כתב הרמב"ם, שאלמלא העינוי והיגיעה, שעברו בני ישראל במדבר, לא היו יכולים לכבוש את הארץ ולא להילחם. כי ההתענגות מאבדת את האומץ, והעינוי מביא את האומץ(מורה נבוכים, כ"ד). ועוד הוסיף וכתב, שאין בטבע האדם, שיגדל ברוח נמוכה של שעבוד העבדות, ישטוף ידיו המלוכלכות, ומיד ילחם עם ילידי הענק. זה לא אותו מצב נפשי. כדי ליצור בנפש האדם את רוח הגבורה הנדרשת, את האומץ הנדרש, היה צורך לעכב את בני ישראל במדבר, שכידוע, המדבריות ופראות הגוף, מביאים אומץ(שם, ל"ב). וזהו שאמרה תורה(דברים ח'), "למען ענתך ולמען נסותך, להיטיבך באחריתך". לעשות אותנו טובים יותר, גיבורים ואמיצים, להילחם מלחמות ה'.
הרב אשר פרוינד זצ"ל, היה אומר שאת האור מגלים מתוך החושך, וכפי שנאמר: "יתרון האור מן החושך" (קהלת ב'). וכשאדם יודע שבתוך החושך זורח האור, ומעמיק להתבונן, ולהאמין, ולהתחזק בלימוד התורה ובקיום המצוות, אז הוא מגיע להתגלות האור הבוקע מתוך החושך, והחושך מתהפך להיות אור. והסכנה הגדולה, היא דווקא כשמתגלה האור, שמא יתמלא בגאווה, ויחזור לסורו, וישכח למעשה את כל ההתעלות הגדולה שהייתה לו בזמן החושך הנורא (החברותא, 243).
וכשמתבוננים באותו פרק בתורה, עליו דיבר הרמב"ם הנ"ל, מוצאים את כל היסודות האלה, כתובים למעשה במפורש. משה רבינו מלמדנו ואומר, הקב"ה עינה אותנו במדבר כדי להוציא מתוכנו כוחות של אמונה, ולשחררנו מתפיסות חומרניות של התענגות חומרית, ושכחת שם שמיים. וראה שהכל מתוך אהבתו הגדולה אלינו, שהרי יחד עם הייסורים, הוליכנו גם במעשי ניסים רבים לאינספור. והכל כדי להביאנו אל הארץ הטובה. ולשם כך העבירנו במדבר הנורא, כדי להוליד בתוכנו כוחות של אמונה, וגבורה גדולה, לכיבושה של ארץ ישראל. והסכנה הגדולה, היא דווקא לאחר שנגיע לארץ, שלא נאמר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ח"ו. וגם לזה נועדו ימי החושך, על מנת שניזכר בהם בימי הטוב, ולא נשכח, שכל הטוב שאנו זוכים ונזכה לו, הכל בא מידיו יתברך.
פלא גדול להתבונן כיום בנעשה בגוש קטיף. חשכת ההפגזות מעורבת במעשי נסים מופלאים, ואור גדול של אמונה ותורה. הליכה אמיתית במדבר הפראי. והגבורה הולכת ומתיילדת, הולכת וכובשת לבבות. ומבלי משים, אנו משתחררים מכבלי העבדות, מההסתכלות של כוחי ועוצם ידי, של גיבור מלחמה כזה או אחר. הולכים ומתנקים ומיטהרים מכל העצלות, והשקיעה בביצת העבודה והפרנסה. נכונים לעשות יותר ויותר, לקרב עוד יהודים לתורה, ליזום מפגשים, ללמוד וללמד אמונה. ודור חדש צומח לנו. דור של גאולה. עשויים ללא חת. מלאי אמונה ומסירות נפש נפלאה. עושים מה שצריך בלי שום חשבונות אישיים. ואנו עומדים נפעמים, אל מול מעשה ה' המופלא, אשר הוא עושה עימנו. ואנו לי-ה ועינינו לי-ה.
והסכנה הגדולה מכל, היא דווקא מהימים הבאים עלינו לטובה. שלא נשכח את השיעור הגדול שאנו לומדים כעת. שלא ישמן לבבנו. יראה כל אחד מאיתנו ויתבונן סביבו, עם מי הוא יכול ללמוד תורה. את מי הוא יכול לקרב. חבר לעבודה, שכן, נער שמוצא דווקא איתך שפה משותפת, חבר לפלוגה. לא לנוח, ולא לחפש מנוחה. לעבוד, ולעבוד, גם כשהעניינים יירגעו ב"ה.
ודווקא אנשים "עובדים", שכביכול, אינם בחורי ישיבה, או רבנים וכדו'. דווקא לאנשים אלה יש פוטנציאל השפעה מיוחד במינו, בהיותם חלק טבעי, מן הסביבה בה מסתובב הישראלי המצוי. להרים את הראש, להסתכל באהבה סביב, ולמצוא את חלקת השדה שלך. להשקות בעדינות, ובזהירות לפי הצורך, לא להגזים ולא למעט. ובעבודה הקדושה הזו, של הרבה יהודים טובים, שכל אחד פועל את פעולתו הקטנה כביכול, תבוא לנו הגאולה הגדולה.
