אני מתבייש שבמדינה שלי שקמה על בסיס תורת ישראל וחזון נביאי ישראל, אין מספיק כסף לתרופות להצלת חייהם של אנשים. שהעקרונות הנעלים חסרים את התרגום היסודי ביותר.
אני מתבייש בכנסת ישראל שלא השכילה להבין שנושא זה הוא מעל התקציב. שהיה צריך, ראשית לכל, להקצות את כל הסכום הדרוש להצלת חייהם של בני אדם. ואת "חלוקת השלל" לעשות רק לאחר ההקצבה הזאת.
אני מתבייש שלא ראיתי עצומות חתומות או צומות בראש חוצות של רבני ישראל. הם, הסמכות הרוחנית והמוסרית הגבוהה ביותר של עם ישראל היו צריכים לזעוק ברחובה של עיר, ובכל כוחם. "המציל נפש אחת (עם או בלי ישראל, כמקורות השונים) כאילו הציל עולם מלא", אינו יכול להשאר בגדר מליצה של סוגיה שנועדה רק לדרוש ולקבל שכר, בתוככי בית המדרש.
אני מתבייש שנשיא המדינה לא "דפק על השולחן" בעניין זה. אזרח מספר אחת אמור להרגיש גם את כאבם של האזרחים העומדים בתור אחריו. כבוד הנשיא היה צריך "להפוך כל אבן" ולא להחריש עד לפתרון הבעיה היסודית הזו. לפני כל שאלה אחרת.
אני מתבייש שבית המשפט העליון של מדינתי, נותר על כס השן שלו ושומר על שתיקה מעיקה בנושא המוסרי- ערכי הברור כל כך. אם יש מועד לאקטיביזם שיפוטי, זהו המתאים ביותר.
אני מתבייש שיו"ר ההסתדרות חדשה או ישנה- וכל ועדי העובדים למיניהם מתעלמים משאלת היסוד הזו. מי שמשבית נמלים או עובדים על הטבות (חשובות ככל שיהיו) מאבד את זכותו למחות אם הוא עובר בשוויון נפש על הפקרת החיים עצמם.
אני מתבייש ברופאים ובהסתדרות הרפואית שכבר התנסו בשביתות ומחאות, ועתה שותקים. איך אין לנו מצעדים של חלוקים לבנים בחוצות הערים? הכיצד אין מצור על הכנסת? על מטות המפלגות?
אני מתבייש שכל הארגונים לזכויות אדם למיניהם, סוגיהם ועמותותיהם, שומרים על אלם מוחלט בנושא יסודי ופשוט כל כך. על זכויות של חיות נעשים יותר מאבקים ונשפכים יותר מילים.
אני מתבייש בממשלת ישראל, זו שאיבדה כל בושה, שמחלקת מיליארדים כאוות נפשה, שמתעלמת מהצהרותיה שלה ש"אין כסף" ומזבזת הון עתק על "פילים" שנויים במחלוקת. שמצליחה להקצות מיליונים כשוחד הצבעה, שמנפחת את עצמה ללא כל צורך, מידה או תקדים, אינה מוצאת את הפרוטות- במונחי תקציב- לתת לאזרחיה את הדבר הבסיסי ביותר. איך הם מעיזים, שם בלשכות המצוחצחות, להפוך את הצלת החיים למקח וממכר של חלוקת מתנות ונדבה.
אני מתבייש שבמדינה שיש בה משכורות עתק, גם במגזר הציבורי. שיש בה בעלי ממון שמחפשים היכן לבזבז את כספם, לא נמצא הסכום הדרוש למנוע מוות מיותר.
אני מתבייש בחשיפות המתחננות בתקשורת של חולים שמאבדים את תקוות החיים. בפניות קורעות הלב של אזרחים- בין אלו שתרמו למדינה ולחברה לכל אורך חייהם, ובין אם פחות לקבל את הזכות הבסיסית ביותר של כל אדם. את האפשרות לחיות, כפשוטו.
אני מתבייש בתקשורת שאינה מקצה, מדי יום, מקום לזעקה. הכיצד אין כותרת ראשית מדי יום בנושא, איך אין "מונה מתים" בראש העיתון, של אלו שחסרון התרופה הביאם אלי קבר. התקשורת שמנהלת כל העת מאבקים שונים ומשונים, דנה את החולים הגוססים לפינות שונות...
אני מתבייש להביט בעיניהם או אפילו רק לחשוב על: בני הזוג, ההורים, הילדים, החברים והקרובים, על חוסר האונים , הכאב ואולי גם הזעם הצודק שלהם. על תחושת הבגידה שהמדינה שלי גרמה לחברים- אזרחים נאמנים.
אני מתבייש גם על טפשותי. על שחשבתי שממשלה של המדינה היהודית תנהג, באופן טיבעי, על פי אמות מידה יהודיות. והייתי שקט ורגוע במקום שיש להרעיש שמיים וארץ.
