זו "מסורת בינלאומית של הפגנות רחוב", מדווחת עתונאית מפריז: "הם מרסקים חלונות ראווה, חזיתות של בנקים, מכוניות ושוטרים". וגם עוקרים מרצפות רחוב, מקימים מיתרסים ושורפים מכוניות החונות בסביבה.
על הרקע הזה קשה להבין את ההיסטריה שאחזה בשלטון, את ההתלהמות של היועץ המשפטי (20 שנות מאסר!) וגם את תנאי המעצר הברוטאליים שלתוכם הושלכו חוסמי הכבישים, מתנגדי ה"התנתקות".
ועם זאת, יש לחסימות האלה מאפיין שאינו דומה ל"מסורת" החסימות. בפנייתם של החוסמים אל האזרחים הנחסמים הם ביקשו סליחה על ההפרעה ועוגמת הנפש, אך הייתה גם נימה של כעס והתרסה. נראה, שלא רק נגד הממשלה הפגינו, אלא גם נגד הציבור השליו והשאנן.
מועצת יש"ע, שהשיגה רבות ע"י שיתוף פעולה עם המימסד (עיין ערך המאחזים), מתקשה ליזום פעולות רדיקאליות, שמפריעות ל"התנחלות בלבבות". לעומתה, תנועת חוסמי הכבישים, הספונטנית והעממית, מבטאת תחושות עומק הרות-תוצאות לטווח הארוך. בכרוזים שהפיצו החוסמים הם טענו "ממה נפשכם": אם איתנו אתם במאבקנו, קבלו את אי הנוחות באהבה, ואם מצדדים אתם ב"התנתקות" לא נורא, תסבלו קצת! אלא, שאלה ואלה אינם הרוב.
הרוב אדיש לא"י השלמה כמו לפלסטין הריבונית, הוא רוצה שקט, ולו במחיר חורבן ההתיישבות ביש"ע. באים החוסמים ומשדרים לו, שעל חורבות הקיום שלהם, שקט לא יהיה.
ועוד מנסים החוסמים לומר בדרכם הפרובוקטיבית, שהגוף הלאומי חלקיו צריכים זה לזה ומשלימים זה את זה. מסורתיים אינם יכולים בלי מודרנים, שנקין אינה יכולה בלי גוש קטיף, ולהיפך. כשדוקרים איבר אחד, כל הגוף כואב. על כן, אם אינכם מסוגלים להתרגש נוכח כאב אחיכם המגורשים, שבתיהם נחרבים ומתיהם מוצאים מקבריהם, תתרגשו לפחות בגלל הזמן שאבד לכם בכביש, וכך נחזור להיות גוף אחד: אנחנו נכעס על הגירוש, העקירה והחורבן, ואתם תכעסו עלינו.
הקרע אינו איפוא רק עם השלטון, הוא גם בתוך העם. אולם אסור להתבלבל: משחקנים מצפים שישחקו את תפקידיהם. הם לא כתבו את התסריט, זאת עשתה הממשלה. ממנה, ורק ממנה מצפים למבט כולל על חוסמים ונחסמים כאחד. אם חלילה יסתיים המתח הפנימי באיום על סיכויי שרידתה של מדינתנו, מוקפת האויבים - עליה ורק עליה האחריות.
ועוד עיון אחד. תכופות בהיסטוריה שנים רבות לאחר שנעשו שגיאות גורליות או בוצעו פשעים מחרידים - מבצעי המעשים, ואף אלה שהסתכלו מהצד, נוהגים לומר: אכן חטאנו, אבל באותו הזמן לא ראינו את זה ככה...
חוסמי הכבישים רואים פצמ"רים עפים מצפון השומרון לעפולה, טילים נוחתים בחדרה ובאשקלון, רואים מדינת טרור של חמאס וחיזבללה בעזה, איום צבאי מצרי 9 ק"מ מאשקלון, נמל-ים, נמל אוויר וציר פילדלפי פרוצים לייבוא טילי קרקע-אויר, ומדינה פלסטינית, שהואיל וקמה "חד-צדדית" וללא כל מחויבות, כורתת בריתות צבאיות עם סוריה ואירן, ואת תהליך הנסיגה הם רואים מגיע עד לתוככי ירושלים.
מבעד לעשן הצמיגים הבוערים מפנים החוסמים אל אלפי הנוסעים הנחסמים שאלה אילמת: מה נעשה לכם, כדי שלא תבואו גם אתם יום אחד ותאמרו: "כאשר נחסמנו אז בכביש וכעסנו עליכם, לא ראינו את זה ככה"...
