הפגנות החרדים בעד שמירת כבוד המת, מחרידות את התקשורת ובאמצעותה את המדינה, וכמובן את המשטרה. הרי מדובר באלימות אמיתית. כמה צמיגים משומשים נכחדים ומושמדים, לא באתר החוקי, תוך גרימת נזק לכדור הארץ והגדלת החור באוזון.
בין לבין יש גם הפרעות לתחבורה והמשטרה אפילו נאלצת למלא את משימותיה המוגדרות. ראוי לציין שיש אף, לא מעט, שוטרים הנהנים לחבר את אלותיהם, בעוצמה ובדיוק רב, אל המעילים השחורים והמגבעות.
למען האמת, יש לראות גם פה את הצד החיובי. נתאר לנו שהשוטרים הללו היו מפעילים את האלימות הטבועה בהם שלא במסגרת החוק, חס וחלילה. כך, לפחות, יש קצת בקרה, קצת ריסון, ואפילו מעט חששות מצילומים ובירורים. החבר'ה האלו, בעלי המעילים, כבר למדו לצלם, שומו שמיים. מכל מקום המפגשים הללו בין המפגינים לבין השוטרים לא גבו בינתיים, חברים, שום נפש מישראל. ואולי כדאי גם להדגיש שהמעשים נעשים לשם שמיים, לטובת הציבור ולא לטובת הנאה אישית של המפגינים.
אכן, לא נעים כל העניין. אבל בסיכומו של דבר לא כל כך נורא.
במקביל, חסימות הכבישים של תומכי המשך ההתיישבות בגוש קטיף, מחרידות אף הן את התקשורת, בעקבותיה את הממשלה והמדינה, ומכאן קצרה הדרך למשטרה. זו פשוט אלימות נוראה ובלתי נתפסת שכמה נערים, שזקנם טרם צימח, מדליקים צמיגים משומשים או מעיזים לעלות על במת טקס צבאי בלטרון, ללא הזמנה רשמית. "זכות הזעקה" העולה על זכות הדיבור, נרצחה, כמסתבר, יחד עם ברנר הי"ד, שטבע את המונח. הנערים הללו מפחידים כל כך את השלטון, עד שכל מכונית שמסיעה יותר מחובש כיפה אחד, הפכה לאובייקט חשוד של כוחות הביטחון.
המשטרה לא תיתן לאלימות ולדעת הקהל לעבור, כפי שמבטא אותה בנאמנות עיתונאי זה או אחר, לא תסבול את ההתפרצויות הללו. הגם, חברים יקרים, שכל החסימות, הכרזות והשלטים לא גרמו כל נזק ממשי. אולי להוציא את הטראומות, או שמא את החיזוק...- של כמה ילדות שנכלאו בבתי מעצר מיוחדים, כמו גם כמה ילדים שהמשטרה הצליחה לשים את ידיה עליהם.
אכן, לא נעים כל העניין, אבל בסיכומו של דבר לא כל כך נורא.
בין לבין, מתרחשים דברים נוראים ממש אצלנו. ליד הבית במקומות הכי פחות צפויים. במתקני הבילוי והבידור. הם זוכים להרבה פחות התייחסות. רק כשמגיע גל רצחני הנושא עולה לסדר היום באורח זמני. ואין טיפול ארוך ויסודי כמתחייב מהבעיה הקשה.
הכוונה, כמובן, לדקירות, אנשים, לדקירות. זה שילדים וילדות חסרי תוכן ומעש, נקבצים לשתייה ולסמים, לריקודים קופצניים חסרי פשר, והם אוחזים סכינים בכיסיהם. מוכנים לאיבוד העשתונות מהאווירה וממה שבא אל פיהם, ומשלמים כל חייהם על שטות של רגע. וגרוע מכך, יש כאלה שחייהם מסתיימים באופן לא צפוי... סליחה, באופן צפוי כזה. הבילוי במועדון היה לסיכון שיש להתחשב בו.
