אצל רבים מנקרת בתוך הלב שאלה הדורשת תשובה. מדוע עם ישראל סבל וסובל כל כך הרבה צרות?
מדוע העם אשר בחר בו ד' יתברך להיות לו לעם סגולה, דווקא הוא מתייסר יותר מכל עם אחר?
עם ישראל גלה מארצו גלות ארוכה, כפליים מהזמן שהוא היה בארץ-ישראל. גם היום עם ישראל עומד בצד ונאבק על קיומו כנגד שונאים רבים שרוצים להכחידו, וכנגד כל עמי העולם הלוחצים ומתייצבים לצד אויבינו. הצרות שעם ישראל עבר אין להם אח ורע. זה אומר דרשני.
התשובה לכך טמונה באגדה נפלאה בתלמוד, במסכת כתובות דף ס"ו: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור וראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורין מבין גללי בהמתן של ערביים. כיוון שראתה אותו, נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, ואמרה לו: רבי! פרנסני! אמר לה: בת מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: ביתי! ממון של בית אביך היכן הוא? אביה היה מעשירי ירושלים, וכן גם חמיה, וכל ממונם אבד, וכעת הבת נאלצת לכתת רגליה ולחפש מזון מבין גללים של חמורים.
כשראה זאת רבן יוחנן בן-זכאי, בכה, ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בכם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, מוסרן ביד אומה שפלה; ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.
דומה כי רבן יוחנן בן-זכאי ראה בטרגדיה המזעזעת שפקדה את ביתו של נקדימון בן גוריון סמל למה שקרה לעם ישראל. אישה זו נפלה מרום המעלה לשפל שאין נמוך ממנו. וזה מה שקרה לעם ישראל. ובאמת זה מראה מכאיב עד כדי בכי. בכה רבי יוחנן.
אבל מדוע אמר אשריכם ישראל? איך הוא ראה במה שקרה לאותה אישה את מעלתם של ישראל, עד שאמר אשריכם ישראל, בשעה שעושין רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בכם, ובשעה שאין עושין רצונו של מקום, נתונים ביד אומה שפלה, ביד בהמתן של אומה שפלה?
התשובה היא, שבאישה זו ראה רבן יוחנן בן-זכאי את גדולתן של ישראל, שכל מה שקורה להם קורה בגדול. אין מצב ביניים. אין בינוניות. או שעם ישראל ברום המעלה, או שהוא בשפל מאין כמותו. דווקא גודל המכה ועומק השפלות מראים את גדולתן של ישראל. מכה חזקה מקבלים כשנופלים ממקום גבוה. כשנופלים ממקום נמוך המכה היא חלשה.
אם הצרות כה גדולות, זה אומר שהטובות מקודם היו גדולות, וזה אומר שהטובות בעתיד תהיינה גדולות. ושוב ניזכר בלשונו של מרן הרב ספר "אורות": "גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו, ובשביל כך גדולות הן צרותינו וגדולים גם תנחומותינו".
מדוע העם אשר בחר בו ד' יתברך להיות לו לעם סגולה, דווקא הוא מתייסר יותר מכל עם אחר?
עם ישראל גלה מארצו גלות ארוכה, כפליים מהזמן שהוא היה בארץ-ישראל. גם היום עם ישראל עומד בצד ונאבק על קיומו כנגד שונאים רבים שרוצים להכחידו, וכנגד כל עמי העולם הלוחצים ומתייצבים לצד אויבינו. הצרות שעם ישראל עבר אין להם אח ורע. זה אומר דרשני.
התשובה לכך טמונה באגדה נפלאה בתלמוד, במסכת כתובות דף ס"ו: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור וראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורין מבין גללי בהמתן של ערביים. כיוון שראתה אותו, נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, ואמרה לו: רבי! פרנסני! אמר לה: בת מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: ביתי! ממון של בית אביך היכן הוא? אביה היה מעשירי ירושלים, וכן גם חמיה, וכל ממונם אבד, וכעת הבת נאלצת לכתת רגליה ולחפש מזון מבין גללים של חמורים.
כשראה זאת רבן יוחנן בן-זכאי, בכה, ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בכם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, מוסרן ביד אומה שפלה; ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.
דומה כי רבן יוחנן בן-זכאי ראה בטרגדיה המזעזעת שפקדה את ביתו של נקדימון בן גוריון סמל למה שקרה לעם ישראל. אישה זו נפלה מרום המעלה לשפל שאין נמוך ממנו. וזה מה שקרה לעם ישראל. ובאמת זה מראה מכאיב עד כדי בכי. בכה רבי יוחנן.
אבל מדוע אמר אשריכם ישראל? איך הוא ראה במה שקרה לאותה אישה את מעלתם של ישראל, עד שאמר אשריכם ישראל, בשעה שעושין רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בכם, ובשעה שאין עושין רצונו של מקום, נתונים ביד אומה שפלה, ביד בהמתן של אומה שפלה?
התשובה היא, שבאישה זו ראה רבן יוחנן בן-זכאי את גדולתן של ישראל, שכל מה שקורה להם קורה בגדול. אין מצב ביניים. אין בינוניות. או שעם ישראל ברום המעלה, או שהוא בשפל מאין כמותו. דווקא גודל המכה ועומק השפלות מראים את גדולתן של ישראל. מכה חזקה מקבלים כשנופלים ממקום גבוה. כשנופלים ממקום נמוך המכה היא חלשה.
אם הצרות כה גדולות, זה אומר שהטובות מקודם היו גדולות, וזה אומר שהטובות בעתיד תהיינה גדולות. ושוב ניזכר בלשונו של מרן הרב ספר "אורות": "גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו, ובשביל כך גדולות הן צרותינו וגדולים גם תנחומותינו".