המטרות של יום השבת מפורשות בתורה: כמו האמונה בבורא עולם והשגחתו, ככתוב: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ . . . על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". או דאגה למנוחת העובד, "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" וכן הברית בין ישראל לאביהם שבשמים, ככתוב: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם".
ועם זאת מצות השבת היא בעיקרה בתחום האישי, כמו שכתב הראי"ה בהקדמתו לספרו "שבת הארץ": "היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים - בכל שבת, 'באה שבת באה מנוחה' . . . יום קדוש אשר בו תתגלה נטית האומה ביחידיה" ואת השבת חוגג היהודי בביתו הפרטי. ואילו בחגי ישראל אנו מוצאים מטרת אחרת והיא להוציא את הפרט מרשות היחיד שלו ולהכליל אותו עם הציבור כולו, כשגולת הכותרת היא העליה לרגל והמפגש של כלל ישראל בירושלים, שעל כן היא קרויה "עיר שחוברה לה יחדיו" כמו שדרשו חז"ל: "עיר שעושה כל ישראל חברים" (ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ו).
ובגלל האחדות היו בחג, ובעיקר בירושלים, הלכות מיוחדות שהקלו להסיר את המחיצות לעשות את כלל ישראל לחבורה אחת. כמו שכתב הרמב"ם (הל' מטמאי מו"מ פי"א ה"ט): "טומאת עמי הארץ ברגל כטהרה היא חשובה, שכל ישראל חברים ברגל" ומקור דבריו הם דברי הגמרא (חגיגה כ"ו א, נידה ל"ד, א') שלמדה זאת מהכתוב (שופטים כ'): "'ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים' - הכתוב עשאן כולן חברים".
את אחדות ישראל מוצאים אנו לא רק במצווה הכללית של החג, אלא גם בפרטי המצוות שבחגים. מפורסמת ההשוואה של מצוות ארבעת המינים בחג הסוכות לארבע הקבוצות שבעם ישראל, כמו שמובא בויקרא רבה (פרק ל') על הכתוב "פרי עץ הדר": אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים, אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות, אלו ישראל, מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.
וערבי נחל, אילו ישראל, מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח, כך הן ישראל יש בהן בני אדם שאין בהן לא תורה ולא מעשים טובים, ומה הקב"ה עושה להן, לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב"ה יתקשרו כולן אגודה אחת והן מכפרים אילו על אילו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הה"ד הבונה בשמים מעלותיו (עמוס ט, ו), ואימתי הוא מתעלה כשהן עושין אגודה אחת, שנאמר: ואגודתו על ארץ יסדה (שם).
ומה שאמרו חכמים על ארבעת המינים בסוכות, מפרש החתם סופר גם על מצוות חג הפסח. וכך הוא מסביר את דברי המדרש (ויקרא רבא שם) שפירשו את דברי שלמה (משלי ל', י"ח): "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים" - "שלשה המה נפלאו ממני" - פסח ומצה ומרור."וארבעה לא ידעתים" - אילו ארבעת מינין ומסביר החתם סופר שכמו ארבעת המינים שבסוכות הם מייצגים את כל חלקי עם ישראל, כך גם "פסח מצה ומרור" הם כנגד כל חלקי עם ישראל.
קרבן פסח שיש בו גם טעם וגם ריח (צלי אש) הוא כנגד הצדיקים, המצה היא כנגד הבינונים, והמרור כנגד הרשעים. ואומר שלמה המלך שהיה החכם מכל האדם: איני יודע איך לאחד את כולם, כי מה שטוב בעיני זה רע בעיני זה ומה שרע בעיני זה טוב בעיני זה. ורק הלל הזקן שהיה ענוותן וסבלן, הוא שידע לאחד אותן, היה כורכן כאחד.
מדבריו אנו לומדים שחכמה בלבד אינה מספיקה להנהגת עם ישראל, אלא המנהיג צריך להיות בעל תכונות טובות ובייחוד מידת הענווה ותכונת הסובלנות כמו שהיה להלל. אבל לא רק בפסח וסוכות, אלא גם בחג השבועות אנו נפגשים באחדות ישראל במעמד הר סיני ככתוב: "ויחן שם ישראל נגד ההר" ופרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד". ובראש השנה ויום הכיפורים אנו מתפללים ומבקשים: "ויעשו כולם אגודה אחת".
