משהו רע עובר על הרשויות המופקדות על אכיפת החוק. עננה של אובך ירדה עליהן. ראשיהן מתקרנפים. נורמות שהיו מקובלות בעבר על הכל מקבלות תפנית מכוערת. חירויות שונות הופכות למאוסות בעיני בכירים בפרקליטות. מה שהיה מקובל פעם כזכות לגיטימית, למחות או להפגין, למשל, נתקל כיום במעין בוז מהול בקורטוב של טוטליטאריזם.
שרים מפוטרים בברוטאליות ערב הצבעות בממשלה מבלי שלבית המשפט העליון יש את האומץ לומר לראש הממשלה את שצריך היה לומר לו. החוק ליישום "תוכנית ההתנתקות", אף שהוא התקבל כדין בכנסת, מעצב מחדש כמה זכויות יסוד חוקתיות. לכוחות הביטחון מותר על פיו להיכנס לבתים ולהוציא משם "בכוח סביר" את מי שמתגורר שם .
היועץ המשפטי לממשלה מוכן ומזומן, כנראה, להכשיר כל שרץ. כך הוא נהג בעת שהוא הורה על אי הגשת כתב האישום נגד אריאל שרון שאותו כבר הכינה עדנה ארבל, מי שמשמשת כיום בבית המשפט העליון, וכך הוא נוהג כעת בשעה שהוא מתיר לתביעה הכללית להעמיד לדין את מי שמפגין בכבישים, או בצמתים, תוך מימוש זכות לגיטימית המקובלת בכל מקום בעולם, גם אם היא יוצרת אי-נוחות מסוימת לנוהגים באותה העת, בעוון סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה שהעונש הצפוי למי שמורשע בגינה הוא עד עשרים שנות מאסר.
עד עתה, ככל הידוע, הוראה זו לא קיבלה ביטוי של ממש בשטח, אולם מפגינים לא מעטים כבר מוצאים את עצמם מאחורי סורג ובריח במשך ימים רבים ביוזמת הפרקליטות ובברכת שופטים מסוימים שסוברים, משום מה, שתפקידם הוא להגן על יוזמות מדיניות-פוליטיות מפני מי שדעתו אינה נוחה מהן.
מנהל בתי המשפט אף הוא מרגיש, ככל שעולה מהתבטאויותיו, שעליו לתרום לתהליך ההתבהמות שעוברת שיטת המשפט הישראלית. ההצעה להקים בתי משפט מיוחדים ל"מתנחלים" היא בפירוש ציון דרך נוסף. בעבר היו לא מעט מדינות שבהן היה מקובל להקים טריבונלים מיוחדים לאלה שמתנגדים למשטר. היהודים היו בין הסובלים העיקריים.
ברוסיה הסטליניסטית נהגו להעמיד לדין לא מעט אזרחים בבתי משפט מיוחדים. דיני סדר הדין הפלילי שם היו מאוד מיוחדים. גם דיני הראיות לא היו עוברים את סף הלגיטימיות במדינות מתוקנות. הגישה של הציבור הרחב לבתי משפט אלה, בשם עקרון פומביות הדיון, הוגבלה או נאסרה כליל.
למרבה המזל, משטרים כאלה כבר עברו מן העולם. הם לא קיימים עוד אפילו במדינות ששם שיטת הממשל היא פחות דמוקרטית מאשר במדינת ישראל.
שרת המשפטים עוד לא מודעת, כנראה, לכוחה בעניין הקמת "הטריבונלים המיוחדים", אבל יועציה המשפטיים בוודאי כבר אמרו לה שהסמכות להרחיב את אזורי השיפוט של בתי משפט השלום בראשל"צ ובבאר שבע היא שלה, ושלה בלבד, ולכן רעיון העוועים של מנהל בתי המשפט, להקים "אולמות משפט מיוחדים" ליד בתי המעצר, ברמלה ובבאר שבע, תלוי כעת רק ביכולתה להתעשת ולשים מחסום למגמות הבלתי רצויות שמתפתחות במקומותינו. זה בסמכותה, וביכולתה, עדיין, לעצור את מה שקורה עתה למערכת המשפט על כל גרורותיה.
ועוד דבר: ההחלטה לאפשר למשטרה לעצור ילדים שהם למטה מגיל 12, או ליטול ילדים מהוריהם ולהעבירם לפקידי סעד, או לעצור הורים שנושאים על כפיהם פעוטות בשעה שהם ממאנים לעזוב את בתיהם, היא בכלל מסוג ההחלטות שמזכירות את מה שכתב ג'ורג' אורוול בספרו '1984' כבר לפני הרבה שנים, ולכן לא ברור מה קרה לכל אבירי זכויות האדם.