ולא, אסור שתהיינה תלונות למשטרה. גם אלף שוטרים לא יכבו את הלהבות האלה. צריך ללמוד ולקבל את המסר הנכון. אין שם, בין המקפצים והשותים, מעילים שחורים. אלו, השומרים על כבוד המתים, יודעים טוב יותר לשמור על כבוד החיים ועל עצם החיים. אין שם גם לוחמים נגד ההתנתקות הארורה. כל אלו מבלים במקומות אחרים לגמרי. הם נמצאים ב"סדר" ושואלים את הקושיות.
אכן, לא כולם חכמים. יש גם רשעים, ונמצא גם התם, ואפילו זה שאינו יודע לשאול. אבל, הבן החמישי, זה שכלל אינו נמצא בליל הסדר, הוא הבעיה האמיתית. והוא, בדרך כלל, בלי דובון וציציות משתלשלות. בין הנערות החשופות לא תמצא חצאית ארוכה וצניעות שבאופי.
אבל, זה מטריד הרבה פחות את התקשורת, את המדינה ואת המשטרה. זה מס קבוע של מתים שמשלמים אותו בהשלמה משונה.
בעוד שיש פתרון פשוט. להצטרף ל"שירת הים" בליל שביעי של פסח. לשיר ולרקוד ולשמוח, ואפילו לשתות קצת, באווירה של מצווה, נערים וזקנים יחדיו. לשמוע דברי תורה ודברי חכמה, לצאת עם מלאי רוחני במקום ריק אין סופי. לשבת עם ההורים בליל שבת ולשוחח עמם. ללמוד קצת היסטוריה משפחתית וליהנות מצוותא משפחתית וחברית. אפשר גם בערב של חברים.
כן, הורים יקרים, זה יכול להיות מאד נעים. וזה בכלל לא נורא. שווה לנסות. ותחשבו על העובדה הפשוטה. ערב ללא דאגות. ללא בזבוז כסף ורעלים בקיבה. ערב ממנו הבן שלכם ישוב בחיים. וגם הבת תהיה במצב טוב יותר.
בין לבין יש גם הפרעות לתחבורה והמשטרה אפילו נאלצת למלא את משימותיה המוגדרות. ראוי לציין שיש אף, לא מעט, שוטרים הנהנים לחבר את אלותיהם, בעוצמה ובדיוק רב, אל המעילים השחורים והמגבעות.
למען האמת, יש לראות גם פה את הצד החיובי. נתאר לנו שהשוטרים הללו היו מפעילים את האלימות הטבועה בהם שלא במסגרת החוק, חס וחלילה. כך, לפחות, יש קצת בקרה, קצת ריסון, ואפילו מעט חששות מצילומים ובירורים. החבר'ה האלו, בעלי המעילים, כבר למדו לצלם, שומו שמיים. מכל מקום המפגשים הללו בין המפגינים לבין השוטרים לא גבו בינתיים, חברים, שום נפש מישראל. ואולי כדאי גם להדגיש שהמעשים נעשים לשם שמיים, לטובת הציבור ולא לטובת הנאה אישית של המפגינים.
אכן, לא נעים כל העניין. אבל בסיכומו של דבר לא כל כך נורא.
במקביל, חסימות הכבישים של תומכי המשך ההתיישבות בגוש קטיף, מחרידות אף הן את התקשורת, בעקבותיה את הממשלה והמדינה, ומכאן קצרה הדרך למשטרה. זו פשוט אלימות נוראה ובלתי נתפסת שכמה נערים, שזקנם טרם צימח, מדליקים צמיגים משומשים או מעיזים לעלות על במת טקס צבאי בלטרון, ללא הזמנה רשמית. "זכות הזעקה" העולה על זכות הדיבור, נרצחה, כמסתבר, יחד עם ברנר הי"ד, שטבע את המונח. הנערים הללו מפחידים כל כך את השלטון, עד שכל מכונית שמסיעה יותר מחובש כיפה אחד, הפכה לאובייקט חשוד של כוחות הביטחון.
