לאחרונה פורסם תוכנו של "מסמך נהלל" בערוץ 7. המסמך נוסך בידי אנשים מן ההתיישבות העובדת, מושבים וקיבוצים, על כל גווניה. ניתן להניח, שרובם נמנים על מה שמוגדר כמגזר חילוני. מדהים הדבר, שמסמך זה, שהוא אחד מגילויי הדעת החשובים ביותר בנושא המאבק על עתיד ארץ ישראל, שאחד משלביה הוא חיסול גוש קטיף, ובעל פוטנציאל אדיר ביכולתו לקדם מאבק זה, לא זכה לתגובה ולתמיכה הראויה גם מצד הגופים המנהלים את ההתנגדות לתוכנית העקירה.
חשיבותו של "מסמך נהלל" בתוכנו ובבהירות ניסוחיו, אך בעיקר בהתהוותו הוא דרך לאיחוד השורות והכוחות בין ציבור חובשי הכיפות לבין ציבור גלויי הראש המכונה חילוני, דבר שהורגש בחסרונו עד היום, ומנע מלהעביר את היכולת הגנוזה במתנגדי "תוכנית ההתנתקות" מן הכוח אל הפועל. כיום, ברור כבר, שכדי להצליח במשימה של הכשלת תוכנית הרשע, לא מספיקה רק האמונה, ומימד האיכות זקוק לסיוע של המימד הכמותי. הציבור הדתי מונה כ 30% מכלל האוכלוסייה וגם הוא אינו אחיד בהתייחסותו לנושא ההתנתקות (ראה יונתן בשיא, האלוף נווה ועוד).
עם כל הכבוד לדבקותו במשימה, אין הוא יכול להרים משא כבד זה לבדו. יתר על כן, ככל שיותר אנשים ממגזרים שונים בחברה יטו שכם ויצטרפו למאבק, כך יהיה לו יותר תוקף מהצד המוסרי, ויותר תועלת מהבחינה המעשית. הצטרפותו של חבר הכנסת הדרוזי, איוב קרא למתנגדי ההתנתקות, ממחישה זאת היטב, ותרומתה הסגולית היא עצומה.
המסמך בניסוחו הנוכחי, יכול להתקבל הן ע"י הציבור הדתי והן ע"י החילוני, ובכך לרתום את כל הסוסים לעגלה אחת, מה שנראה חיוני בשעת חירום זו.
המסמך, ככל היותו מתומצת, נוגע בלב הסכסוך הערבי- ישראלי, ועושה זאת בגובה העיניים, מבלי לנסות לייפות את הדברים. הוא בנוי ממספר פרקים, ולמרות מורכבות הנושא, מצליח לערוך סדר במהלך מרכיבי הסכסוך, ובעיקר לחשוף ולהזים "אמיתות" שהשתרשו אם במזיד ואם בשוגג בתודעתו של הציבור הישראלי, וגם מחוץ לישראל.
שטיפת מוח של שנים ע"י מכונת התעמולה הערבית, בסיוע נדיב של האגף השמאלי ליברלי במערב ובישראל, הביא לקיבועם של מושגים כוזבים בתוכנו, להפיכת שחור ללבן ותוקפן לקורבן, עד כדי שיבוש היכולת להבין את מהות הסכסוך, סיבותיו והשלכותיו על עתידנו ועצם קיומנו.
מחברי המסמך אינם מתביישים, למרות "חילוניותם", להדגיש בו את זיקתו ההיסטורית והדתית של העם היהודי לארץ ישראל במשך כל הדורות, ואת המתחייב ממנה במישור העקרוני והמעשי. דווקא כחילוני, אין כל אפשרות להתחמק מהעובדה, ששיבת ציון ב 130 השנים האחרונות, לא הייתה יכולה להתקיים ולהתממש ללא המרכיבים הדתיים- אמוניים המונחים בבסיסה.
בפרק 4 סעיף א', מתייחסים מחברי המסמך לנושא "הכיבוש". מאחר שמושג זה בהדגשו המסולף משמש אבן פינה לטיעוניהם של הפוסלים את כל מפעל ההתיישבות בעקבות "מלחמת ששת הימים", מן הראוי להרחיב את ההתייחסות אליו: למילים יש לעיתים, תוקף משלהן, ובתקופה בה נהוג לעשות שימוש ב"מכבסת מילים", טוב לדעת שאחדים מפירושיה של מילה זו על פי אבן שושן הם, שימו לב: הישג, זכייה ע"י מאמץ, התגברות (" מהי השארות הנפש, אם לא כיבוש הלבבות" ברדיצבסקי, סיפורים ט"ז).