כלום העובדה שכל מה שמתוכנן עתה אמור לאפשר את מה שלא מעטים מעריכים כמהלך פוליטי ראוי צריך להכשיר כל מעשה נבלה?
שרים מפוטרים בברוטאליות ערב הצבעות בממשלה מבלי שלבית המשפט העליון יש את האומץ לומר לראש הממשלה את שצריך היה לומר לו. החוק ליישום "תוכנית ההתנתקות", אף שהוא התקבל כדין בכנסת, מעצב מחדש כמה זכויות יסוד חוקתיות. לכוחות הביטחון מותר על פיו להיכנס לבתים ולהוציא משם "בכוח סביר" את מי שמתגורר שם .
היועץ המשפטי לממשלה מוכן ומזומן, כנראה, להכשיר כל שרץ. כך הוא נהג בעת שהוא הורה על אי הגשת כתב האישום נגד אריאל שרון שאותו כבר הכינה עדנה ארבל, מי שמשמשת כיום בבית המשפט העליון, וכך הוא נוהג כעת בשעה שהוא מתיר לתביעה הכללית להעמיד לדין את מי שמפגין בכבישים, או בצמתים, תוך מימוש זכות לגיטימית המקובלת בכל מקום בעולם, גם אם היא יוצרת אי-נוחות מסוימת לנוהגים באותה העת, בעוון סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה שהעונש הצפוי למי שמורשע בגינה הוא עד עשרים שנות מאסר.
עד עתה, ככל הידוע, הוראה זו לא קיבלה ביטוי של ממש בשטח, אולם מפגינים לא מעטים כבר מוצאים את עצמם מאחורי סורג ובריח במשך ימים רבים ביוזמת הפרקליטות ובברכת שופטים מסוימים שסוברים, משום מה, שתפקידם הוא להגן על יוזמות מדיניות-פוליטיות מפני מי שדעתו אינה נוחה מהן.
מנהל בתי המשפט אף הוא מרגיש, ככל שעולה מהתבטאויותיו, שעליו לתרום לתהליך ההתבהמות שעוברת שיטת המשפט הישראלית. ההצעה להקים בתי משפט מיוחדים ל"מתנחלים" היא בפירוש ציון דרך נוסף. בעבר היו לא מעט מדינות שבהן היה מקובל להקים טריבונלים מיוחדים לאלה שמתנגדים למשטר. היהודים היו בין הסובלים העיקריים.
ברוסיה הסטליניסטית נהגו להעמיד לדין לא מעט אזרחים בבתי משפט מיוחדים. דיני סדר הדין הפלילי שם היו מאוד מיוחדים. גם דיני הראיות לא היו עוברים את סף הלגיטימיות במדינות מתוקנות. הגישה של הציבור הרחב לבתי משפט אלה, בשם עקרון פומביות הדיון, הוגבלה או נאסרה כליל.
למרבה המזל, משטרים כאלה כבר עברו מן העולם. הם לא קיימים עוד אפילו במדינות ששם שיטת הממשל היא פחות דמוקרטית מאשר במדינת ישראל.
שרת המשפטים עוד לא מודעת, כנראה, לכוחה בעניין הקמת "הטריבונלים המיוחדים", אבל יועציה המשפטיים בוודאי כבר אמרו לה שהסמכות להרחיב את אזורי השיפוט של בתי משפט השלום בראשל"צ ובבאר שבע היא שלה, ושלה בלבד, ולכן רעיון העוועים של מנהל בתי המשפט, להקים "אולמות משפט מיוחדים" ליד בתי המעצר, ברמלה ובבאר שבע, תלוי כעת רק ביכולתה להתעשת ולשים מחסום למגמות הבלתי רצויות שמתפתחות במקומותינו. זה בסמכותה, וביכולתה, עדיין, לעצור את מה שקורה עתה למערכת המשפט על כל גרורותיה.
ועוד דבר: ההחלטה לאפשר למשטרה לעצור ילדים שהם למטה מגיל 12, או ליטול ילדים מהוריהם ולהעבירם לפקידי סעד, או לעצור הורים שנושאים על כפיהם פעוטות בשעה שהם ממאנים לעזוב את בתיהם, היא בכלל מסוג ההחלטות שמזכירות את מה שכתב ג'ורג' אורוול בספרו '1984' כבר לפני הרבה שנים, ולכן לא ברור מה קרה לכל אבירי זכויות האדם.
כלום העובדה שכל מה שמתוכנן עתה אמור לאפשר את מה שלא מעטים מעריכים כמהלך פוליטי ראוי צריך להכשיר כל מעשה נבלה?