ביומני המשרדי מצאתי, כי ביום חמישי, ג' באייר תשס"ה (12.5.05) מצוין "יום העצמאות" באותיות בולטות.
גיחכתי לעצמי בעצב: מה, ועל-מה חוגגים השנה? כיצד יוחג יום העצמאות הזה? מי ומי החוגגים? "הלל" בברכה או בלעדיה, והאם בכלל?
צריך מידה נדיבה וגדושה של חוסר-רגישות ושל אטימות רגשית, כדי לצאת במחול, כדי לכרכר ולפזז לצלילי מוסיקה עליזה, בעוד אחינו, בקהילות גוש-קטיף וצפון-השומרון, סופרים כבר לאחור, ממתינים לפוגרום הצפוי להם... וכבר לימדונו חז"ל רגישות מהי: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?", קל-וחומר לאחינו בני-ישראל.
האומנם: "אתחלתא דגאולה"?!... אכן, "ראשית צמיחת גאולתנו"?!... האם יש לנו "בית לאומי"?! האומנם יש ליהודים מדינה בכלל?!
יום העצמאות תשס"ה יעמוד בצילו של פוגרום נגד קהילות היהודים בגוש קטיף וצפון השומרון. צבאה ושוטריה של מדינת-היהודים עורכים חזרות גנרליות, לקראת הצגת-בכורה של פוגרום-היידמקי-מובהק: גירוש כוחני של קהילות-יהודים ממקומות ישיבתן בארץ אבות, על חייהן ומתיהן, טף ונשים, זקנים ונערים אל הלא-נודע, אל הנדודים, אל מגורי-ארעי ואל הייאוש. אולי לא יהיו שם אונס וביזה כדי לעשות את הפוגרום הזה שלם ומושלם, אבל שפיכות-דמים היא בלתי נמנעת.
עובדה היא, שכוחות הביטחון הנערכים לתפקיד הפוגרומיסטים, מתכוננים לקראת תרחיש-אימים כזה, כאפשרות סבירה ומובנת... וגירוש כוחני של קהילות בשלמותן אינו יכול להיקרא אחרת מאשר: פוגרום.
יוצא אפוא, שעם ישראל עומד לחגוג את תקתוקי הפטישים הפלסטיים, את התזות הקצף זה-על-זה ואת הפירוטכניקה השנתית, לצלילי תזמורות הרקדה, בקרנבל שחציו "קר" וחציו "נבל", בצילו של גרדום-ההתיישבות-בארץ-ישראל...
צריך להיות ציניקן, חסר-לב וגס-רוח, כדי להיות מסוגל לחוות שמחה כלשהי בימים נוראים אלה... כדי לראות בשלוות-נפש יהודים החוגגים "יום עצמאות" במקום שהוא שיעבוד קשה מכל הגלויות, ניסיון שמי יודע איך נעמוד בו והרי זו רק ההתחלה: אתחלתא דחורבן...!
פוגרום של יהודים ביהודים? כזה עוד לא היה לנו... והנה זה בא!
האם נאמר תפילת-הלל ביום זה? על הריסת בתי מדרשות, מקוואות ובתי כנסיות? על החרדת מתים מקברותיהם? על הגליית יהודים מבתיהם שבארץ אחוזת אבותיהם והפיכתם לנוודים? "הלל" על שבאה לידינו מצוות התעללות באחינו?
עם ברכה? בלי ברכה? באמירה? בשירה? אולי בריקודים סביב הבמה של בית הכנסת?
ומה יש לנו להציע במקום כל אלה?
הפגנות, משמרות-מחאה, שלטים, עמידה בצמתים ... לקלקל את התיאבון של מנפנפי המנגל... לסכל את השמחה לאיד של השמאל... להתחיל במחאה אמיתית כבר ביום העצמאות, כדי שראש-השנה-למדינה יהפוך לראש-השנה-למחאה... בדיוק לפי העיקרון שנקבע לגבי פיקוח נפש: "חלל עליו שבת אחת כדי שיוכל לקיים שבתות הרבה", אף כאן: "השביתו שמחת יום-עצמאות אחד, כדי שנוכל לחגוג בשמחה ימי-עצמאות רבים"...!
ביום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל עלינו לשאול את השאלות הנוקבות, הכואבות, החותכות בבשר החי... לשאול בקול, בלי בושה, בקומה זקופה ובמבט אל תוך האישונים... לשאול ברחוב, באוטובוס, במרכול... לשאול אף בשערים של בתי העלמין הצבאיים:
- האם לא לשווא היה קורבנם?!
- האם לא מוטב היה להם לברוח, כי פיקוח נפש עדיף על שטחים?!
- האם מסרו את נפשם למען עריכת פוגרום של יהודים ביהודים?!
- האם מתי-גוש-קטיף ראויים פחות למנוחת-עולמים מחללי צה"ל?!
- האם למען מדינה כזאת חירפו נפשם למות?!