הנושא של תפיסת הכיבוש נידון אך לאחרונה, במאמרה המאלף של ד"ר רעיה אפשטיין : "מציונות של בריחה לציונות של שיבת ציון". גם מי שסבור שהימצאותו כאן היא מקרית בלבד, ללא כל שורשים, ושכל מעשה ההתיישבות לאחר "מלחמת ששת הימים" בעוול יסודו, יתקשה לנפק הסבר הגיוני במה נבדל הכיבוש המוקצה של "מלחמת ששת הימים", מזה המוצדק והנאור של שנת 48 שזכה בכינוי "מלחמת השחרור". ככל שתעמיק למצוא הבדלים בין השניים, תגיע למסקנה שההבדל היחידי הוא כרונולוגי בלבד פער של 19 שנים מבדיל בין שני האירועים.
שניהם היו תוצאה של פתיחת מלחמה נגדנו ע"י הערבים וביוזמתם, מתוך כוונה מוצהרת להשמידנו. גם אין ספק, שהיו ממשים את כוונתם לו צלח הדבר בידם.
המשפט האזרחי בכל מדינות הנאורות, מעניש פורעי חוק עד כדי שליחתם לכלא. מטרת העונש היא לגרום לעבריין לשלם עבור מעשיו ולמנוע ממנו לחזור עליהם. יש רק יוצא מן הכלל אחד לתפיסה מוסרית זו: כאשר ערבים מבצעים מעשי מלחמה נגדנו וחוזרים על כך מספר פעמים, לא רק שאינם נענשים, אלא תובעים מהקורבן לשאת בתוצאות מעשיהם ולהחזיר את המצב לנקודת ההתחלה כאילו לא קרה דבר. למרבה התדהמה ישנם לא מעט אנשים בתוכנו שמוכנים לקבל השקפה אבסורדית זו.
אומרים שאין כמו התנסות ישירה ועדות ממקור ראשון. ובכן, "נער הייתי וגם זקנתי", וכשפרצה "מלחמת השחרור" חוויתי אותה בגיל 10 11 שנים. התגוררנו בישוב "נשר" שליד חיפה כשמזרחה שכן הכפר הערבים יזור, וצמוד ממערב הכפר הגדול בלאדא-שייך.
רוב הציבור לא יודע דבר על יזור, מאחר שהיא נמחקה על פני האדמה, ואילו בלאד-א-שייך היא תל-חנן של היום. ואדי רושמיה, חואסה ואדי סליב, כולם שכונות שהיו מיושבות עד "מלחמת השחרור" ע"י הערבים בחיפה, והיום גרים בהם בעיקר יהודים. אך למה להרחיק עדות? מזה 34 שנים אני גר במקום שנקרא פעם חלסה, קריית שמונה של היום, כשהמושב מרגליות, לשעבר "הונין" משקיף עלי מלמעלה. אלו רק קומץ דוגמאות. רוב הישובים היהודיים שבתוך הקו הירוק הוקמו על, ובמקום ישובים ערביים או אדמות שהיו שייכות להם.
זאת ועוד, בטרם קום המדינה נרכשו ע"י המוסדות המיישבים מידי אפנדים ערביים, מבלי לשאול כלל את דעתם של האריסים הערביים שחיו ועיבדו אותן. קראו לזאת בימים אחרים, גאולת אדמות.
על פי הגישה המדינית העכשווית אין מנוס, אלא לפנות ישובים אלה על אנשיהם ולהעבירם דירה, ולהחזיר את האדמות לבעליהן הקודמים. יש רק בעיה קטנה, רוב המתיישבים הם יוצאי אירופה ומדינות ערב, ומבצע החזרתם למקומות מהם באו (התנתקות) נראה דמיוני משהו.
לשמאל הישראלי נוח להתעלם מהאמת העומדת מאחורי המונח כיבוש, מטעמים של השקפה פוליטית ואנוכיות, כי הרי אין להם כל כוונה להתפנות מבתיהם בכל רחבי הארץ. גם אין להם כל כוונה לעבור לנגב או ליישב את הגליל כפי שהם מציעים ברוב חוצפתם לאנשי גוש קטיף.
