לאחר שפילג את הליכוד וריסק את המפד"ל עולה הבולדוזר של שרון על מועצת יש"ע. שני ראשי מועצות, שאול גולדשטיין (גוש עציון) וחסדאי אליעזר (אלפי מנשה) תקפו בתקשורת את דרכו של הארגון שהם משמשים בו כסגני יו"ר.
זו התנהגות בלתי ראויה. בטרם יצאו אל הציבור, הם היו צריכים לוותר על תואריהם. הם גם פגעו בחבריהם בהכריזם ברגע הכי קריטי, ש"הסיכויים לעצור את התכנית אפסיים" (גולדשטיין), וכי "עם.. או בלי השטחים האלה, העיקר לסיים בריאים בגופנו ובנפשנו" (אליעזר). אליעזר יושב מאחורי הגדר עם תעודת ביטוח (מדומה).לעומדים להיעקר היו דבריו אלה כמדקרות חרב.
גולדשטיין ואליעזר טועים גם עניינית: "החלטות פוליטיות משנים בכנסת ובממשלה ולא בכיכר העיר"? שיספרו זאת להמונים שהפילו את חומת ברלין, שחוללו את "מהפכת הקטיפה" בפראג, שגרשו את מילוסביץ' מבלגראד, שהדיחו את שוורדנאדזה בטיביליסי והביאו דמוקרטיה לקייב. השינוי בהחלטות הפוליטיות הגיע, אבל רק אחרי התקהלות המונים ואיפוק מופתי שגילו כוחות הביטחון.
לעומת זאת, ההנחה שלבישת שחורים וטכסי אבל (גולדשטיין) או דאגה ל"בריאות הנפש" של המגורשים (אליעזר) יעצרו אדם ציני וחסר מעצורים כשרון, היא נאיבית, כמו ההנחה ש"התנחלות בלבבות העם" תשפיע על משחקי-הכוח של הפוליטיקאים.
גולדשטיין חושש במיוחד מתסריט של הצלחה, פן ישנא הציבור את המתנחלים, שהם "אחוז מבוטל באוכלוסייה", על הכשלת צה"ל וביטול החלטות ממשלה וכנסת. זו תפיסה שגוייה של מהות מאבק המתנחלים ושל יסודות הדמוקרטיה. המתנחלים לא קראו שלא לציית להחלטות אוסלו, למרות שחזו בדיוק את תוצאותיהן המרות.
גם הם יודעים שאין לכפות מדיניות על נבחרי העם, מבחוץ. אך לא כך, כשהרוב רומס זכויות אדם.
ארה"ב מרימה היום על נס הפרות-חוק המוניות שבוצעו במאבק נגד העבדות ונגד ההפרדה הגזעית של השחורים, מפני שגם לרוב דמוקרטי אסור לבצע פשעים נגד האנושות.
בתחילת מסע אי-הציות שלו, אכן עורר מרטין לותר קינג בציבור התנגדות ואף שנאה, אך דבקותו במשימה השתלמה, לאחר שהוא ואנשיו נעצרו שוב ושוב בהמוניהם, השתכנע הציבור בצידקתם.
ראשי מועצת יש"ע הדבקים בדרכם יכולים להתנחם בכך, שהטענות שהועלו נגד קינג נלקחו כאילו ישר מפיותיהם של גולדשטיין ואליעזר, אולם אמריקה מבינה היום שתנועת "אי-הציות" לא רק שלא פגעה בדמוקרטיה, כי אם הצילה אותה. משום שמשטר הפוגע בזכויות יסוד אינו עוד דמוקרטי.
מועצת יש"ע אינה קוראת להמונים לשנות מדיניות ממלכתית בכוח, אלא לעצור את המדיניות הזאת בפתח ביתו-מבצרו של האדם. מפני ש"מדיניות" של חורבן 1700 בתים בישראל והגליית תושביהם היא פשע נגד האדם והאזרח, ולא היה כמותה מעולם בשום מדינה דמוקרטית.
לאחר שתנועת "גוש אמונים" חדלה לתפקד, נכנסה לתוך הוואקום מועצת יש"ע, המורכבת מראשי הערים והמועצות המקומיות והאזוריות כל עוד הם מכהנים, ועוד מספר אישי ציבור שנבחרו אישית.
האבות המייסדים האידיאולוגיים של ההתיישבות ביש"ע חלמו על התיישבות לא-אידיאולוגית, דווקא. מלח נותן טעם, אומר על היהודים ארתור קסטלר בסיפרו "גנבים בלילה", אך צלחת שכולה מלח אי אפשר לאכול. כך שאפו החלוצים שאחריהם יבוא -"עמך", והצליחו. היום, במקומות כמו הר אדר או אורנית רבים אינם רוצים לשמוע שהם "מתנחלים", ויש ערי חרדים כקרית ספר וביתר ובתווך, ערים עם חתך ישראלי ממוצע. בתוך כ-270,000 מתיישבים ביש"'ע, האוכלוסייה האידיאולוגית היא פחות ממחצית, אך מטבע הדברים זה הציבור התוסס, הפעיל והמפעיל.
במדיניות "הפרד ומשול" תקע שרון טריז ראשון בין כמה מן החוסים ב"גושים" לאלה שבחוץ, בין הדבקים בדרכם של מייסדי ההתנחלות לבין חלק מאוכלי פירותיה.
חבל, אבל ההתפתחות הזאת אינה מפתיעה. את המאבק ימשיכו בעלי המוטיבציה, יחד עם רבים שחיפשו ביש"ע הזדמנות דיור נוחה, נדבקו ב"חיידק" והצטרפו לאמונה ולדרך.