ובשאלות אלה, הייתי רוצה לראות את משמרות המחאה, ביום הזיכרון, בפתחי בתי העלמין הצבאיים בכל הארץ.
לו הייתי רב בישראל הייתי פוסק לומר "הלל" ביום העצמאות השנה, אבל ביחידות ובלחש... לא בציבור ולא בשירה, "הלל" חרישי כמחאה והבעת התנגדות למעשי המתקראים "אחינו". הייתי מבטל את התפילות החגיגיות בבתי-הכנסת, כסולידריות עם בתי הכנסת שצו-חורבן מרחף מעל גגותיהם... אישית, שלא כרב וללא פסיקה, אינני יודע אם אשתתף השנה בתפילה חגיגית ליום העצמאות...!
- "משואות" אתם מבקשים להדליק? הייתי מקבל את פניכם בלפידים שחורים, פולטי-פיח.
- חידון תנ"ך ? על איזה תנ"ך אתם מדברים? זה שמשייך לנו את ארצנו? זה אשר מצווה: "לא תעמד על דם רעך"? זה המוחה כי "זובח השור מכה איש"? או זה השואל: "איכה הפכה לזונה קריה נאמנה"?
- "במות בידור" אתם מכינים לנו? "ולשמחה מה זה עשה", מה השמחה הדבילית הזאת על ראשיכם, אידיוטים?
אינני יכול להופיע עם שלט של מחאה בכל מקום ומקום בעת ובעונה אחת. אולי יהיה בכם מי שיעשה זאת כמוני, באזור מגוריו-הוא, להביע נקיעת-נפש מהפארסה המקאברית הזאת...
בכל שנה ושנה, אני תולה דגל ענק על מרפסת-ביתי. השנה לא. אני ממליץ לתלות דגל שחור גדול לצד דגל לאום קטן על כל בית. אין סמלי מזה למצבנו הלאומי הבלתי-נסבל: דגל שחור המתנוסס כאזהרה מפני ים סוער, מפני צונאמי בלתי-הפיך, מנקודת האל-חזור...!
אנו ניצבים בפני הניסיון הקשה שערפאת ואבו מאזן ידעו לעמוד בו בגבורה, איתנים ונחושים.
לעומתם, אנו עושים חזרות גנרליות לקראת כישלוננו באותו הניסיון, תרגול של תבוסתנו במבחן-האחווה ואימונים ברפיסת השכל הישר ובקריסת המוסר הלאומי...
אוי לנו, כי במקום "יד-איש-ביד-אחיו", נקבל "יד-איש-באחיו"...!
גיחכתי לעצמי בעצב: מה, ועל-מה חוגגים השנה? כיצד יוחג יום העצמאות הזה? מי ומי החוגגים? "הלל" בברכה או בלעדיה, והאם בכלל?
צריך מידה נדיבה וגדושה של חוסר-רגישות ושל אטימות רגשית, כדי לצאת במחול, כדי לכרכר ולפזז לצלילי מוסיקה עליזה, בעוד אחינו, בקהילות גוש-קטיף וצפון-השומרון, סופרים כבר לאחור, ממתינים לפוגרום הצפוי להם... וכבר לימדונו חז"ל רגישות מהי: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?", קל-וחומר לאחינו בני-ישראל.
האומנם: "אתחלתא דגאולה"?!... אכן, "ראשית צמיחת גאולתנו"?!... האם יש לנו "בית לאומי"?! האומנם יש ליהודים מדינה בכלל?!
יום העצמאות תשס"ה יעמוד בצילו של פוגרום נגד קהילות היהודים בגוש קטיף וצפון השומרון. צבאה ושוטריה של מדינת-היהודים עורכים חזרות גנרליות, לקראת הצגת-בכורה של פוגרום-היידמקי-מובהק: גירוש כוחני של קהילות-יהודים ממקומות ישיבתן בארץ אבות, על חייהן ומתיהן, טף ונשים, זקנים ונערים אל הלא-נודע, אל הנדודים, אל מגורי-ארעי ואל הייאוש. אולי לא יהיו שם אונס וביזה כדי לעשות את הפוגרום הזה שלם ומושלם, אבל שפיכות-דמים היא בלתי נמנעת.
עובדה היא, שכוחות הביטחון הנערכים לתפקיד הפוגרומיסטים, מתכוננים לקראת תרחיש-אימים כזה, כאפשרות סבירה ומובנת... וגירוש כוחני של קהילות בשלמותן אינו יכול להיקרא אחרת מאשר: פוגרום.
יוצא אפוא, שעם ישראל עומד לחגוג את תקתוקי הפטישים הפלסטיים, את התזות הקצף זה-על-זה ואת הפירוטכניקה השנתית, לצלילי תזמורות הרקדה, בקרנבל שחציו "קר" וחציו "נבל", בצילו של גרדום-ההתיישבות-בארץ-ישראל...