ועם זאת מצות השבת היא בעיקרה בתחום האישי, כמו שכתב הראי"ה בהקדמתו לספרו "שבת הארץ": "היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים - בכל שבת, 'באה שבת באה מנוחה' . . . יום קדוש אשר בו תתגלה נטית האומה ביחידיה" ואת השבת חוגג היהודי בביתו הפרטי. ואילו בחגי ישראל אנו מוצאים מטרת אחרת והיא להוציא את הפרט מרשות היחיד שלו ולהכליל אותו עם הציבור כולו, כשגולת הכותרת היא העליה לרגל והמפגש של כלל ישראל בירושלים, שעל כן היא קרויה "עיר שחוברה לה יחדיו" כמו שדרשו חז"ל: "עיר שעושה כל ישראל חברים" (ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ו).
ובגלל האחדות היו בחג, ובעיקר בירושלים, הלכות מיוחדות שהקלו להסיר את המחיצות לעשות את כלל ישראל לחבורה אחת. כמו שכתב הרמב"ם (הל' מטמאי מו"מ פי"א ה"ט): "טומאת עמי הארץ ברגל כטהרה היא חשובה, שכל ישראל חברים ברגל" ומקור דבריו הם דברי הגמרא (חגיגה כ"ו א, נידה ל"ד, א') שלמדה זאת מהכתוב (שופטים כ'): "'ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים' - הכתוב עשאן כולן חברים".
את אחדות ישראל מוצאים אנו לא רק במצווה הכללית של החג, אלא גם בפרטי המצוות שבחגים. מפורסמת ההשוואה של מצוות ארבעת המינים בחג הסוכות לארבע הקבוצות שבעם ישראל, כמו שמובא בויקרא רבה (פרק ל') על הכתוב "פרי עץ הדר": אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים, אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות, אלו ישראל, מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.
וערבי נחל, אילו ישראל, מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח, כך הן ישראל יש בהן בני אדם שאין בהן לא תורה ולא מעשים טובים, ומה הקב"ה עושה להן, לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב"ה יתקשרו כולן אגודה אחת והן מכפרים אילו על אילו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הה"ד הבונה בשמים מעלותיו (עמוס ט, ו), ואימתי הוא מתעלה כשהן עושין אגודה אחת, שנאמר: ואגודתו על ארץ יסדה (שם).
ומה שאמרו חכמים על ארבעת המינים בסוכות, מפרש החתם סופר גם על מצוות חג הפסח. וכך הוא מסביר את דברי המדרש (ויקרא רבא שם) שפירשו את דברי שלמה (משלי ל', י"ח): "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים" - "שלשה המה נפלאו ממני" - פסח ומצה ומרור."וארבעה לא ידעתים" - אילו ארבעת מינין ומסביר החתם סופר שכמו ארבעת המינים שבסוכות הם מייצגים את כל חלקי עם ישראל, כך גם "פסח מצה ומרור" הם כנגד כל חלקי עם ישראל.
קרבן פסח שיש בו גם טעם וגם ריח (צלי אש) הוא כנגד הצדיקים, המצה היא כנגד הבינונים, והמרור כנגד הרשעים. ואומר שלמה המלך שהיה החכם מכל האדם: איני יודע איך לאחד את כולם, כי מה שטוב בעיני זה רע בעיני זה ומה שרע בעיני זה טוב בעיני זה. ורק הלל הזקן שהיה ענוותן וסבלן, הוא שידע לאחד אותן, היה כורכן כאחד.
מדבריו אנו לומדים שחכמה בלבד אינה מספיקה להנהגת עם ישראל, אלא המנהיג צריך להיות בעל תכונות טובות ובייחוד מידת הענווה ותכונת הסובלנות כמו שהיה להלל. אבל לא רק בפסח וסוכות, אלא גם בחג השבועות אנו נפגשים באחדות ישראל במעמד הר סיני ככתוב: "ויחן שם ישראל נגד ההר" ופרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד". ובראש השנה ויום הכיפורים אנו מתפללים ומבקשים: "ויעשו כולם אגודה אחת".