"גילוי נאות". מחבר המאמר הוא ממייסדי מועצת יש"ע וחבר בהנהלתה.
זו התנהגות בלתי ראויה. בטרם יצאו אל הציבור, הם היו צריכים לוותר על תואריהם. הם גם פגעו בחבריהם בהכריזם ברגע הכי קריטי, ש"הסיכויים לעצור את התכנית אפסיים" (גולדשטיין), וכי "עם.. או בלי השטחים האלה, העיקר לסיים בריאים בגופנו ובנפשנו" (אליעזר). אליעזר יושב מאחורי הגדר עם תעודת ביטוח (מדומה).לעומדים להיעקר היו דבריו אלה כמדקרות חרב.
גולדשטיין ואליעזר טועים גם עניינית: "החלטות פוליטיות משנים בכנסת ובממשלה ולא בכיכר העיר"? שיספרו זאת להמונים שהפילו את חומת ברלין, שחוללו את "מהפכת הקטיפה" בפראג, שגרשו את מילוסביץ' מבלגראד, שהדיחו את שוורדנאדזה בטיביליסי והביאו דמוקרטיה לקייב. השינוי בהחלטות הפוליטיות הגיע, אבל רק אחרי התקהלות המונים ואיפוק מופתי שגילו כוחות הביטחון.
לעומת זאת, ההנחה שלבישת שחורים וטכסי אבל (גולדשטיין) או דאגה ל"בריאות הנפש" של המגורשים (אליעזר) יעצרו אדם ציני וחסר מעצורים כשרון, היא נאיבית, כמו ההנחה ש"התנחלות בלבבות העם" תשפיע על משחקי-הכוח של הפוליטיקאים.
גולדשטיין חושש במיוחד מתסריט של הצלחה, פן ישנא הציבור את המתנחלים, שהם "אחוז מבוטל באוכלוסייה", על הכשלת צה"ל וביטול החלטות ממשלה וכנסת. זו תפיסה שגוייה של מהות מאבק המתנחלים ושל יסודות הדמוקרטיה. המתנחלים לא קראו שלא לציית להחלטות אוסלו, למרות שחזו בדיוק את תוצאותיהן המרות.
גם הם יודעים שאין לכפות מדיניות על נבחרי העם, מבחוץ. אך לא כך, כשהרוב רומס זכויות אדם.
ארה"ב מרימה היום על נס הפרות-חוק המוניות שבוצעו במאבק נגד העבדות ונגד ההפרדה הגזעית של השחורים, מפני שגם לרוב דמוקרטי אסור לבצע פשעים נגד האנושות.
בתחילת מסע אי-הציות שלו, אכן עורר מרטין לותר קינג בציבור התנגדות ואף שנאה, אך דבקותו במשימה השתלמה, לאחר שהוא ואנשיו נעצרו שוב ושוב בהמוניהם, השתכנע הציבור בצידקתם.
ראשי מועצת יש"ע הדבקים בדרכם יכולים להתנחם בכך, שהטענות שהועלו נגד קינג נלקחו כאילו ישר מפיותיהם של גולדשטיין ואליעזר, אולם אמריקה מבינה היום שתנועת "אי-הציות" לא רק שלא פגעה בדמוקרטיה, כי אם הצילה אותה. משום שמשטר הפוגע בזכויות יסוד אינו עוד דמוקרטי.
מועצת יש"ע אינה קוראת להמונים לשנות מדיניות ממלכתית בכוח, אלא לעצור את המדיניות הזאת בפתח ביתו-מבצרו של האדם. מפני ש"מדיניות" של חורבן 1700 בתים בישראל והגליית תושביהם היא פשע נגד האדם והאזרח, ולא היה כמותה מעולם בשום מדינה דמוקרטית.
לאחר שתנועת "גוש אמונים" חדלה לתפקד, נכנסה לתוך הוואקום מועצת יש"ע, המורכבת מראשי הערים והמועצות המקומיות והאזוריות כל עוד הם מכהנים, ועוד מספר אישי ציבור שנבחרו אישית.
האבות המייסדים האידיאולוגיים של ההתיישבות ביש"ע חלמו על התיישבות לא-אידיאולוגית, דווקא. מלח נותן טעם, אומר על היהודים ארתור קסטלר בסיפרו "גנבים בלילה", אך צלחת שכולה מלח אי אפשר לאכול. כך שאפו החלוצים שאחריהם יבוא -"עמך", והצליחו. היום, במקומות כמו הר אדר או אורנית רבים אינם רוצים לשמוע שהם "מתנחלים", ויש ערי חרדים כקרית ספר וביתר ובתווך, ערים עם חתך ישראלי ממוצע. בתוך כ-270,000 מתיישבים ביש"'ע, האוכלוסייה האידיאולוגית היא פחות ממחצית, אך מטבע הדברים זה הציבור התוסס, הפעיל והמפעיל.
במדיניות "הפרד ומשול" תקע שרון טריז ראשון בין כמה מן החוסים ב"גושים" לאלה שבחוץ, בין הדבקים בדרכם של מייסדי ההתנחלות לבין חלק מאוכלי פירותיה.
חבל, אבל ההתפתחות הזאת אינה מפתיעה. את המאבק ימשיכו בעלי המוטיבציה, יחד עם רבים שחיפשו ביש"ע הזדמנות דיור נוחה, נדבקו ב"חיידק" והצטרפו לאמונה ולדרך.
"גילוי נאות". מחבר המאמר הוא ממייסדי מועצת יש"ע וחבר בהנהלתה.