"אבי, אבי!" הנער רץ בבהלה במעלה הגבעה, בדרך מככר השוק אל הבית שעל הגבעה. החדשות הקשות ששמע עכשיו היו גרועות אפילו ביחס לתקופה האחרונה. גדודים ארמיים פשטו בארץ, חוטפים ושודדים ולוקחים בשבי, ומלך ישראל מגלה חוסר אונים בטיפול בבעיה, אלמלא העזרה של הנביא, שטרח לעדכן אותו היכן טומנים לו הארמים מארב. כל זה הביא לרגיעה סבירה בממלכת ישראל, ולחוסר נחת משמעותי אצל מלך ארם.
על פי השמועות, הוא איים על הגנרלים שלו, שאם לא ימצאו את המרגל שמוסר למלך ישראל את התוכניות הסודיות, יתחילו לעוף ראשים, באופן בלתי מטאפורי, כמובן. מחקירה קצרה התברר, שבממלכת ישראל ישנו איש זקן, אשר יודע היטב מה קורה אפילו בחדרים הפרטיים ביותר של המלך, מבלי להזדקק למרגלים אנושיים, והוא זה שמגלה את הסודות.
היועצים שלו ציינו בפניו, שכל בעיה אפשר להפוך גם ליתרון: "למה לא להציע לו הצעה שלא יוכל לסרב לה, ולעבוד בשרותנו?" הרעיון נראה למלך ארם, והוא שלח כמה שרים בכירים כמשלחת של רצון טוב, ועוד שתי חטיבות פרשים, למקרה שהרצון הטוב לא יהיה הדדי. וכך הטילו הארמים מצור על דותן, שם ישב אז הנביא, חסמו את כל הצירים כדי למנוע תגבורת, ופיזרו כרוזים בארמית קלה ומנוקדת, שמדברים על רצונם לסיים את הפרשה בשלום ובקלות, כל עוד תתמלא החלטתו החוקית של המלך, והנביא יסגיר את עצמו אליהם. לא חבל להפעיל כח ולהרוס עיר שלמה?
מטה החירום שהוקם בעיר היה אובד עצות, וכך גם הנער. לרגל המצב הקשה הרשה לעצמו להתפרץ לחדרו של הנביא בלי לדפוק בדלת, ומצא אותו שקוע באחד הספרים שלו.
"אבי", הוא ניסה להסדיר את הנשימה, "ארמים, ארמים סביב העיר!".
"שמעתי", חייך הנביא בשלווה, "שמעתי".
הנער ידע שאין טעם לשאול את הנביא מי סיפר לו.
"צריך לברוח, אבי, הם רוצים את הראש שלך!"
"אני יודע", ענה לו באורך רוח, "אבל אני עסוק, ואין לי זמן כרגע לבריחה נועזת. אנא, סגור את הדלת."
כמו כל משרתי הנביאים היה גם הנער הזה מורגל בהתנהגות מצדו של הנביא שנראתה לו תמוהה, ולמרות זאת, הוא הצליח לפתח אמונה גדולה במה שהוא אומר. אבל הפעם זה נראה קצת מוגזם. הוא הסיט את הווילונות כך שניתן היה לראות את המחנה הפרוס בבקעה מול שערי העיר. ענני האבק שהעלו פרסות הסוסים לא איפשרו להעריך במדוייק את גודלו של המחנה, אולם צהלותיהם של הסוסים והקצב המאיים של תופי המלחמה לא הותירו מקום רב לאופטימיות.
"אבי, מחנה רב כחול אשר על שפת הים פרוס כאן מולנו, ואתה מתכוון פשוט לתת להם ללכוד אותך?" הוא התלבט אם לספר לנביא על הוויכוח שנתקל בו בשוק, האם צריך להסגיר את הנביא לארמים כדי להציל את העיר, או להילחם עד האיש האחרון. דבריו של הנביא קטעו את מחשבותיו: "באמת", נזף בו, מבלי להסתיר את הזיק המשועשע בעיניו, "מאיפה הפסימיות הזאת? אף אחד לא יסגיר אותי, ואף אחד לא יילחם כאן עד האיש האחרון."
הנער נאנח לעצמו בשקט. הרבה חודשים במחיצתו של הנביא, והוא עדיין לא הפנים את העובדה שהוא מסוגל לקרוא מחשבות, במובן המילולי של הביטוי.
"אבל מה נעשה?"
הנביא גלל את הספר והניח אותו על המדף. "אתה לא יודע כמה כח יש לנו? אתה לא רואה שרבים אשר איתנו מאשר אותם?"
הנער שתק.
הוא באמת רוצה להאמין, חשב הנביא, אבל המציאות הקשה מבלבלת, מטשטשת את הראייה. צריך איזה מכשיר שיחדד את העין הפנימית, משקפיים רוחניים, שיאפשרו קליטה טובה יותר של האור. וזה בדיוק התפקיד של הנביא, או "הרואה", כמו שקוראים לו העם: להתאים להם את המשקפיים הנכונים. מי יודע, אולי זה ייכלל בנבואות הנצרכות לדורות.
הם יצאו שניהם החוצה, והנביא נשא ידיו השמימה בתפילה.
