"הנשיא" אבו-מאזן מתכוון להוציא להורג 15 "משת"פים" ערבים, חשודים במסירת מידע שהציל נפשות בישראל. הואיל והמרצחים, שהאנשים האלה חשודים בהלשנה עליהם, נחשבים בעיני אבו-מאזן קדושים וגיבורי האומה, טבעי לו שירצה להורגם. אולם גם אם נניח שהם נדונו למוות בהליך הראוי לשם "משפט", דבר המוטל בספק, עדיין ישראל אינה רשאית להשלים עם הוצאתם להורג.
ארה"ב, שמחמוד עבאס הוא עכשיו ה"דרלינג" שלה, לא הוציאה להורג אפילו את המרגל אולדרידג' שהסגיר לסובייטים, למוות, עשרות מסוכניה. האם יהא זה מוגזם לדרוש ממנה לאסור על אבו-מאזן טבח "משפטי" במי שסייעו לחסל טרוריסטים?
לישראל לא חסרים גם מנופי לחץ משלה. שחררנו 500 טרוריסטים, ובקנה עוד כמספר הזה, פלוס הבטחה לשחרר בהמשך גם רוצחים ממש. האם שרון אינו חופשי עוד להתנות כל שחרור נוסף בביטול גזרי הדין, ואף מעבר לכך שחרור כנגד שחרור?
עם, שנצטווה בתורתו "לא תוכל להתעלם" אפילו מחמור או שור נופלים בדרך (דברים כ"ב, א'-ג'), היתעלם משפיכת דמם של סייעניו?
ו"צה"ל הגדול", האין בכוחו לחלץ את הנידונים למוות מכלאם, אפילו בכוח? ואפילו איום לבטל את "המחוות", כגון יציאת צה"ל מן הערים, לא יספיק?
ושאלה אל "הנאורים" בתוכנו: לו עמדו 15 יהודים להיירות למוות ע"י כלבי הדם של אבו-מאזן, האם הייתם מחשים? האדישות הזאת למותם של ערבים, האם אינה גזענות?
השר שרנסקי, שנזעק ופנה לשרון לשים קץ ל"רצח הממלכתי", כלשונו, יודע בוודאי שיש יסוד לחשד שממשלת ישראל אכן תתעלם, כבעלת עבר של בגידות בסוכנים וסייענים, גויים ויהודים כאחד:
הבגידה באסירי "פרשת קהיר" - החזרת הגנרל דיגאווי ששפט אותם, ואלפי שבויים, אחרי "מיבצע קדש", מבלי לתבוע כלל את שחרור הסוכנים שלנו. סוכנינו בלבנון שראינו אותם נגררים למוות, קשורים לג'יפים ברחובות צידון.
הבגידה בצד"ל. נטישת פולארד. דימומו למוות של מידחת יוסוף, בעוד הטנקים עומדים הכן, דקות נסיעה מקבר יוסף. הפקרת מוחמד אל עייד, המוכתר של קבטיה, ללינץ' בידי חיות אדם שתלוהו על עמוד חשמל, בעוד אלוף הפיקוד עמרם מיצנע יכול, כפי שסיפר לי, לשלוח יחידת הצלה קטנה, אך מחליט בדם קר שלא לנקוף אצבע, מפני שהפעלת כוח קטן תפיל יותר מדי קורבנות מבין ... התוקפים.
והלינץ' של אשרף אלגרבלי, ב-1990 ברפיח. בשתיים ורבע הזעיק אחיו את השלטונות ויחידת בט"ש בצומת "פילקו", דקות נסיעה מן המקום, התחננה בקשר לאפשר לה להציל את האיש, אולם המח"ט לא הירשה. בארבע ורבע קרע ההמון את אלגרבלי, בחמש נכנס הצבא, ומה שנשאר מן הקרבן נראה "כמו פיתה". שטפו את הדם והלכו. ולמרות ששר הבטחון, בכנסת, הבטיח חקירה - הפרשה הושתקה. אולי שטפו גם את המצפון, אם היה כזה?
אוי לנו, אם נוסיף עכשיו עוד 15 כתמי דם על הכתמים שכבר מכערים את פרצופנו המוסרי. שרק לא יסביר לנו אחד כמו שמעון פרס, שאת מעמדו של "האיש שלנו" אבו מאזן לא די לחזק ברכושם הנטוש של יהודים מגורשים, אלא יש צורך להעניק לו גם מוניטין של דם, כי לזאת נתיניו צמאים ואת זאת הם מעריכים.
שרק לא נשקע עד כדי מתן רשות לאבו מאזן לבצע רצח משפטי כאקט של מנהיגות וכתפיסת פוזה של מנצח במלחמת הטרור על גבי ערימת 15 הגוויות של החשודים בסיוע לנו.