על הרקע הזה קשה להבין את ההיסטריה שאחזה בשלטון, את ההתלהמות של היועץ המשפטי (20 שנות מאסר!) וגם את תנאי המעצר הברוטאליים שלתוכם הושלכו חוסמי הכבישים, מתנגדי ה"התנתקות".
ועם זאת, יש לחסימות האלה מאפיין שאינו דומה ל"מסורת" החסימות. בפנייתם של החוסמים אל האזרחים הנחסמים הם ביקשו סליחה על ההפרעה ועוגמת הנפש, אך הייתה גם נימה של כעס והתרסה. נראה, שלא רק נגד הממשלה הפגינו, אלא גם נגד הציבור השליו והשאנן.
מועצת יש"ע, שהשיגה רבות ע"י שיתוף פעולה עם המימסד (עיין ערך המאחזים), מתקשה ליזום פעולות רדיקאליות, שמפריעות ל"התנחלות בלבבות". לעומתה, תנועת חוסמי הכבישים, הספונטנית והעממית, מבטאת תחושות עומק הרות-תוצאות לטווח הארוך. בכרוזים שהפיצו החוסמים הם טענו "ממה נפשכם": אם איתנו אתם במאבקנו, קבלו את אי הנוחות באהבה, ואם מצדדים אתם ב"התנתקות" לא נורא, תסבלו קצת! אלא, שאלה ואלה אינם הרוב.
הרוב אדיש לא"י השלמה כמו לפלסטין הריבונית, הוא רוצה שקט, ולו במחיר חורבן ההתיישבות ביש"ע. באים החוסמים ומשדרים לו, שעל חורבות הקיום שלהם, שקט לא יהיה.
ועוד מנסים החוסמים לומר בדרכם הפרובוקטיבית, שהגוף הלאומי חלקיו צריכים זה לזה ומשלימים זה את זה. מסורתיים אינם יכולים בלי מודרנים, שנקין אינה יכולה בלי גוש קטיף, ולהיפך. כשדוקרים איבר אחד, כל הגוף כואב. על כן, אם אינכם מסוגלים להתרגש נוכח כאב אחיכם המגורשים, שבתיהם נחרבים ומתיהם מוצאים מקבריהם, תתרגשו לפחות בגלל הזמן שאבד לכם בכביש, וכך נחזור להיות גוף אחד: אנחנו נכעס על הגירוש, העקירה והחורבן, ואתם תכעסו עלינו.
הקרע אינו איפוא רק עם השלטון, הוא גם בתוך העם. אולם אסור להתבלבל: משחקנים מצפים שישחקו את תפקידיהם. הם לא כתבו את התסריט, זאת עשתה הממשלה. ממנה, ורק ממנה מצפים למבט כולל על חוסמים ונחסמים כאחד. אם חלילה יסתיים המתח הפנימי באיום על סיכויי שרידתה של מדינתנו, מוקפת האויבים - עליה ורק עליה האחריות.
ועוד עיון אחד. תכופות בהיסטוריה שנים רבות לאחר שנעשו שגיאות גורליות או בוצעו פשעים מחרידים - מבצעי המעשים, ואף אלה שהסתכלו מהצד, נוהגים לומר: אכן חטאנו, אבל באותו הזמן לא ראינו את זה ככה...
חוסמי הכבישים רואים פצמ"רים עפים מצפון השומרון לעפולה, טילים נוחתים בחדרה ובאשקלון, רואים מדינת טרור של חמאס וחיזבללה בעזה, איום צבאי מצרי 9 ק"מ מאשקלון, נמל-ים, נמל אוויר וציר פילדלפי פרוצים לייבוא טילי קרקע-אויר, ומדינה פלסטינית, שהואיל וקמה "חד-צדדית" וללא כל מחויבות, כורתת בריתות צבאיות עם סוריה ואירן, ואת תהליך הנסיגה הם רואים מגיע עד לתוככי ירושלים.
מבעד לעשן הצמיגים הבוערים מפנים החוסמים אל אלפי הנוסעים הנחסמים שאלה אילמת: מה נעשה לכם, כדי שלא תבואו גם אתם יום אחד ותאמרו: "כאשר נחסמנו אז בכביש וכעסנו עליכם, לא ראינו את זה ככה"...