פגישותיהם של אריאל שרון ושל אבו-מאזן עם ג'ורג' בוש אינן יכולות להביא שיפור במציאות המזרח תיכונית. כל עוד הן מתבססות על התפישות של "חזון בוש", של "מפת הדרכים", ושל רעיון חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות ששתיהן אינן בנות-קיימא, פגישות אלה עתידות להיות עקרות, כמו "תוכניות" רבות אחרות שצצו וקרסו בארבעת העשורים האחרונים.
מאמרים רבים פורסמו בעניין חוסר ההיגיון במדיניותו הנוכחית של שרון, שאינה עולה בקנה אחד עם תכלית קיומה של מדינת ישראל, ריכוז עם ישראל בארץ ישראל ולא גירוש יהודים מבתיהם בארצם, ועם מלחמתו של בוש בטרור העולמי (האיסלמי), מכיוון שהיא (תוכנית שרון) מהווה "רוח גבית לטרור", כדברי הרמטכ"ל ומומחים אחרים לביטחון ישראל.
ניתוחים משכנעים נכתבו על האבסורד של הקמת מדינת טרור נוספת באמצעות הפיכתה של רשות הטרור של ערפאת ושל יורשו אבו מאזן למדינה. מאמרים לא מעטים דנו בהתרחקותה של ישראל השרונואידית מן המאפיינים המקובלים של משטר דמוקרטי, ובהעדר הסיכוי שארגוני הטרור רש"ף וחמאס יסגלו לעצמם חיים דמוקרטיים.
לפיכך, אם בוש היה מבין שבניית "חזון" על כרעי התרנגולת של גירוש יהודים ושל עידוד הטרור אינה עונה בקנה אחד עם שאיפותיו החיוביות לדמוקרטיזציה בעולם ולהתגברות על הטרור, הוא עצמו היה פונה לאפיקים אחרים. הוא לא היה משחית את זמנו על איחוד "מנגנוני הביטחון", שאינם אלא מחבלים במדים של אבו מאזן, אלא תובע את סילוקם המוחלט מארץ ישראל המערבית.
הוא לא היה תובע משרון "מחוות" למען ביסוס שלטונו של יורש ערפאת, כלומר המשך הגישה האוסולואידית שקרסה באופן צפוי מראש, אלא תובע את ביטולה המוחלט של רשות הטרור הפלשתינאית.
הוא לא היה מתעסק עם תוואי כזה או אחר של "גדר הביטחון" שכל הגיונה הוא השלמה עם קיום הטרור במקום מלחמה בו, ושאין היא, אלא גדר מדינית שתוצאתה עידוד הטרור וכליאת ישראל בגבולות אושוויץ. הוא לא היה רואה בבנייה הישראלית קביעת עובדות בשטח המשפיעות על הסדר הקבע, בשעה שהבנייה הערבית נמשכת באין מפריע, למרות שגם היא תכליתה קביעת עובדות באותו שטח בדיוק במטרה להשפיע על הסדר הקבע.
הוא היה רואה שבקנה המידה הקטן של ארץ ישראל המערבית, דאגתו לרצף טריטוריאלי ערבי משמעותה קטיעה קטלנית של הרצף הטריטוריאלי היהודי ואיום קיומי על המדינה היחידה שיש ליהודים. הוא היה מבין שייתכן שלסכסוך בארץ ישראל המערבית אין פתרון, ובוודאי אין "פתרון עכשיו". הוא היה מבין שהניסיון להביא ל"שלום עכשיו" מוביל ל"מלחמה עכשיו", כפי שהוכח באוסלו.
אם בוש היה מבין שאין "פתרון עכשיו" היה ביכולתו לקנות את עולמו אם היה מתחיל בהכשרת הקרקע לפתרון ארוך טווח, שהוא ככל הנראה הפתרון היחיד האפשרי. הוא היה פועל בכיוון של יישוב הפליטים הערביים המצטופפים ברצועת עזה (ושגירוש שכניהם היהודים בידי שרון לא יפתור את בעייתם) במרחבי חצי-האי סיני, במקום לאפשר לשרון לסכן את הסכם השלום עם מצריים באמצעות ביטול הפירוז של חצי-האי.
הוא היה מחזק את השלום עם מצריים באמצעות חיץ אזרחי במקום מגע צמוד וחיכוכי בין הצבאות. הוא היה פועל לדמוקרטיזציה של ירדן ולהעברה הדרגתית של השלטון בה לידי הרוב הפלשתינאי, כצעד לקראת "החזון" של 2 מדינות בנות קיימא בארץ ישראל (השלמה באמת) החיות בשלום זו לצד זו.
לסיכום, אם בוש היה מבין ולא נשבה בקסם השרונואידי או בלחץ האירופי, הוא לא היה מבזבז את תקופת כהונתו השנייה על בעיה שאין לה פתרון בעתיד הנראה לעין. הוא היה מגלה את האחריות שראש ממשלת ישראל איבד, ובולם את שרון ערב ביצוע מעשה הטירוף הסותר את ערכי הציונות, היהדות, הדמוקרטיה והצורך במלחמה עולמית בטרור.