גם היומרה להכתיב לפלשתינאים מה יהיו גבולות מדינתם אופיינית לגישת השמאל. למה דווקא גבולות 67? אולי לערבים יש מחשבות אחרות, למשל, זכות השיבה עליהם הם עומדים בתוקף, ותזכורת לעמדה עקבית זאת קיבלנו ב 15/5/2005 הוא יום ה"נאכבה". למטרה זו הם מחנכים את הדור הצעיר, יודעים להצביע היכן עמדו בתיהם בתוך תחומי הקו הירוק, ורבים מהם מחזיקים במפתחות בתיהם לשעבר.
ההתנתקות כפי שמכבסת המילים מכנה צעד מביש זה, הוא מעשה אנטי דמוקרטי ופגיעה בזכויות האדם הבסיסיות ביותר. מעבר לכך, יש כאן ערעור מוחלט על כל מפעל ההתיישבות בארץ ישראל ב 130 השנים מאז החלה שיבת ציון. אין ספק, שצעד זה יהווה כבר בעתיד הקרוב את הבסיס לדה לגיטימציה של עצם קיום מדינת ישראל.
ניתן ללמוד מן ההיסטוריה, שהניסיון להציל את נפשך ע"י הקרבתם של אחרים, מחזיק מעמד רק לפרק זמן קצר. חכמינו תבעו את המימרה: "אין הקומץ משביע את הארי" שפירושו בתרגום עממי, שאינך יכול להפוך אריה לצמחוני ע"י האכלתו במנת בשר אחת, מוקדם מכפי שחשבת הוא יחזור לתבוע את השאר. המחשבה שעל ידי הקרבת גוש קטיף נקנה לנו (למי? לאנשי גוש דן? או למחוז אחר במדינה) שקט לאורך ימים, מעבר להיותה פסולה מוסרית, גם אינה מציאותית.
המסמך דן במסקנות (פרק ג') ומציע תוכנית פעולה (פרק ד').
יש חשיבות עליונה בהפצתו לכמה שיותר בתי אב בישראל. יש לדאוג לשולחו לחברי כנסת, אנשי רוח וסתם חברים ולהחתים את מי שמסכימים עם עיקריו.
ולסיום, אין לי אלא לצטט ממאמרה של ד"ר רעיה אפשטיין: מציונות של בריחה לציונות של שיבת ציון "הגיע שעת הבחירה של כל אחד מאיתנו, אי אפשר להתחמק ולברוח, להתעלם ולעמוד מן הצד".
אני כבר בחרתי.
למסמך נהלל
כותב המאמר הוא רופא וטרינר בתחום המחקר כרגע.
חשיבותו של "מסמך נהלל" בתוכנו ובבהירות ניסוחיו, אך בעיקר בהתהוותו הוא דרך לאיחוד השורות והכוחות בין ציבור חובשי הכיפות לבין ציבור גלויי הראש המכונה חילוני, דבר שהורגש בחסרונו עד היום, ומנע מלהעביר את היכולת הגנוזה במתנגדי "תוכנית ההתנתקות" מן הכוח אל הפועל. כיום, ברור כבר, שכדי להצליח במשימה של הכשלת תוכנית הרשע, לא מספיקה רק האמונה, ומימד האיכות זקוק לסיוע של המימד הכמותי. הציבור הדתי מונה כ 30% מכלל האוכלוסייה וגם הוא אינו אחיד בהתייחסותו לנושא ההתנתקות (ראה יונתן בשיא, האלוף נווה ועוד).
עם כל הכבוד לדבקותו במשימה, אין הוא יכול להרים משא כבד זה לבדו. יתר על כן, ככל שיותר אנשים ממגזרים שונים בחברה יטו שכם ויצטרפו למאבק, כך יהיה לו יותר תוקף מהצד המוסרי, ויותר תועלת מהבחינה המעשית. הצטרפותו של חבר הכנסת הדרוזי, איוב קרא למתנגדי ההתנתקות, ממחישה זאת היטב, ותרומתה הסגולית היא עצומה.
המסמך בניסוחו הנוכחי, יכול להתקבל הן ע"י הציבור הדתי והן ע"י החילוני, ובכך לרתום את כל הסוסים לעגלה אחת, מה שנראה חיוני בשעת חירום זו.
