הצדוקים ראו באזרחי המדינה, אוסף של פרטים, השותפים בה, כמעין חברת אחריות גדולה (שיחות הרצי"ה, א' ויצא, 14). הם לא האמינו בקדושת הכלל, העומדת למעלה מסך כל הפרטים. ברצונם לטשטש ההבחנה בין יחיד לציבור (משפט כהן, עמוד רע"ג), מרדו בהלכה, וקבעו שיחיד כן יכול להביא את קרבן הציבור, קרבן התמיד(תענית י"ז).
הם סירבו לעכל את העובדה, שהכלל הינו מציאות עילאית מיוחדת. שאין בחירה לכלל (הרצי"ה שם, 13, וכן ב' בא 10), ועל כן אין חטא או טומאה בכלל, ומשום כך, קרבן ציבור דוחה את הטומאה (פסחים ע"ז).
הר"ן בדרשותיו (אמצע דרוש יא'), מלמדנו שהמלכות בישראל אינה דבר הדבק במלך. הוא ממלא פונקציה כלל ישראלית, אך היא אינה דבקה בעצמותו. ת"ח, או אפילו עשיר, התורה או העושר, נחשבים שלהם. ולכן, ת"ח יכול למחול על כבודו, אבל מלך לא!, זה לא שלו. והתורה ציותה להישמר מגאווה, דווקא בפרשת המלך, משום שאין לו מצד עצמו כלום. המלכות שייכת לקדושת כלל ישראל, אשר כל יהודי ויהודי, מצווה להתבטל אליה, ולפעול ככל יכולתו, להביאה לידי גילוי ומימוש.
כולנו שמחים ומהללים בחנוכה, מפני ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה", כלשון הרמב"ם (פ"ג חנוכה ה"א). והלא מלכות זו הייתה בעיקרה צדוקית?! ובכל זאת, כולנו שמחים, משום שכפי שפסק המשנה ברורה על פי הבית יוסף, חורבן או גאולה, נמדדים אך ורק בעובדה אלוקית אחת שלטון של יהודים בארץ ישראל.
ודווקא שלטון!! לא די בהתיישבות (אור החיים, תקס"א). כל כך מחובר הוא רוח ישראל ברוח אלוקיו, עד שכשיהודים שולטים בארץ ישראל, זוהי קודם כל עובדה אלוקית כלל ישראלית, קדושה, שכשלעצמה, אינה תלויה במעשי הפרטים החיים בה(אורות, ס"ג). אמנם נכון, התגלותה של קדושה זו מושפעת ממעשינו, אך לא מפני כך, ישתנה ערכה הקדוש, והמוחלט, של מדינת ישראל. וק"ו מיחיד שאע"פ שחטא, נשמתו הכלל ישראלית, לעולם טהורה, וישראל הוא.
מדינה קדושת הכלל. ממשלה פרטים שאמורים לייצג את קדושת הכלל. אכן, הממשלה מוזהרת "לבלתי רום לבבו מאחיו". ואכן, "אנחנו מצווים על פי התורה ולא על פי הממשלה"... (להלכות ציבור, מ"ז). ואכן, עלולה הממשלה לפעול כפרטים בניגוד לקדושת הכלל. אך קדושת המדינה לעולם בטהרתה עומדת. ודווקא מתוך ההכרה וההבחנה בין הפרטים לכלל, יכולה לבוא הזעקה על מעשיהם הנוראים של פרטים המבקשים לפגוע, ולהתנגד להופעת קדושת כלל ישראל השב לארצו, ארץ אבותיו, כדבר ד' בדברת הקץ המגולה, המתגלה עלינו ממש.
"ולפיכך אין שום ערך, רשות וזכות ואפשרות, לכל מי שהוא, יהודי או נכרי, לגזול, או לוותר על מה שהוא מקרקעות ארצנו זאת, השייכים אל כל מיליוני אחינו ואחיותינו, במקומותיהם, ולדורותיהם. וכל מיני ויתורים כאלה, מצד מי שהוא, פרטי או חברתי או מדיני כביכול, אין להם שום יסוד וערך, בטלים ומבוטלים, כעפרא דארעא ופחות מזה, אלא הישארותם של המטפלים בהם לבוז ולדראון עולם בדברי ימי תקומת ישראל ותחייתו"(שם, פ"ז).
אין אנו מופתעים. מרן הרב חזה מראש את התפתחות הדברים. ידענו שתגיע תקופת הבירור הגדול, להתגלות תחיית הקודש במדינתנו הקדושה מדינת ישראל. חיכינו לזה. כל תורתו של הרב מלאה מזה (לדוגמא - אורות התשובה, י"ב, אורות התחיה מ"ד).
