב"הסכם השקט", התחליף הצמחוני ל"שלום" ול"הודנא" של ימים עברו. ולהיפך, אבו מאזן הכריז שהוא מבקש לקבל את הטרוריסטים האלה, מהם רוצחים מבוקשים, אל תוך שורות הצבא הפלסטיני החדש שלו, זה הצבא שקציניו כבר מתאמנים במצרים, והסי.אי.איי. תאמן ותדריך. ישראל לא ניתקה כל מגע עם אבו מאזן ואנשיו מיד לאחר ההכרזה הזאת על הכוונה לשתף את ארגוני הטרור במקום לחסל אותם, אלא להיפך היא המשיכה במגעים ואף הרחיבה אותם לכל כיוון: וועדות משותפות לשחרור אסירים ומתן הכשר למבוקשים, הסדרים כלכליים, תיאום הנסיגה והחרבת היישובים היהודיים. ובכך, שלמרות הכרזת אבו מאזן שלא יהיה פירוק תשתיות הטרור ישראל המשיכה לשתף פעולה, היא איבדה גם את הקלף האחרון. המחדל הזה יקבל גושפנקה עולמית בוועידת לונדון. בקול ענות חלושה הודו דוברי שרון, שיוזם הוועידה (ראש ממשלת אנגליה טוני בלייר) הונה את ישראל. לשרון הבטיח, שהוועידה תתנה כל התקדמות במסלול הריבונות הפלסטינית במיגור ארגוני הטרור תחילה, והנה סיכום הוועידה כבר כתוב, וההתנייה הזאת, זו הניצרה המפורסמת שהיתה אמורה לשמור עלינו מפני כל קללות מפת הדרכים, נעלמה או מוסמסה, עד כדי חוסר כל נפקות מעשית. וכך תיסלל בלונדון הדרך להקמתה של המדינה הפלסטינית עוד בשנת 2005, עפ'י מפת הדרכים.
למחדל מצטרף גם מעשה, המעשה הנפשע של הריסת היישובים וקבלת הדין האנטישמי של הפיכת שטחים ל"נקיים מיהודים", ועוד בידי היהודים בעצמם. זכור עדיין, שהאמריקנים התייחסו תחילה בחשדנות כלפי תכנית "ההתנתקות" כולה, ואח'כ קיבלו אותה רק בהתנייה רבת חשיבות: "בתנאי שתיחשב כחלק מביצוע מפת הדרכים". בוועידת לונדון יוצא המרצע מן השק: הואיל ושרון התנדב לבצע את הנסיגה לפני שהתנאי של פירוק תשתיות הטרור התמלא, והנסיגה נחשבת כמתבצעת במסגרת מפת הדרכים, פירוש הדבר, שישראל וויתרה על מילוי התנאי הזה, והדרך להכרזת המדינה הפלסטינית בשנה הזאת פתוחה. וכך, חורבן היישובים אינו רק אסון כשהוא לעצמו, אלא גורר אחריו אסון לאומי-מדיני עוד יותר גדול.
את האסון הזה ניתן להמחיש בדוגמא מן החיים. הסכמי אוסלו, האם הם מחייבים עדיין? התשובה היא שהם מחייבים את ישראל, והא ראייה אזורי A-B-C לא נתבטלו, ולהיפך - שרון עומד למחוק אולי מאה יישובים יהודים המצויים באיזור C. אולם את הפלסטינים, אוסלו אינה מחייבת עוד. והא ראייה, אבו מאזן פנה לכל העולם והזמין, בגלוי, נשק. בין היתר הסכימה רוסיה לספק לו שריון. זאת, בניגוד להסכמי אוסלו, שבהם נקבע בדיוק, אפילו כמה אקדוחים יורשו השוטרים הפלסטינים להחזיק.
ממילא ברור, שנסיגת ישראל מן הגבול עם מצרים ומסירת ציר פילדלפי, פלוס פתיחת נמל-ים ונמל אויר פלסטינים ללא נוכחות ישראלית, פלוס סילוק חיל הים שלנו מחוף עזה והחלפתו בחיל הים המצרי כל אלה פירושם ייבוא של כלי נשק , ללא הגבלה, ע'י הפלסטינים.
וחשוב לזכור: בכך הם לא יעברו על כל חוק ולא ייחשבו מפירי כל הסכם שהוא. הלא שרון נסוג חד-צדדית, כלומר ללא כל התחייבות שלהם כלפינו תמורת הנסיגה הזאת.
לכן, מותר להם, למשל, לכרות הסכם עם אירן, להכניס לשטח את משמרות המהפכה, וכמובן את חיזבללה, וגם לייבא נשק ככל העולה על רוחם.
להיפך: ישראל, אם תנסה למנוע זאת, תיחשב לתוקפנית ולמפירת החוק הבינלאומי. שלא לדבר על סכנת מלחמה עם מצרים, אם נעז להתערב במה שיקרה בינה לבין הפלסטינים בגבול המשותף שביניהם, שבעבר קראו לו היהודים "ציר פילדלפי". ושלא לדבר על חוסר האונים המחלט שלנו כאשר תופיע אניה רוסית בנמל עזה ותפרוק טנקים. מה נעשה? נכריז מלחמה על רוסיה? ועל סמך מה? הלא היא, כחברת הקוורטט, הינה עכשיו בעלת הבית כאן, ואנחנו רק - "מי שהיו"!
על כן, מאות האלפים האזרחים שאנחנו מתפללים שיגיעו הקיץ לגוש קטיף ולצפון השומרון ואלפי החיילים שאנחנו מייחלים שיסרבו לבצע את מלאכת החורבן - לא רק את היישובים יצילו, כי אם את המדינה כולה, מאסון לאומי, מאובדן העצמאות.