המשטרה לא תיתן לאלימות ולדעת הקהל לעבור, כפי שמבטא אותה בנאמנות עיתונאי זה או אחר, לא תסבול את ההתפרצויות הללו. הגם, חברים יקרים, שכל החסימות, הכרזות והשלטים לא גרמו כל נזק ממשי. אולי להוציא את הטראומות, או שמא את החיזוק...- של כמה ילדות שנכלאו בבתי מעצר מיוחדים, כמו גם כמה ילדים שהמשטרה הצליחה לשים את ידיה עליהם.
אכן, לא נעים כל העניין, אבל בסיכומו של דבר לא כל כך נורא.
בין לבין, מתרחשים דברים נוראים ממש אצלנו. ליד הבית במקומות הכי פחות צפויים. במתקני הבילוי והבידור. הם זוכים להרבה פחות התייחסות. רק כשמגיע גל רצחני הנושא עולה לסדר היום באורח זמני. ואין טיפול ארוך ויסודי כמתחייב מהבעיה הקשה.
הכוונה, כמובן, לדקירות, אנשים, לדקירות. זה שילדים וילדות חסרי תוכן ומעש, נקבצים לשתייה ולסמים, לריקודים קופצניים חסרי פשר, והם אוחזים סכינים בכיסיהם. מוכנים לאיבוד העשתונות מהאווירה וממה שבא אל פיהם, ומשלמים כל חייהם על שטות של רגע. וגרוע מכך, יש כאלה שחייהם מסתיימים באופן לא צפוי... סליחה, באופן צפוי כזה. הבילוי במועדון היה לסיכון שיש להתחשב בו.
ולא, אסור שתהיינה תלונות למשטרה. גם אלף שוטרים לא יכבו את הלהבות האלה. צריך ללמוד ולקבל את המסר הנכון. אין שם, בין המקפצים והשותים, מעילים שחורים. אלו, השומרים על כבוד המתים, יודעים טוב יותר לשמור על כבוד החיים ועל עצם החיים. אין שם גם לוחמים נגד ההתנתקות הארורה. כל אלו מבלים במקומות אחרים לגמרי. הם נמצאים ב"סדר" ושואלים את הקושיות.
אכן, לא כולם חכמים. יש גם רשעים, ונמצא גם התם, ואפילו זה שאינו יודע לשאול. אבל, הבן החמישי, זה שכלל אינו נמצא בליל הסדר, הוא הבעיה האמיתית. והוא, בדרך כלל, בלי דובון וציציות משתלשלות. בין הנערות החשופות לא תמצא חצאית ארוכה וצניעות שבאופי.
אבל, זה מטריד הרבה פחות את התקשורת, את המדינה ואת המשטרה. זה מס קבוע של מתים שמשלמים אותו בהשלמה משונה.
בעוד שיש פתרון פשוט. להצטרף ל"שירת הים" בליל שביעי של פסח. לשיר ולרקוד ולשמוח, ואפילו לשתות קצת, באווירה של מצווה, נערים וזקנים יחדיו. לשמוע דברי תורה ודברי חכמה, לצאת עם מלאי רוחני במקום ריק אין סופי. לשבת עם ההורים בליל שבת ולשוחח עמם. ללמוד קצת היסטוריה משפחתית וליהנות מצוותא משפחתית וחברית. אפשר גם בערב של חברים.
כן, הורים יקרים, זה יכול להיות מאד נעים. וזה בכלל לא נורא. שווה לנסות. ותחשבו על העובדה הפשוטה. ערב ללא דאגות. ללא בזבוז כסף ורעלים בקיבה. ערב ממנו הבן שלכם ישוב בחיים. וגם הבת תהיה במצב טוב יותר.