צריך להיות ציניקן, חסר-לב וגס-רוח, כדי להיות מסוגל לחוות שמחה כלשהי בימים נוראים אלה... כדי לראות בשלוות-נפש יהודים החוגגים "יום עצמאות" במקום שהוא שיעבוד קשה מכל הגלויות, ניסיון שמי יודע איך נעמוד בו והרי זו רק ההתחלה: אתחלתא דחורבן...!
פוגרום של יהודים ביהודים? כזה עוד לא היה לנו... והנה זה בא!
האם נאמר תפילת-הלל ביום זה? על הריסת בתי מדרשות, מקוואות ובתי כנסיות? על החרדת מתים מקברותיהם? על הגליית יהודים מבתיהם שבארץ אחוזת אבותיהם והפיכתם לנוודים? "הלל" על שבאה לידינו מצוות התעללות באחינו?
עם ברכה? בלי ברכה? באמירה? בשירה? אולי בריקודים סביב הבמה של בית הכנסת?
ומה יש לנו להציע במקום כל אלה?
הפגנות, משמרות-מחאה, שלטים, עמידה בצמתים ... לקלקל את התיאבון של מנפנפי המנגל... לסכל את השמחה לאיד של השמאל... להתחיל במחאה אמיתית כבר ביום העצמאות, כדי שראש-השנה-למדינה יהפוך לראש-השנה-למחאה... בדיוק לפי העיקרון שנקבע לגבי פיקוח נפש: "חלל עליו שבת אחת כדי שיוכל לקיים שבתות הרבה", אף כאן: "השביתו שמחת יום-עצמאות אחד, כדי שנוכל לחגוג בשמחה ימי-עצמאות רבים"...!
ביום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל עלינו לשאול את השאלות הנוקבות, הכואבות, החותכות בבשר החי... לשאול בקול, בלי בושה, בקומה זקופה ובמבט אל תוך האישונים... לשאול ברחוב, באוטובוס, במרכול... לשאול אף בשערים של בתי העלמין הצבאיים:
- האם לא לשווא היה קורבנם?!
- האם לא מוטב היה להם לברוח, כי פיקוח נפש עדיף על שטחים?!
- האם מסרו את נפשם למען עריכת פוגרום של יהודים ביהודים?!
- האם מתי-גוש-קטיף ראויים פחות למנוחת-עולמים מחללי צה"ל?!
- האם למען מדינה כזאת חירפו נפשם למות?!
ובשאלות אלה, הייתי רוצה לראות את משמרות המחאה, ביום הזיכרון, בפתחי בתי העלמין הצבאיים בכל הארץ.
לו הייתי רב בישראל הייתי פוסק לומר "הלל" ביום העצמאות השנה, אבל ביחידות ובלחש... לא בציבור ולא בשירה, "הלל" חרישי כמחאה והבעת התנגדות למעשי המתקראים "אחינו". הייתי מבטל את התפילות החגיגיות בבתי-הכנסת, כסולידריות עם בתי הכנסת שצו-חורבן מרחף מעל גגותיהם... אישית, שלא כרב וללא פסיקה, אינני יודע אם אשתתף השנה בתפילה חגיגית ליום העצמאות...!
- "משואות" אתם מבקשים להדליק? הייתי מקבל את פניכם בלפידים שחורים, פולטי-פיח.
- חידון תנ"ך ? על איזה תנ"ך אתם מדברים? זה שמשייך לנו את ארצנו? זה אשר מצווה: "לא תעמד על דם רעך"? זה המוחה כי "זובח השור מכה איש"? או זה השואל: "איכה הפכה לזונה קריה נאמנה"?
- "במות בידור" אתם מכינים לנו? "ולשמחה מה זה עשה", מה השמחה הדבילית הזאת על ראשיכם, אידיוטים?
אינני יכול להופיע עם שלט של מחאה בכל מקום ומקום בעת ובעונה אחת. אולי יהיה בכם מי שיעשה זאת כמוני, באזור מגוריו-הוא, להביע נקיעת-נפש מהפארסה המקאברית הזאת...
בכל שנה ושנה, אני תולה דגל ענק על מרפסת-ביתי. השנה לא. אני ממליץ לתלות דגל שחור גדול לצד דגל לאום קטן על כל בית. אין סמלי מזה למצבנו הלאומי הבלתי-נסבל: דגל שחור המתנוסס כאזהרה מפני ים סוער, מפני צונאמי בלתי-הפיך, מנקודת האל-חזור...!
אנו ניצבים בפני הניסיון הקשה שערפאת ואבו מאזן ידעו לעמוד בו בגבורה, איתנים ונחושים.
לעומתם, אנו עושים חזרות גנרליות לקראת כישלוננו באותו הניסיון, תרגול של תבוסתנו במבחן-האחווה ואימונים ברפיסת השכל הישר ובקריסת המוסר הלאומי...
אוי לנו, כי במקום "יד-איש-ביד-אחיו", נקבל "יד-איש-באחיו"...!