"וישא רגליו יעקב, ומשפחות משפחות, אחד אל אחד יקובצו, וארץ שוממה תבנה, ורוח ה' אשר עליו תחל לפעם בצאצאיו אשר נזנחו, ומאפל ומחשך עיני עורים תראינה" (אור החיים הקדוש א' עמוד קנ"ח).
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.
הרב אשר פרוינד זצ"ל, היה אומר שאת האור מגלים מתוך החושך, וכפי שנאמר: "יתרון האור מן החושך" (קהלת ב'). וכשאדם יודע שבתוך החושך זורח האור, ומעמיק להתבונן, ולהאמין, ולהתחזק בלימוד התורה ובקיום המצוות, אז הוא מגיע להתגלות האור הבוקע מתוך החושך, והחושך מתהפך להיות אור. והסכנה הגדולה, היא דווקא כשמתגלה האור, שמא יתמלא בגאווה, ויחזור לסורו, וישכח למעשה את כל ההתעלות הגדולה שהייתה לו בזמן החושך הנורא (החברותא, 243).
וכשמתבוננים באותו פרק בתורה, עליו דיבר הרמב"ם הנ"ל, מוצאים את כל היסודות האלה, כתובים למעשה במפורש. משה רבינו מלמדנו ואומר, הקב"ה עינה אותנו במדבר כדי להוציא מתוכנו כוחות של אמונה, ולשחררנו מתפיסות חומרניות של התענגות חומרית, ושכחת שם שמיים. וראה שהכל מתוך אהבתו הגדולה אלינו, שהרי יחד עם הייסורים, הוליכנו גם במעשי ניסים רבים לאינספור. והכל כדי להביאנו אל הארץ הטובה. ולשם כך העבירנו במדבר הנורא, כדי להוליד בתוכנו כוחות של אמונה, וגבורה גדולה, לכיבושה של ארץ ישראל. והסכנה הגדולה, היא דווקא לאחר שנגיע לארץ, שלא נאמר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ח"ו. וגם לזה נועדו ימי החושך, על מנת שניזכר בהם בימי הטוב, ולא נשכח, שכל הטוב שאנו זוכים ונזכה לו, הכל בא מידיו יתברך.
פלא גדול להתבונן כיום בנעשה בגוש קטיף. חשכת ההפגזות מעורבת במעשי נסים מופלאים, ואור גדול של אמונה ותורה. הליכה אמיתית במדבר הפראי. והגבורה הולכת ומתיילדת, הולכת וכובשת לבבות. ומבלי משים, אנו משתחררים מכבלי העבדות, מההסתכלות של כוחי ועוצם ידי, של גיבור מלחמה כזה או אחר. הולכים ומתנקים ומיטהרים מכל העצלות, והשקיעה בביצת העבודה והפרנסה. נכונים לעשות יותר ויותר, לקרב עוד יהודים לתורה, ליזום מפגשים, ללמוד וללמד אמונה. ודור חדש צומח לנו. דור של גאולה. עשויים ללא חת. מלאי אמונה ומסירות נפש נפלאה. עושים מה שצריך בלי שום חשבונות אישיים. ואנו עומדים נפעמים, אל מול מעשה ה' המופלא, אשר הוא עושה עימנו. ואנו לי-ה ועינינו לי-ה.
והסכנה הגדולה מכל, היא דווקא מהימים הבאים עלינו לטובה. שלא נשכח את השיעור הגדול שאנו לומדים כעת. שלא ישמן לבבנו. יראה כל אחד מאיתנו ויתבונן סביבו, עם מי הוא יכול ללמוד תורה. את מי הוא יכול לקרב. חבר לעבודה, שכן, נער שמוצא דווקא איתך שפה משותפת, חבר לפלוגה. לא לנוח, ולא לחפש מנוחה. לעבוד, ולעבוד, גם כשהעניינים יירגעו ב"ה.
ודווקא אנשים "עובדים", שכביכול, אינם בחורי ישיבה, או רבנים וכדו'. דווקא לאנשים אלה יש פוטנציאל השפעה מיוחד במינו, בהיותם חלק טבעי, מן הסביבה בה מסתובב הישראלי המצוי. להרים את הראש, להסתכל באהבה סביב, ולמצוא את חלקת השדה שלך. להשקות בעדינות, ובזהירות לפי הצורך, לא להגזים ולא למעט. ובעבודה הקדושה הזו, של הרבה יהודים טובים, שכל אחד פועל את פעולתו הקטנה כביכול, תבוא לנו הגאולה הגדולה.
"וישא רגליו יעקב, ומשפחות משפחות, אחד אל אחד יקובצו, וארץ שוממה תבנה, ורוח ה' אשר עליו תחל לפעם בצאצאיו אשר נזנחו, ומאפל ומחשך עיני עורים תראינה" (אור החיים הקדוש א' עמוד קנ"ח).
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.