המסמך, ככל היותו מתומצת, נוגע בלב הסכסוך הערבי- ישראלי, ועושה זאת בגובה העיניים, מבלי לנסות לייפות את הדברים. הוא בנוי ממספר פרקים, ולמרות מורכבות הנושא, מצליח לערוך סדר במהלך מרכיבי הסכסוך, ובעיקר לחשוף ולהזים "אמיתות" שהשתרשו אם במזיד ואם בשוגג בתודעתו של הציבור הישראלי, וגם מחוץ לישראל.
שטיפת מוח של שנים ע"י מכונת התעמולה הערבית, בסיוע נדיב של האגף השמאלי ליברלי במערב ובישראל, הביא לקיבועם של מושגים כוזבים בתוכנו, להפיכת שחור ללבן ותוקפן לקורבן, עד כדי שיבוש היכולת להבין את מהות הסכסוך, סיבותיו והשלכותיו על עתידנו ועצם קיומנו.
מחברי המסמך אינם מתביישים, למרות "חילוניותם", להדגיש בו את זיקתו ההיסטורית והדתית של העם היהודי לארץ ישראל במשך כל הדורות, ואת המתחייב ממנה במישור העקרוני והמעשי. דווקא כחילוני, אין כל אפשרות להתחמק מהעובדה, ששיבת ציון ב 130 השנים האחרונות, לא הייתה יכולה להתקיים ולהתממש ללא המרכיבים הדתיים- אמוניים המונחים בבסיסה.
בפרק 4 סעיף א', מתייחסים מחברי המסמך לנושא "הכיבוש". מאחר שמושג זה בהדגשו המסולף משמש אבן פינה לטיעוניהם של הפוסלים את כל מפעל ההתיישבות בעקבות "מלחמת ששת הימים", מן הראוי להרחיב את ההתייחסות אליו: למילים יש לעיתים, תוקף משלהן, ובתקופה בה נהוג לעשות שימוש ב"מכבסת מילים", טוב לדעת שאחדים מפירושיה של מילה זו על פי אבן שושן הם, שימו לב: הישג, זכייה ע"י מאמץ, התגברות (" מהי השארות הנפש, אם לא כיבוש הלבבות" ברדיצבסקי, סיפורים ט"ז).
הנושא של תפיסת הכיבוש נידון אך לאחרונה, במאמרה המאלף של ד"ר רעיה אפשטיין : "מציונות של בריחה לציונות של שיבת ציון". גם מי שסבור שהימצאותו כאן היא מקרית בלבד, ללא כל שורשים, ושכל מעשה ההתיישבות לאחר "מלחמת ששת הימים" בעוול יסודו, יתקשה לנפק הסבר הגיוני במה נבדל הכיבוש המוקצה של "מלחמת ששת הימים", מזה המוצדק והנאור של שנת 48 שזכה בכינוי "מלחמת השחרור". ככל שתעמיק למצוא הבדלים בין השניים, תגיע למסקנה שההבדל היחידי הוא כרונולוגי בלבד פער של 19 שנים מבדיל בין שני האירועים.
שניהם היו תוצאה של פתיחת מלחמה נגדנו ע"י הערבים וביוזמתם, מתוך כוונה מוצהרת להשמידנו. גם אין ספק, שהיו ממשים את כוונתם לו צלח הדבר בידם.
המשפט האזרחי בכל מדינות הנאורות, מעניש פורעי חוק עד כדי שליחתם לכלא. מטרת העונש היא לגרום לעבריין לשלם עבור מעשיו ולמנוע ממנו לחזור עליהם. יש רק יוצא מן הכלל אחד לתפיסה מוסרית זו: כאשר ערבים מבצעים מעשי מלחמה נגדנו וחוזרים על כך מספר פעמים, לא רק שאינם נענשים, אלא תובעים מהקורבן לשאת בתוצאות מעשיהם ולהחזיר את המצב לנקודת ההתחלה כאילו לא קרה דבר. למרבה התדהמה ישנם לא מעט אנשים בתוכנו שמוכנים לקבל השקפה אבסורדית זו.
אומרים שאין כמו התנסות ישירה ועדות ממקור ראשון. ובכן, "נער הייתי וגם זקנתי", וכשפרצה "מלחמת השחרור" חוויתי אותה בגיל 10 11 שנים. התגוררנו בישוב "נשר" שליד חיפה כשמזרחה שכן הכפר הערבים יזור, וצמוד ממערב הכפר הגדול בלאדא-שייך.