מאמרים רבים פורסמו בעניין חוסר ההיגיון במדיניותו הנוכחית של שרון, שאינה עולה בקנה אחד עם תכלית קיומה של מדינת ישראל, ריכוז עם ישראל בארץ ישראל ולא גירוש יהודים מבתיהם בארצם, ועם מלחמתו של בוש בטרור העולמי (האיסלמי), מכיוון שהיא (תוכנית שרון) מהווה "רוח גבית לטרור", כדברי הרמטכ"ל ומומחים אחרים לביטחון ישראל.
ניתוחים משכנעים נכתבו על האבסורד של הקמת מדינת טרור נוספת באמצעות הפיכתה של רשות הטרור של ערפאת ושל יורשו אבו מאזן למדינה. מאמרים לא מעטים דנו בהתרחקותה של ישראל השרונואידית מן המאפיינים המקובלים של משטר דמוקרטי, ובהעדר הסיכוי שארגוני הטרור רש"ף וחמאס יסגלו לעצמם חיים דמוקרטיים.
לפיכך, אם בוש היה מבין שבניית "חזון" על כרעי התרנגולת של גירוש יהודים ושל עידוד הטרור אינה עונה בקנה אחד עם שאיפותיו החיוביות לדמוקרטיזציה בעולם ולהתגברות על הטרור, הוא עצמו היה פונה לאפיקים אחרים. הוא לא היה משחית את זמנו על איחוד "מנגנוני הביטחון", שאינם אלא מחבלים במדים של אבו מאזן, אלא תובע את סילוקם המוחלט מארץ ישראל המערבית.
הוא לא היה תובע משרון "מחוות" למען ביסוס שלטונו של יורש ערפאת, כלומר המשך הגישה האוסולואידית שקרסה באופן צפוי מראש, אלא תובע את ביטולה המוחלט של רשות הטרור הפלשתינאית.
הוא לא היה מתעסק עם תוואי כזה או אחר של "גדר הביטחון" שכל הגיונה הוא השלמה עם קיום הטרור במקום מלחמה בו, ושאין היא, אלא גדר מדינית שתוצאתה עידוד הטרור וכליאת ישראל בגבולות אושוויץ. הוא לא היה רואה בבנייה הישראלית קביעת עובדות בשטח המשפיעות על הסדר הקבע, בשעה שהבנייה הערבית נמשכת באין מפריע, למרות שגם היא תכליתה קביעת עובדות באותו שטח בדיוק במטרה להשפיע על הסדר הקבע.
הוא היה רואה שבקנה המידה הקטן של ארץ ישראל המערבית, דאגתו לרצף טריטוריאלי ערבי משמעותה קטיעה קטלנית של הרצף הטריטוריאלי היהודי ואיום קיומי על המדינה היחידה שיש ליהודים. הוא היה מבין שייתכן שלסכסוך בארץ ישראל המערבית אין פתרון, ובוודאי אין "פתרון עכשיו". הוא היה מבין שהניסיון להביא ל"שלום עכשיו" מוביל ל"מלחמה עכשיו", כפי שהוכח באוסלו.
אם בוש היה מבין שאין "פתרון עכשיו" היה ביכולתו לקנות את עולמו אם היה מתחיל בהכשרת הקרקע לפתרון ארוך טווח, שהוא ככל הנראה הפתרון היחיד האפשרי. הוא היה פועל בכיוון של יישוב הפליטים הערביים המצטופפים ברצועת עזה (ושגירוש שכניהם היהודים בידי שרון לא יפתור את בעייתם) במרחבי חצי-האי סיני, במקום לאפשר לשרון לסכן את הסכם השלום עם מצריים באמצעות ביטול הפירוז של חצי-האי.
הוא היה מחזק את השלום עם מצריים באמצעות חיץ אזרחי במקום מגע צמוד וחיכוכי בין הצבאות. הוא היה פועל לדמוקרטיזציה של ירדן ולהעברה הדרגתית של השלטון בה לידי הרוב הפלשתינאי, כצעד לקראת "החזון" של 2 מדינות בנות קיימא בארץ ישראל (השלמה באמת) החיות בשלום זו לצד זו.
לסיכום, אם בוש היה מבין ולא נשבה בקסם השרונואידי או בלחץ האירופי, הוא לא היה מבזבז את תקופת כהונתו השנייה על בעיה שאין לה פתרון בעתיד הנראה לעין. הוא היה מגלה את האחריות שראש ממשלת ישראל איבד, ובולם את שרון ערב ביצוע מעשה הטירוף הסותר את ערכי הציונות, היהדות, הדמוקרטיה והצורך במלחמה עולמית בטרור.