עלילת מגילת אסתר, שאינה מתרחשת בא"י, משופעת במאפיינים "גלותיים". לגיבורת המגילה שם כפול, עברי ופרסי. מרדכי יושב "בשער המלך" "יהודי חצר"? אסתר אינה מגדת את עמה ומולדתה. המן, ש"הגידו לו את עם מרדכי" מחליט "להשמיד את כל היהודים".
מלמד, שהשואה לא הייתה צריכה לצליבת ישו או לתורת הגזע הנאצית, די בהגדרה "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים... ודתיהם שונות מכל עם". צוררי ערבים או בבלים לא היו כנראה באימפריה הפרסית, אבל "צורר היהודים" היה כינוי ידוע.
ולמרות כל אלה, יש לקנא במרדכי ואסתר על מגילתם, שהינה ההיפך מ"גלותית". האיש דאג שיכירוהו בחצר המלך כ"מרדכי היהודי", לא "מרדכי הפרסי, בן דת משה". הוא לא היה חולם שהיום, בא"י המשוחררת, יחפשו מיפלט ב"ישראליות" חסרת פשר, ובלבד לברוח מן המותג "יהודי".
כל עבדי המלך כרעו והשתחוו להמן, "כי כן ציווה לו המלך". מדוע רק מרדכי "לא יכרע ולא ישתחווה"? ואפילו לאחר שכבר יצאה גזירת ההשמדה, המן ראה אותו בשער המלך והוא "לא קם ולא זע ממנו"? האם חיפש עימות עם המן?
יהודים מתונים וגמישים ודאי לא אהבו את גבו הנוקשה של מרדכי המסרב להתכופף, מתגרה בגויים ומסכן את חיי כולם. מה השיב להם מרדכי, איננו יודעים. אולי ראה בהשתחווייה עבודת אלילים. אולי חזה, מה האנטישמי המן זומם, וחתר להכרעה מהירה וחותכת, ביודעו שהדרך הקצרה ביותר להשמדה היא המורד החלקלק של ויתור אחר ויתור בשיטת הסלאמי.
אולי גרס, ששלום-אמת עם המן אינו אפשרי וביקש למנוע "תהדייה" כוזבת?
גם את צעדה הנועז של המלכה אסתר, לסכן את חייה ולהופיע לפני המלך ללא הזמנה, ביקרו בוודאי יהודים זהירים ואחראים, "אנשים חושבים". אלא, שלפעמים דווקא האיפוק עולה בדם. ב"מלחמת העולם השנייה" יהודי א"י וארה"ב לא העזו לפעול כמרדכי ואסתר. הם חששו לשבור את הכלים, וגם נוכח השמדת עמם שיחקו לפי הכללים. ואפילו בתוך התופת היו שהדחיקו את האמת המרה, פחדו לקחת סיכון.
ומי דומה יותר ל"יהודי חצר" בהתנהגותו "ווייסגלס הישראלי", המתפתל אצל קונדוליסה, או "מרדכי היהודי", זקוף הקומה? כן, תיתכן גלותיות בא"י ו"ממלכתיות" בגולה: נסיונות להתבולל בתרבות הכנענית והיוונית עד לסף אובדן הזהות הלאומית היו בא"י, ובגולת בבל התגבשה היהדות.
את הפרקים במגילה, המתארים את התנהגות היהודים לאחר נצחונם, היה מחנה השלום מעדיף למחוק. המשפט "להיות היהודים עתידים ליום הזה להינקם באויביהם" לא יכול היה, למשל, להיאמר בגטו התרבותי הישראלי, בו הרגש הקנאי של הנקמה נחשב להסתה פלילית, ברת עונשין. והנקמה עצמה? תליית עשרת בני המן, ובשושן -"מכת חרב והרג ואובדן" ל-500 אויבים ביום הראשון ועוד 300 למחרת, וחמישה ושבעים אלף בכל מדינות המלך? נפשה של ישראל יפת-הנפש הייתה סולדת מהתנהגות כזאת.
היכן "נדיבות המנצחים"? והאם לא ידעו מרדכי ואסתר שאלימות גוררת אלימות ו"כוחניות" אינה פיתרון? האם לא ראו לאחר נפילת המן את "חלון ההזדמנויות" ל"פתרון מדיני"? מדוע התעקשו "לשלוח יד במבקשי רעתם"?
ומה בדבר "ונהפוך הוא - אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", האין זאת החמצה של "פריצת דרך" לשלום? הלא עם מי עושים שלום - לא עם שונאים?!...
גם החגיגות המתלהמות פגעו בוודאי בטעמם הטוב של היהודים השפויים."יום משתה ושמחה" חגגו, למרות האמור "בנפול אויבך אל תשמח". ומה היא הברבריות הזו, על סף הקניבליזם, לאכול את אוזניו של המן ולהחריש את האזניים כל אימת שמוזכר שמו?
עובדה: גם בשיא גדולתו לא זכה מרדכי בתמיכה גורפת. הוא היה "רצוי לרוב אחיו",לא יותר.
