בהשלמת הקמת המשכן ביום השמיני למילואים היו שני משברים. המשבר האחד כאשר לא התגלתה השכינה, אף על פי שאהרון נשא את ידיו אל העם ובירכם בסיום הקמת המשכן וחנוכתו. נאמר פעם שניה "ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויברכו את העם", ורק אחר כך נאמר "וירא כבוד ה' אל העם... וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא י כג-כד).
פירש רש"י: "כיוון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל ויצאו ובירכו את העם ואמר ויהי נועם ה' אלקינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם".
המשבר השני מותם של נדב ואביהוא.
תגובתו של אהרן על משברו הפרטי הייתה "וידם אהרן" (ויקרא י, ג). ועל שתיקתו קיבל שכר שנתייחד עמו הדיבור האלקי (רש"י שם).
במשבר הכללי, כאשר השכינה הצפויה לא התגלתה לכלל ישראל, לא שתק אהרן, אדרבא, בא בטענה למשה רבינו, "כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי", אבל במשבר הפרטי כאשר מתו שני בניו - שתק, ואף ראה בזה קידוש השם.
נכון לעכשיו, יש להבדיל בין משבר פרטי למשבר כלל-ישראלי ובאופן התגובה עליהם. המשבר הפרטי, כואב ככל שיהיה, יש לקבל אותו כאהרן הכהן על מות בניו, "וידם אהרון", ולא להטיח דברים כלפי מעלה חס וחלילה, אלא להצדיק עלינו את הדין.
אבל על משבר כללי, כאשר השכינה אינה מתגלה על כלל ישראל, כפי שראינו בהקמת המשכן, אין להשלים ולידום, אלא אדרבא, לקום ולפעול: להתפלל ולבקש רחמים ולברך את כלל ישראל כמשה ואהרן, ולהמשיך ביתר עוז וביתר שאת מתוך ידיעה ואמונה שהמשבר איננו מקרי אלא הוא בא על מנת שנגלה בתוכנו ומתוכנו כוחות אדירים הגנוזים בנשמת האומה.
ומתוך כך נמשיך במעלה הדרך לגאולה ולישועה השלמה ונזכה ל"ויהי נועם ה' אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ', י"ז).
פירש רש"י: "כיוון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל ויצאו ובירכו את העם ואמר ויהי נועם ה' אלקינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם".
המשבר השני מותם של נדב ואביהוא.
תגובתו של אהרן על משברו הפרטי הייתה "וידם אהרן" (ויקרא י, ג). ועל שתיקתו קיבל שכר שנתייחד עמו הדיבור האלקי (רש"י שם).
במשבר הכללי, כאשר השכינה הצפויה לא התגלתה לכלל ישראל, לא שתק אהרן, אדרבא, בא בטענה למשה רבינו, "כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי", אבל במשבר הפרטי כאשר מתו שני בניו - שתק, ואף ראה בזה קידוש השם.
נכון לעכשיו, יש להבדיל בין משבר פרטי למשבר כלל-ישראלי ובאופן התגובה עליהם. המשבר הפרטי, כואב ככל שיהיה, יש לקבל אותו כאהרן הכהן על מות בניו, "וידם אהרון", ולא להטיח דברים כלפי מעלה חס וחלילה, אלא להצדיק עלינו את הדין.
אבל על משבר כללי, כאשר השכינה אינה מתגלה על כלל ישראל, כפי שראינו בהקמת המשכן, אין להשלים ולידום, אלא אדרבא, לקום ולפעול: להתפלל ולבקש רחמים ולברך את כלל ישראל כמשה ואהרן, ולהמשיך ביתר עוז וביתר שאת מתוך ידיעה ואמונה שהמשבר איננו מקרי אלא הוא בא על מנת שנגלה בתוכנו ומתוכנו כוחות אדירים הגנוזים בנשמת האומה.
ומתוך כך נמשיך במעלה הדרך לגאולה ולישועה השלמה ונזכה ל"ויהי נועם ה' אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ', י"ז).