ויפקח ה' את עיני הנער, וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע.
"נראה יותר טוב?" חייך הנביא אל הנער, שעיניו התרחבו בתימהון ובשמחה. זה היה החלק הקשה, חשב לעצמו; כשהעיניים פקוחות הכל פשוט הרבה יותר. וכך התפנה לטפל בראייתם של הארמים.
על פי השמועות, הוא איים על הגנרלים שלו, שאם לא ימצאו את המרגל שמוסר למלך ישראל את התוכניות הסודיות, יתחילו לעוף ראשים, באופן בלתי מטאפורי, כמובן. מחקירה קצרה התברר, שבממלכת ישראל ישנו איש זקן, אשר יודע היטב מה קורה אפילו בחדרים הפרטיים ביותר של המלך, מבלי להזדקק למרגלים אנושיים, והוא זה שמגלה את הסודות.
היועצים שלו ציינו בפניו, שכל בעיה אפשר להפוך גם ליתרון: "למה לא להציע לו הצעה שלא יוכל לסרב לה, ולעבוד בשרותנו?" הרעיון נראה למלך ארם, והוא שלח כמה שרים בכירים כמשלחת של רצון טוב, ועוד שתי חטיבות פרשים, למקרה שהרצון הטוב לא יהיה הדדי. וכך הטילו הארמים מצור על דותן, שם ישב אז הנביא, חסמו את כל הצירים כדי למנוע תגבורת, ופיזרו כרוזים בארמית קלה ומנוקדת, שמדברים על רצונם לסיים את הפרשה בשלום ובקלות, כל עוד תתמלא החלטתו החוקית של המלך, והנביא יסגיר את עצמו אליהם. לא חבל להפעיל כח ולהרוס עיר שלמה?
מטה החירום שהוקם בעיר היה אובד עצות, וכך גם הנער. לרגל המצב הקשה הרשה לעצמו להתפרץ לחדרו של הנביא בלי לדפוק בדלת, ומצא אותו שקוע באחד הספרים שלו.
"אבי", הוא ניסה להסדיר את הנשימה, "ארמים, ארמים סביב העיר!".
"שמעתי", חייך הנביא בשלווה, "שמעתי".
הנער ידע שאין טעם לשאול את הנביא מי סיפר לו.
"צריך לברוח, אבי, הם רוצים את הראש שלך!"
"אני יודע", ענה לו באורך רוח, "אבל אני עסוק, ואין לי זמן כרגע לבריחה נועזת. אנא, סגור את הדלת."
כמו כל משרתי הנביאים היה גם הנער הזה מורגל בהתנהגות מצדו של הנביא שנראתה לו תמוהה, ולמרות זאת, הוא הצליח לפתח אמונה גדולה במה שהוא אומר. אבל הפעם זה נראה קצת מוגזם. הוא הסיט את הווילונות כך שניתן היה לראות את המחנה הפרוס בבקעה מול שערי העיר. ענני האבק שהעלו פרסות הסוסים לא איפשרו להעריך במדוייק את גודלו של המחנה, אולם צהלותיהם של הסוסים והקצב המאיים של תופי המלחמה לא הותירו מקום רב לאופטימיות.
"אבי, מחנה רב כחול אשר על שפת הים פרוס כאן מולנו, ואתה מתכוון פשוט לתת להם ללכוד אותך?" הוא התלבט אם לספר לנביא על הוויכוח שנתקל בו בשוק, האם צריך להסגיר את הנביא לארמים כדי להציל את העיר, או להילחם עד האיש האחרון. דבריו של הנביא קטעו את מחשבותיו: "באמת", נזף בו, מבלי להסתיר את הזיק המשועשע בעיניו, "מאיפה הפסימיות הזאת? אף אחד לא יסגיר אותי, ואף אחד לא יילחם כאן עד האיש האחרון."
הנער נאנח לעצמו בשקט. הרבה חודשים במחיצתו של הנביא, והוא עדיין לא הפנים את העובדה שהוא מסוגל לקרוא מחשבות, במובן המילולי של הביטוי.
"אבל מה נעשה?"
הנביא גלל את הספר והניח אותו על המדף. "אתה לא יודע כמה כח יש לנו? אתה לא רואה שרבים אשר איתנו מאשר אותם?"
הנער שתק.
הוא באמת רוצה להאמין, חשב הנביא, אבל המציאות הקשה מבלבלת, מטשטשת את הראייה. צריך איזה מכשיר שיחדד את העין הפנימית, משקפיים רוחניים, שיאפשרו קליטה טובה יותר של האור. וזה בדיוק התפקיד של הנביא, או "הרואה", כמו שקוראים לו העם: להתאים להם את המשקפיים הנכונים. מי יודע, אולי זה ייכלל בנבואות הנצרכות לדורות.
הם יצאו שניהם החוצה, והנביא נשא ידיו השמימה בתפילה.
ויפקח ה' את עיני הנער, וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע.
"נראה יותר טוב?" חייך הנביא אל הנער, שעיניו התרחבו בתימהון ובשמחה. זה היה החלק הקשה, חשב לעצמו; כשהעיניים פקוחות הכל פשוט הרבה יותר. וכך התפנה לטפל בראייתם של הארמים.