מי דחו אותו: היהודים הגלותיים או היהודים הממלכתיים?
את זאת נשאיר לקוראים להחליט.
מלמד, שהשואה לא הייתה צריכה לצליבת ישו או לתורת הגזע הנאצית, די בהגדרה "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים... ודתיהם שונות מכל עם". צוררי ערבים או בבלים לא היו כנראה באימפריה הפרסית, אבל "צורר היהודים" היה כינוי ידוע.
ולמרות כל אלה, יש לקנא במרדכי ואסתר על מגילתם, שהינה ההיפך מ"גלותית". האיש דאג שיכירוהו בחצר המלך כ"מרדכי היהודי", לא "מרדכי הפרסי, בן דת משה". הוא לא היה חולם שהיום, בא"י המשוחררת, יחפשו מיפלט ב"ישראליות" חסרת פשר, ובלבד לברוח מן המותג "יהודי".
כל עבדי המלך כרעו והשתחוו להמן, "כי כן ציווה לו המלך". מדוע רק מרדכי "לא יכרע ולא ישתחווה"? ואפילו לאחר שכבר יצאה גזירת ההשמדה, המן ראה אותו בשער המלך והוא "לא קם ולא זע ממנו"? האם חיפש עימות עם המן?
יהודים מתונים וגמישים ודאי לא אהבו את גבו הנוקשה של מרדכי המסרב להתכופף, מתגרה בגויים ומסכן את חיי כולם. מה השיב להם מרדכי, איננו יודעים. אולי ראה בהשתחווייה עבודת אלילים. אולי חזה, מה האנטישמי המן זומם, וחתר להכרעה מהירה וחותכת, ביודעו שהדרך הקצרה ביותר להשמדה היא המורד החלקלק של ויתור אחר ויתור בשיטת הסלאמי.
אולי גרס, ששלום-אמת עם המן אינו אפשרי וביקש למנוע "תהדייה" כוזבת?
גם את צעדה הנועז של המלכה אסתר, לסכן את חייה ולהופיע לפני המלך ללא הזמנה, ביקרו בוודאי יהודים זהירים ואחראים, "אנשים חושבים". אלא, שלפעמים דווקא האיפוק עולה בדם. ב"מלחמת העולם השנייה" יהודי א"י וארה"ב לא העזו לפעול כמרדכי ואסתר. הם חששו לשבור את הכלים, וגם נוכח השמדת עמם שיחקו לפי הכללים. ואפילו בתוך התופת היו שהדחיקו את האמת המרה, פחדו לקחת סיכון.
ומי דומה יותר ל"יהודי חצר" בהתנהגותו "ווייסגלס הישראלי", המתפתל אצל קונדוליסה, או "מרדכי היהודי", זקוף הקומה? כן, תיתכן גלותיות בא"י ו"ממלכתיות" בגולה: נסיונות להתבולל בתרבות הכנענית והיוונית עד לסף אובדן הזהות הלאומית היו בא"י, ובגולת בבל התגבשה היהדות.
את הפרקים במגילה, המתארים את התנהגות היהודים לאחר נצחונם, היה מחנה השלום מעדיף למחוק. המשפט "להיות היהודים עתידים ליום הזה להינקם באויביהם" לא יכול היה, למשל, להיאמר בגטו התרבותי הישראלי, בו הרגש הקנאי של הנקמה נחשב להסתה פלילית, ברת עונשין. והנקמה עצמה? תליית עשרת בני המן, ובשושן -"מכת חרב והרג ואובדן" ל-500 אויבים ביום הראשון ועוד 300 למחרת, וחמישה ושבעים אלף בכל מדינות המלך? נפשה של ישראל יפת-הנפש הייתה סולדת מהתנהגות כזאת.
היכן "נדיבות המנצחים"? והאם לא ידעו מרדכי ואסתר שאלימות גוררת אלימות ו"כוחניות" אינה פיתרון? האם לא ראו לאחר נפילת המן את "חלון ההזדמנויות" ל"פתרון מדיני"? מדוע התעקשו "לשלוח יד במבקשי רעתם"?
ומה בדבר "ונהפוך הוא - אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", האין זאת החמצה של "פריצת דרך" לשלום? הלא עם מי עושים שלום - לא עם שונאים?!...
גם החגיגות המתלהמות פגעו בוודאי בטעמם הטוב של היהודים השפויים."יום משתה ושמחה" חגגו, למרות האמור "בנפול אויבך אל תשמח". ומה היא הברבריות הזו, על סף הקניבליזם, לאכול את אוזניו של המן ולהחריש את האזניים כל אימת שמוזכר שמו?
עובדה: גם בשיא גדולתו לא זכה מרדכי בתמיכה גורפת. הוא היה "רצוי לרוב אחיו",לא יותר.
מי דחו אותו: היהודים הגלותיים או היהודים הממלכתיים?
את זאת נשאיר לקוראים להחליט.