ייכתב נא כאן לעדות, ששרון וממשלתו יש לאל ידם להציל את חייהם של חמש-עשרה נפשות שעזרו לנו, ואם יישפך דמם, חלילה, על מצפונם האחריות.
ואם לא מצפונם, אולי דעת הקהל היהודית תכפה עליהם את הציווי המיקראי: "לא תוכל להתעלם".
ארה"ב, שמחמוד עבאס הוא עכשיו ה"דרלינג" שלה, לא הוציאה להורג אפילו את המרגל אולדרידג' שהסגיר לסובייטים, למוות, עשרות מסוכניה. האם יהא זה מוגזם לדרוש ממנה לאסור על אבו-מאזן טבח "משפטי" במי שסייעו לחסל טרוריסטים?
לישראל לא חסרים גם מנופי לחץ משלה. שחררנו 500 טרוריסטים, ובקנה עוד כמספר הזה, פלוס הבטחה לשחרר בהמשך גם רוצחים ממש. האם שרון אינו חופשי עוד להתנות כל שחרור נוסף בביטול גזרי הדין, ואף מעבר לכך שחרור כנגד שחרור?
עם, שנצטווה בתורתו "לא תוכל להתעלם" אפילו מחמור או שור נופלים בדרך (דברים כ"ב, א'-ג'), היתעלם משפיכת דמם של סייעניו?
ו"צה"ל הגדול", האין בכוחו לחלץ את הנידונים למוות מכלאם, אפילו בכוח? ואפילו איום לבטל את "המחוות", כגון יציאת צה"ל מן הערים, לא יספיק?
ושאלה אל "הנאורים" בתוכנו: לו עמדו 15 יהודים להיירות למוות ע"י כלבי הדם של אבו-מאזן, האם הייתם מחשים? האדישות הזאת למותם של ערבים, האם אינה גזענות?
השר שרנסקי, שנזעק ופנה לשרון לשים קץ ל"רצח הממלכתי", כלשונו, יודע בוודאי שיש יסוד לחשד שממשלת ישראל אכן תתעלם, כבעלת עבר של בגידות בסוכנים וסייענים, גויים ויהודים כאחד:
הבגידה באסירי "פרשת קהיר" - החזרת הגנרל דיגאווי ששפט אותם, ואלפי שבויים, אחרי "מיבצע קדש", מבלי לתבוע כלל את שחרור הסוכנים שלנו. סוכנינו בלבנון שראינו אותם נגררים למוות, קשורים לג'יפים ברחובות צידון.
הבגידה בצד"ל. נטישת פולארד. דימומו למוות של מידחת יוסוף, בעוד הטנקים עומדים הכן, דקות נסיעה מקבר יוסף. הפקרת מוחמד אל עייד, המוכתר של קבטיה, ללינץ' בידי חיות אדם שתלוהו על עמוד חשמל, בעוד אלוף הפיקוד עמרם מיצנע יכול, כפי שסיפר לי, לשלוח יחידת הצלה קטנה, אך מחליט בדם קר שלא לנקוף אצבע, מפני שהפעלת כוח קטן תפיל יותר מדי קורבנות מבין ... התוקפים.
והלינץ' של אשרף אלגרבלי, ב-1990 ברפיח. בשתיים ורבע הזעיק אחיו את השלטונות ויחידת בט"ש בצומת "פילקו", דקות נסיעה מן המקום, התחננה בקשר לאפשר לה להציל את האיש, אולם המח"ט לא הירשה. בארבע ורבע קרע ההמון את אלגרבלי, בחמש נכנס הצבא, ומה שנשאר מן הקרבן נראה "כמו פיתה". שטפו את הדם והלכו. ולמרות ששר הבטחון, בכנסת, הבטיח חקירה - הפרשה הושתקה. אולי שטפו גם את המצפון, אם היה כזה?
אוי לנו, אם נוסיף עכשיו עוד 15 כתמי דם על הכתמים שכבר מכערים את פרצופנו המוסרי. שרק לא יסביר לנו אחד כמו שמעון פרס, שאת מעמדו של "האיש שלנו" אבו מאזן לא די לחזק ברכושם הנטוש של יהודים מגורשים, אלא יש צורך להעניק לו גם מוניטין של דם, כי לזאת נתיניו צמאים ואת זאת הם מעריכים.
שרק לא נשקע עד כדי מתן רשות לאבו מאזן לבצע רצח משפטי כאקט של מנהיגות וכתפיסת פוזה של מנצח במלחמת הטרור על גבי ערימת 15 הגוויות של החשודים בסיוע לנו.
ייכתב נא כאן לעדות, ששרון וממשלתו יש לאל ידם להציל את חייהם של חמש-עשרה נפשות שעזרו לנו, ואם יישפך דמם, חלילה, על מצפונם האחריות.
ואם לא מצפונם, אולי דעת הקהל היהודית תכפה עליהם את הציווי המיקראי: "לא תוכל להתעלם".