רוב הציבור לא יודע דבר על יזור, מאחר שהיא נמחקה על פני האדמה, ואילו בלאד-א-שייך היא תל-חנן של היום. ואדי רושמיה, חואסה ואדי סליב, כולם שכונות שהיו מיושבות עד "מלחמת השחרור" ע"י הערבים בחיפה, והיום גרים בהם בעיקר יהודים. אך למה להרחיק עדות? מזה 34 שנים אני גר במקום שנקרא פעם חלסה, קריית שמונה של היום, כשהמושב מרגליות, לשעבר "הונין" משקיף עלי מלמעלה. אלו רק קומץ דוגמאות. רוב הישובים היהודיים שבתוך הקו הירוק הוקמו על, ובמקום ישובים ערביים או אדמות שהיו שייכות להם.
זאת ועוד, בטרם קום המדינה נרכשו ע"י המוסדות המיישבים מידי אפנדים ערביים, מבלי לשאול כלל את דעתם של האריסים הערביים שחיו ועיבדו אותן. קראו לזאת בימים אחרים, גאולת אדמות.
על פי הגישה המדינית העכשווית אין מנוס, אלא לפנות ישובים אלה על אנשיהם ולהעבירם דירה, ולהחזיר את האדמות לבעליהן הקודמים. יש רק בעיה קטנה, רוב המתיישבים הם יוצאי אירופה ומדינות ערב, ומבצע החזרתם למקומות מהם באו (התנתקות) נראה דמיוני משהו.
לשמאל הישראלי נוח להתעלם מהאמת העומדת מאחורי המונח כיבוש, מטעמים של השקפה פוליטית ואנוכיות, כי הרי אין להם כל כוונה להתפנות מבתיהם בכל רחבי הארץ. גם אין להם כל כוונה לעבור לנגב או ליישב את הגליל כפי שהם מציעים ברוב חוצפתם לאנשי גוש קטיף.
גם היומרה להכתיב לפלשתינאים מה יהיו גבולות מדינתם אופיינית לגישת השמאל. למה דווקא גבולות 67? אולי לערבים יש מחשבות אחרות, למשל, זכות השיבה עליהם הם עומדים בתוקף, ותזכורת לעמדה עקבית זאת קיבלנו ב 15/5/2005 הוא יום ה"נאכבה". למטרה זו הם מחנכים את הדור הצעיר, יודעים להצביע היכן עמדו בתיהם בתוך תחומי הקו הירוק, ורבים מהם מחזיקים במפתחות בתיהם לשעבר.
ההתנתקות כפי שמכבסת המילים מכנה צעד מביש זה, הוא מעשה אנטי דמוקרטי ופגיעה בזכויות האדם הבסיסיות ביותר. מעבר לכך, יש כאן ערעור מוחלט על כל מפעל ההתיישבות בארץ ישראל ב 130 השנים מאז החלה שיבת ציון. אין ספק, שצעד זה יהווה כבר בעתיד הקרוב את הבסיס לדה לגיטימציה של עצם קיום מדינת ישראל.
ניתן ללמוד מן ההיסטוריה, שהניסיון להציל את נפשך ע"י הקרבתם של אחרים, מחזיק מעמד רק לפרק זמן קצר. חכמינו תבעו את המימרה: "אין הקומץ משביע את הארי" שפירושו בתרגום עממי, שאינך יכול להפוך אריה לצמחוני ע"י האכלתו במנת בשר אחת, מוקדם מכפי שחשבת הוא יחזור לתבוע את השאר. המחשבה שעל ידי הקרבת גוש קטיף נקנה לנו (למי? לאנשי גוש דן? או למחוז אחר במדינה) שקט לאורך ימים, מעבר להיותה פסולה מוסרית, גם אינה מציאותית.
המסמך דן במסקנות (פרק ג') ומציע תוכנית פעולה (פרק ד').
יש חשיבות עליונה בהפצתו לכמה שיותר בתי אב בישראל. יש לדאוג לשולחו לחברי כנסת, אנשי רוח וסתם חברים ולהחתים את מי שמסכימים עם עיקריו.
ולסיום, אין לי אלא לצטט ממאמרה של ד"ר רעיה אפשטיין: מציונות של בריחה לציונות של שיבת ציון "הגיע שעת הבחירה של כל אחד מאיתנו, אי אפשר להתחמק ולברוח, להתעלם ולעמוד מן הצד".
אני כבר בחרתי.
למסמך נהלל
כותב המאמר הוא רופא וטרינר בתחום המחקר כרגע.