אני בוכה על הכאב והצער שהמדינה שלי גורמת ללא כל הצדקה. על עצם הצורך לכתוב את השורות הללו.
אני מתבייש בכנסת ישראל שלא השכילה להבין שנושא זה הוא מעל התקציב. שהיה צריך, ראשית לכל, להקצות את כל הסכום הדרוש להצלת חייהם של בני אדם. ואת "חלוקת השלל" לעשות רק לאחר ההקצבה הזאת.
אני מתבייש שלא ראיתי עצומות חתומות או צומות בראש חוצות של רבני ישראל. הם, הסמכות הרוחנית והמוסרית הגבוהה ביותר של עם ישראל היו צריכים לזעוק ברחובה של עיר, ובכל כוחם. "המציל נפש אחת (עם או בלי ישראל, כמקורות השונים) כאילו הציל עולם מלא", אינו יכול להשאר בגדר מליצה של סוגיה שנועדה רק לדרוש ולקבל שכר, בתוככי בית המדרש.
אני מתבייש שנשיא המדינה לא "דפק על השולחן" בעניין זה. אזרח מספר אחת אמור להרגיש גם את כאבם של האזרחים העומדים בתור אחריו. כבוד הנשיא היה צריך "להפוך כל אבן" ולא להחריש עד לפתרון הבעיה היסודית הזו. לפני כל שאלה אחרת.
אני מתבייש שבית המשפט העליון של מדינתי, נותר על כס השן שלו ושומר על שתיקה מעיקה בנושא המוסרי- ערכי הברור כל כך. אם יש מועד לאקטיביזם שיפוטי, זהו המתאים ביותר.
אני מתבייש שיו"ר ההסתדרות חדשה או ישנה- וכל ועדי העובדים למיניהם מתעלמים משאלת היסוד הזו. מי שמשבית נמלים או עובדים על הטבות (חשובות ככל שיהיו) מאבד את זכותו למחות אם הוא עובר בשוויון נפש על הפקרת החיים עצמם.
אני מתבייש ברופאים ובהסתדרות הרפואית שכבר התנסו בשביתות ומחאות, ועתה שותקים. איך אין לנו מצעדים של חלוקים לבנים בחוצות הערים? הכיצד אין מצור על הכנסת? על מטות המפלגות?
אני מתבייש שכל הארגונים לזכויות אדם למיניהם, סוגיהם ועמותותיהם, שומרים על אלם מוחלט בנושא יסודי ופשוט כל כך. על זכויות של חיות נעשים יותר מאבקים ונשפכים יותר מילים.
אני מתבייש בממשלת ישראל, זו שאיבדה כל בושה, שמחלקת מיליארדים כאוות נפשה, שמתעלמת מהצהרותיה שלה ש"אין כסף" ומזבזת הון עתק על "פילים" שנויים במחלוקת. שמצליחה להקצות מיליונים כשוחד הצבעה, שמנפחת את עצמה ללא כל צורך, מידה או תקדים, אינה מוצאת את הפרוטות- במונחי תקציב- לתת לאזרחיה את הדבר הבסיסי ביותר. איך הם מעיזים, שם בלשכות המצוחצחות, להפוך את הצלת החיים למקח וממכר של חלוקת מתנות ונדבה.
אני מתבייש שבמדינה שיש בה משכורות עתק, גם במגזר הציבורי. שיש בה בעלי ממון שמחפשים היכן לבזבז את כספם, לא נמצא הסכום הדרוש למנוע מוות מיותר.
אני מתבייש בחשיפות המתחננות בתקשורת של חולים שמאבדים את תקוות החיים. בפניות קורעות הלב של אזרחים- בין אלו שתרמו למדינה ולחברה לכל אורך חייהם, ובין אם פחות לקבל את הזכות הבסיסית ביותר של כל אדם. את האפשרות לחיות, כפשוטו.
אני מתבייש בתקשורת שאינה מקצה, מדי יום, מקום לזעקה. הכיצד אין כותרת ראשית מדי יום בנושא, איך אין "מונה מתים" בראש העיתון, של אלו שחסרון התרופה הביאם אלי קבר. התקשורת שמנהלת כל העת מאבקים שונים ומשונים, דנה את החולים הגוססים לפינות שונות...
אני מתבייש להביט בעיניהם או אפילו רק לחשוב על: בני הזוג, ההורים, הילדים, החברים והקרובים, על חוסר האונים , הכאב ואולי גם הזעם הצודק שלהם. על תחושת הבגידה שהמדינה שלי גרמה לחברים- אזרחים נאמנים.
אני מתבייש גם על טפשותי. על שחשבתי שממשלה של המדינה היהודית תנהג, באופן טיבעי, על פי אמות מידה יהודיות. והייתי שקט ורגוע במקום שיש להרעיש שמיים וארץ.
אני בוכה על הכאב והצער שהמדינה שלי גורמת ללא כל הצדקה. על עצם הצורך לכתוב את השורות הללו.