בל נרתע ממשבר הלידה, של תקופה הרת עולם זו, שאנו זוכים להשתתף בה, ובל נתבלבל. נשמח ביום עצמאותנו זה שסוף סוף זכינו לו. הללו עבדי ד'... מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה... הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו.
"...ומדינה זו היא מדינתנו מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול"(אורות, ק"ס).
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.
הם סירבו לעכל את העובדה, שהכלל הינו מציאות עילאית מיוחדת. שאין בחירה לכלל (הרצי"ה שם, 13, וכן ב' בא 10), ועל כן אין חטא או טומאה בכלל, ומשום כך, קרבן ציבור דוחה את הטומאה (פסחים ע"ז).
הר"ן בדרשותיו (אמצע דרוש יא'), מלמדנו שהמלכות בישראל אינה דבר הדבק במלך. הוא ממלא פונקציה כלל ישראלית, אך היא אינה דבקה בעצמותו. ת"ח, או אפילו עשיר, התורה או העושר, נחשבים שלהם. ולכן, ת"ח יכול למחול על כבודו, אבל מלך לא!, זה לא שלו. והתורה ציותה להישמר מגאווה, דווקא בפרשת המלך, משום שאין לו מצד עצמו כלום. המלכות שייכת לקדושת כלל ישראל, אשר כל יהודי ויהודי, מצווה להתבטל אליה, ולפעול ככל יכולתו, להביאה לידי גילוי ומימוש.
כולנו שמחים ומהללים בחנוכה, מפני ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה", כלשון הרמב"ם (פ"ג חנוכה ה"א). והלא מלכות זו הייתה בעיקרה צדוקית?! ובכל זאת, כולנו שמחים, משום שכפי שפסק המשנה ברורה על פי הבית יוסף, חורבן או גאולה, נמדדים אך ורק בעובדה אלוקית אחת שלטון של יהודים בארץ ישראל.
ודווקא שלטון!! לא די בהתיישבות (אור החיים, תקס"א). כל כך מחובר הוא רוח ישראל ברוח אלוקיו, עד שכשיהודים שולטים בארץ ישראל, זוהי קודם כל עובדה אלוקית כלל ישראלית, קדושה, שכשלעצמה, אינה תלויה במעשי הפרטים החיים בה(אורות, ס"ג). אמנם נכון, התגלותה של קדושה זו מושפעת ממעשינו, אך לא מפני כך, ישתנה ערכה הקדוש, והמוחלט, של מדינת ישראל. וק"ו מיחיד שאע"פ שחטא, נשמתו הכלל ישראלית, לעולם טהורה, וישראל הוא.
מדינה קדושת הכלל. ממשלה פרטים שאמורים לייצג את קדושת הכלל. אכן, הממשלה מוזהרת "לבלתי רום לבבו מאחיו". ואכן, "אנחנו מצווים על פי התורה ולא על פי הממשלה"... (להלכות ציבור, מ"ז). ואכן, עלולה הממשלה לפעול כפרטים בניגוד לקדושת הכלל. אך קדושת המדינה לעולם בטהרתה עומדת. ודווקא מתוך ההכרה וההבחנה בין הפרטים לכלל, יכולה לבוא הזעקה על מעשיהם הנוראים של פרטים המבקשים לפגוע, ולהתנגד להופעת קדושת כלל ישראל השב לארצו, ארץ אבותיו, כדבר ד' בדברת הקץ המגולה, המתגלה עלינו ממש.
"ולפיכך אין שום ערך, רשות וזכות ואפשרות, לכל מי שהוא, יהודי או נכרי, לגזול, או לוותר על מה שהוא מקרקעות ארצנו זאת, השייכים אל כל מיליוני אחינו ואחיותינו, במקומותיהם, ולדורותיהם. וכל מיני ויתורים כאלה, מצד מי שהוא, פרטי או חברתי או מדיני כביכול, אין להם שום יסוד וערך, בטלים ומבוטלים, כעפרא דארעא ופחות מזה, אלא הישארותם של המטפלים בהם לבוז ולדראון עולם בדברי ימי תקומת ישראל ותחייתו"(שם, פ"ז).
אין אנו מופתעים. מרן הרב חזה מראש את התפתחות הדברים. ידענו שתגיע תקופת הבירור הגדול, להתגלות תחיית הקודש במדינתנו הקדושה מדינת ישראל. חיכינו לזה. כל תורתו של הרב מלאה מזה (לדוגמא - אורות התשובה, י"ב, אורות התחיה מ"ד).
בל נרתע ממשבר הלידה, של תקופה הרת עולם זו, שאנו זוכים להשתתף בה, ובל נתבלבל. נשמח ביום עצמאותנו זה שסוף סוף זכינו לו. הללו עבדי ד'... מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה... הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו.
"...ומדינה זו היא מדינתנו מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול"(אורות, ק"ס).
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.